Family Wiki
Advertisement

לומדים תניא: שיעור 14 - פרקים כ' - כ"א עם אליעד קורנברג בכולל משכן בנימין בקדומים ביום כ"ט בשבט תשע"ח.

תניא_שיעור_14_כ-כא

תניא שיעור 14 כ-כא

שלום לכולם!

משנכנס אדר מרבין בשמחה!

בספרים הקדושים דרשו כי השם "אדר" הוא נוטריקון "אלופו של עולם דר".

ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם

השמחה האמיתית של כל יהודי היא ההבנה עד כמה הקב"ה קרוב אלינו באמת,

הרבה מעבר למה שאנו חושבים, וכפי שמאריך בזה בעל התניא בפרק מו.

במסגרת השיעור הגענו לפרקים כ-כא,

בהם מתחיל בעל התניא לבאר את הסוגיא היסודית של אחדות ה',

ואיך כל מציאות העולם וחיותו תלויה בה' ודבוקה בו.

פרק כ'[]

גירסת ספריא
תניא, חלק ראשון, ספר של בינונים, כ׳

והנה, מודעת זאת לכל, כי מצוות ואזהרת עבודה זרה, שהם שני דיברות הראשונים - "אנכי" ו"לא יהיה לך", הם כללות כל התורה כולה. כי: דיבור "אנכי" כולל כל רמ"ח מצות עשה. ו"לא יהיה לך" כולל כל שס"ה מצות לא תעשה. ולכן שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך" לבד מפי הגבורה, כמאמר רז"ל, מפני שהם כללות התורה כולה. ולבאר היטב ענין זה, צריך להזכיר תחילה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה, שנקרא יחיד ומיוחד, וכל מאמינים שהוא לבדו הוא, כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו, וכמו שנאמר (תפילת שחרית): "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא כו'", פירוש, הוא ממש בלי שום שינוי, כדכתיב (מלאכי ג ו): "אני ה' לא שניתי", כי עולם הזה, וכן כל העולמות העליונים, אינן פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש, שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם, משום ד"כולא קמיה כלא חשיב", וכאין ואפס ממש. כי התהוות כל העולמות, עליונים ותחתונים, מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה, אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם. ולמשל: כמו בנפש האדם, כשמדבר דבר אחד, שדיבור זה לבדו כלא ממש אפילו לגבי כללות נפשו המדברת, שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה, שהוא כח הדיבור שלה, שיכול לדבר דיבורים לאין קץ ותכלית, וכל שכן לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה, שהוא המחשבה, שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם, ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש, שהן עשר בחינותיה הנ"ל - חכמה, בינה, דעת וכו', שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדיבור זה כשמדבר, כי המחשבה היא גם-כן בחינת אותיות כמו הדיבור, רק שהן רוחניות ודקות יותר, אבל עשר בחינות חב"ד כו' הן שורש ומקור המחשבה, ואין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל, כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם, קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה, אין בה בחינת אותיות עדיין, רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו, וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר, רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו, שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו, כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב; רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בליבו, בכוח חכמתו ושכלו וידיעתו, ואחר-כך חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה, איך להוציא תאותו מכח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל, הרי בכאן נולדה בחינת אותיות במוחו, שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם.

גירסת ספרי הקודש
והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה. ולבאר היטב ענין זה צריך להזכיר תחלה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד וכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא כו' פי' הוא ממש בלי שום שינוי כדכתיב אני ה' לא שניתי כי עוה"ז וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו ית' בהבראם מאין ליש שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש כי התהוות כל העולמו' עליונים ותחתונים מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר ה' ורוח פיו ית' המלובש בהם. ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפי' לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחי' לבוש האמצעי שלה שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורי' לאין קץ ותכלית וכ"ש לגבי בחי' לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם וא"צ לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנ"ל חב"ד כו' שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא ג"כ בחי' אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר אבל עשר בחי' חב"ד כו' הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחי' אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה אין בה בחי' אותיות עדיין רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו וכ"ש קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו ואח"כ חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל הרי בכאן נולדה בחי' אותיות במוחו שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם:

פרק כ"א[]

גירסת ספריא
חלק ראשון, ספר של בינונים, כ״א

והנה, מידת הקב"ה שלא כמידת בשר ודם: שהאדם, כשמדבר דיבור, הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו, מובדל משרשו שהן עשר בחינות הנפש עצמה; אבל הקב"ה, אין דיבורו מובדל ממנו יתברך ח"ו, כי אין דבר חוץ ממנו, ו"לית אתר פנוי מיניה", ולכן אין דבורו יתברך כדיבורינו ח"ו [כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו, כדכתיב (ישעיהו נה ח): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וכתיב (ישעיהו נה ט): "כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'"]. ולא נקרא דיבורו יתברך בשם "דיבור" רק על דרך משל: כמו שדיבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו, כך למעלה, באין-סוף ברוך הוא, יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נקראת בשם "דיבור". והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם. והרי דיבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד, דרך משל, כמו דיבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכוח חכמתו ושכלו, או בתשוקה וחמדה שבליבו קודם שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות, שאז היו אותיות המחשבה והדיבור הזה, הנמשכות מחמדה ותשוקה זו, בכוח בלב, ומיוחדות שם בתכלית הייחוד בשרשן, שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב. וככה ממש, דרך משל, מיוחדות דיבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך גם אחר שיצא דיבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך, אלא אל הברואים, המקבלים חיותם מבחינת דיבורו יתברך בבחינת יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות, שמתלבש בהם להחיותם ע"י השתלשלות מעילה לעלול וירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים, עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאות. וכל הצמצומים הם בחינת הסתר פנים, להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו יתברך, שלא יתגלה בבחינת גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל. ולכן גם-כן נדמה להם אור וחיות הדיבור של מקום ברוך הוא המלובש בהם, כאילו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך, רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם מנפשו. אך לגבי הקב"ה, אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו, וכחשכה כאורה, כדכתיב (תהלים קלט יב): "גם חשך לא יחשיך ממך וגו'", משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך ח"ו, אלא כהדין קמצא, דלבושיה מיניה וביה, כמו שכתוב (דברים ד לה): "כי ה' הוא האלהים", וכמ"ש במקום אחר. ולכן, קמיה כולא כלא חשיב ממש.

Advertisement