Family Wiki
Advertisement

לומדים תניא - שיעור 8 פרק ח' ו-ט': מאכלות אסורים מאת: אליעד קורנברג משכן בנימין ישיבת קדומים

תניא_שיעור_8_פרקים_ח-ט

תניא שיעור 8 פרקים ח-ט

לפני שנעבור לשיעור, עוד כמה שורות מר' הלל צייטלין הי"ד, המשך משבוע שעבר:

"כאשר מתעמקים בספר, חשים בזרם של קדושה אלוקית החודרת אל תוך הנשמה. מי מהין לשוחח בדברים של מה בכך, שעה שלומדים בספר בקדושה ובטהרה, שעה שמשליכים בעטיו את שכלנו המועט והשגותינו הדלות, שוכחים מכל הנחות ה'מדע' המקובלות כאמת, את כל 'חכמת' העולם, כל הספיקות והקושיות, הנובעים מן העולם שכולו חולין וחיצוניות. שומה עלינו להתפעם מן ה'תניא' כפי שהתפעם ממנו רבי לוי יצחק מברדיטשוב באומרו: "הכנסת אלוקים כה גדול בספר כה קטן!"". (מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד, עמ' 167)

כל תוספת - מיותרת...

והפעם:

  • האם יש פגם כאשר אוכלים מאכל אסור בשוגג?
  • מה זאת אומרת "בכל לבבך - בשני יצריך"? לאהוב את ה' עם היצר הרע?!
  • ולמה במלחמה הזאת אף אחד לא מוכן להתפשר?

פרק ח': מאכלות אסורים[]

ועוד זאת במאכלות אסורות, שלכך נקראים בשם "איסור", מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים, לעבוד ה' בכח אכילה ההיא, וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר, מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלוש קליפות הטמאות. ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'.(מאכלות אסורים הם כמו רעל, אפילו אם הם נאכלו בטעות, כולל "איסור דרבנן "כמו חלב עם בשר עוף. כפי שנאמר

Cquote2.svg התורה והתפלה כמו ההיתר, מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלוש קליפות הטמאות. ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'. ולכן, גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין (תניא, חלק ראשון, ספר של בינונים ח׳:א׳) Cquote1.svg

ולכן, גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין (שדים נוכרים זרים ), שהוא יצר הרע של אומות העולם, שנפשותיהם משלוש קליפות הטמאות.

מה שאין כן היצר הרע וכוח המתאוה לדברים המותרים למלאת תאותו, הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה, כדלעיל. אך מכל מקום, קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה. וגם אחר כך, הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף, להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו. ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר, לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין, אלא אם כן (מי ש)לא נהנה מעולם הזה כל ימיו, כרבינו הקדוש. (גם דברים מותרים אם לא אןכלים אותם לשם שמים, יורדים לקליפות הטמאות)

ועל דברים בטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד, צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע,

Cquote2.svg המקור: "ויקם אדם לרדפך ולבקש את־נפשך והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יהוה אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע(שמואל א' כ"ה, כ"ט) רש"י כף הקלע. חתיכת עור רחבה עשויה כמין כף באמצע הקלע, שנותן בה האבן:המלבי"ם: יקלענה בתוך כף הקלע, היא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם, כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, עד וגולל אבן אליו תשוב גם כוונה בזה על שכר עוהב שעל ידי רדפם אחריך ואתה נע ונד בעוהז תשכון נפשך במנוחות שאננות בצרור החיים הנצחיים, ונפש אויביך לא תשכון במנוחתה העצמיית רק תהיה חוץ למקומה כאבן הנזרק במרגמה, ולא כאבן שנזרק מן הקלע שנח במקום שנופל שמה, רק כמי שמקלע אבן אל תוך כף הקלע שגם שם לא תמצא מנוח רק תקולע מקלע אל קלע, וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בשבת (פרק שואל) בינונים ורשעים נמסרים לדומה (ורצה לומר והם חוץ למקומם) הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה : Cquote1.svg

