'לומדים תניא: שיעור 11 - פרקים י"ד-ט"ו: כל אחד יכול להיות בינוני עם אליעד קורנברג
תניא שיעור 11 פרקים יד-טו
לא משנה כמה התקדמת, משנה כמה התאמצת בשביל להתקדם!ההסבר: בשיעור שלפניכם..
(00:00) הקלטה מהשיעור : ראינו בפרק ט' שיש מלחמה בין הנפש הבהמית לבין הנפש האלוקית והם לא מוכנים לפשרות ואז יש שלוש תוצאות : הנפש האלוקית מנצחת ולאדם אין כל רצום לעשות דבר רע - זה הצדיק: צדיק גמור או צדיק, הרע מצליח ויש לו שליטה עליו ואין שליטה עליו וזה הרשע, בפרק י"ב, י"ג עסקנו בנפש הבינונית: לא חטא בעולם, אבל גל הזמן במאבק ויש לו מלחמה. משביעים אותו. לא רשע ממש, לפעמים הרשע יושן. תחשוב תמיד שאתה בינוני. "הבינוני" אין כוונה שתמיד לא חטא. יש לו רצון לרע. אפילו חטא פעם אינו צדיק גמור.
פרק י"ד: מידת הבינוני היא מידת כל אדם[]
ו(4:20) הנה, מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. (בפועל אינו רוצה לחטוא ולכן נקרא בינוני - זה מדרגה של אדם יכול להגיע אליו) כי הבינוני אינו מואס ברע (כמו הצדיק), שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העיתים שוות; אלא (תהלים לד טו): "סור מרע ועשה טוב", דהיינו בפועל ממש במעשה דיבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת. והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש. כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמיית, בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באומרו לליבו: "אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן (כל אדם יכול להתגבר נגד התאוות שלו) , כדכתיב: (ישעיהו נט ב): "עונותיכם היו מבדילים וגו'";
איך יתגבר - אהבה בה'[]
רק אני רוצה לדבק בו נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלושה לבושיו יתברך, שהם מעשה דיבור ומחשבה, בה' ותורתו ומצוותיו, מאהבה מסותרת שבליבי לה', כמו בלב כללות ישראל שנקראו (תהלים ה יב): "אוהבי שמך". ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה', ולא נופל אנוכי ממנו בוודאי, אלא שנכנס בו רוח שטות, ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלוהי ישראל, וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בליבו. אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת." (לא רוצה להיות מובדל) מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה, או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה', בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רז"ל: "עולמך תראה בחייך" וכו', ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קיבול שכר, וכדכתיב: (במדבר יח ז): "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'", כמו שנתבאר במקום אחר. ולכן אמר איוב: (בבא בתרא טז א): "בראת צדיקים וכו'", וכדאיתא בתיקונים, שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גיבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, נביאים וכו', צדיקים וכו', עיין שם. ובזה יובן כפל לשון השבועה, (נידה ל ב): "תהי צדיק ואל תהי רשע". דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו "תהי צדיק", למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק,ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת. ולכן משביעים שנית: "אל תהי רשע" על כל פנים, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת "סור מרע" בין בבחינת "ועשה טוב". ואין טוב אלא תורה, דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן. אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עיתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, כגון בעצת חכמינו ז"ל: (שבת קנב א): "אשה חמת מלאה צואה כו'", וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוני עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רימה ואשפה. וההפך, להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדריגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אף על פי כן הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים "תהי צדיק", וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד, שההרגל על כל דבר שלטון, ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת. וכשירגיל לשמח נפשו בה' על ידי התבוננות בגדולת ה', הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (עושה השתדלות מלמטה ואז הקב"ה עוזר לו מלמעלה - כמו מקרה נחשון בן עמינדב - קפץ לים והוא נבקע), וכולי האי ואולי ייערה עליו רוח ממרום, ויזכה לבחינת רוח משורש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית, כדכתיב:(תהלים צז יב): "שמחו צדיקים בה'", ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים, "תהי צדיק". המקור: ספריא
פרק ט"ו: מדרגות הבינוני:אוהב אלוהים ואשר לא עבדו[]
ובזה יובן מה שכתוב: (מלאכי ג יח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא: ש"עובד" הוא לשון הווה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצר הרע להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה, שלא יתלבש באיברי הגוף, שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד, והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא "עבד ה'" בשם התואר, כמו שם "חכם" או "מלך", שכבר נעשה חכם או מלך; כך זה, כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע, עד כי ויגרשהו וילך לו, ולבו חלל בקרבו.
ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות: עובד אלהים, ואשר לא עבדו. ואף על פי כן אינו רשע, כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן, ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פומיה מגירסא. אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר, לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח, השליט על הלב כנזכר לעיל. מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה.
וכן אין לו מלחמה מתאות נשים, מפני שהוא מצונן בטבעו, וכן בשאר תענוגי עולם הזה, הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו. ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו, להישמר שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ואהבת ה' בליבו, לדבקה בו בקיום המצוות, ותלמוד תורה כנגד כולן. אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל, שנקראו אוהבי שמו.
ולכן אינו נקרא עובד כלל, כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל, וכמו שיתבאר לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלימודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני, די לו באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו. ובזה יובן מה שכתוב בגמרא, ד"עובד אלהים" היינו מי ש(חגיגה ט ב): "שונה פרקו מאה פעמים ואחד", ו"לא עבדו" היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד. והיינו, משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים, שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים.
מפני שכדי לשנות טבע הרגילות, צריך לעורר את האהבה לה', על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע. וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבליבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי, שזו נקרא גם כן עבודה, להלחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בליבו. מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל, אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל. המקור: ספריא