(רוגטקה: טרטור מגהינום לגן עדן וחזרה, יסורים קשים, חוסר מנוחה, זה העונש - טלטול תמידי) כמו שכתוב בזהר פרשת בשלח דף נט. אבל לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אין כף הקלע [לבדו] מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לירד לגיהנום. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים, אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות, מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה מחמת עצלות בגיהנום של שלג, כמבואר במקום אחר.(גהינום של אש - לא תעשה אנרגיה חיובית ; גהינות של שלג - עבירה כתוצאה מעצלנות

וכן העוסק בחכמות אומות העולם, בכלל דברים בטלים יחשב לעניין עוון ביטול תורה, כמו שכתבתי בהלכות תלמוד תורה. ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות על טומאת דברים בטלים:

  • שאינו מלביש ומטמא רק המידות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים, הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל, ולא בחינת חכמה בינה ודעת שבנפשו, מאחר שהם דברי שטות ובורות שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן.
  • מה שאין כן בחכמת האומות, הוא מלביש ומטמא בחינת חכמה בינה ודעת שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו, שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה, כידוע ליודעי ח"ן. אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן.(ויקיטקסט)

פרק ט':הנפש האלוקית והנפש הבהמית[]

(פרקים ט' עד י"ג יסבירו לנו את הקשר בין הנםפש האלוקית לבין הנפש הבהמית)
והנה:

  • מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב, בחלל שמאלי שהוא מלא דם, וכתיב: (דברים יב כג): "כי הדם הוא הנפש". ולכן, כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש לחשוב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האברים, וגם עולה להמוח שבראש. (הדםן מבטא את החיות הגופנית לבין מכונת הנפש)
  • אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים, וגם בלב, בחלל הימני שאין בו דם. וכמו שכתוב: "לב חכם לימינו" (קהלת י'), והיא אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה, וכן שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו, כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית, כמבואר במקום אחר. וכן שאר מידות קדושות שבלב הן מחכמה בינה ודעת שבמוחין.

אך הנה כתיב "ולאום מלאום יאמץ"(בראשית כה כג), כי הגוף נקרא "עיר קטנה"(קהלת ט יד). וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות, האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו:(כמו כרכרה הדוהרת לכיוון אחד - גם את יצר הרע תרתום לכיוון הרצוי יסוד המים: הכל או לא כלום)

  • שהאלהית, חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו, וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה ושלושת לבושיה הנזכרים לעיל, שיתלבשו כולם באיברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום. דהיינו:
    • תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחכמה בינה ודעת שבנפש האלהית שהיא חכמת ה' ובינתו, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף,
    • ולהוליד מהן, על-ידי הדעת, היראה במוחו ופחד ה' בליבו, ואהבת ה' כאש בוערה בליבו כרשפי שלהבת, להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין סוף ברוך הוא בכל לב ונפש ומאד, מעומקא דליבא שבחלל הימני, שיהיה תוכו רצוף אהבה, מלא וגדוש, עד שתתפשט גם לחלל השמאלי, לאכפיא לסטרא אחרא, יסוד המים הרעים שבה, שהיא התאוה שמקליפת נוגה, לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה', כמו שכתוב: "בכל לבבך" - בשני יצריך(משנה ברכות ט ה. והיינו, שיעלה ויבוא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה, ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש. והיא הנקראת בכתוב (שיר השירים ז ז): "אהבה בתענוגים", להתענג על ה' מעין עולם הבא. והעונג הוא במוח חכמה, ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו. והוא בחינת המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלהית, המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית שמהם באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחילה. וכמו שכתב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזוהר, שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש בהסיר הבגדים הצואים ממנו, שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם.
    • וכן שאר כל המידות שבלב, שהן ענפי היראה והאהבה, יהיו לה' לבדו.
    • וכל כוח הדיבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדיבור של נפש האלהית לבדה, שהן מחשבת ה' ותורתו, להיות שיחתו כל היום, לא פסיק פומיה מגירסא.
    • וכח המעשיי שבידיו ושאר רמ"ח איבריו יהיה במעשה המצוות לבד, שהוא לבוש השלישי של נפש האלהית.
  • אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש, לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש.(ויקיטקסט)

נספח - משל הזונה[]

מתוך זוהר חלק ב דף קסג עמוד א: "הואיל ורעותיה דקודשא בריך הוא בהאי, היך אתיא עבדא בישא ואשתכח מקטרגא מגו רעותיה דמאריה, ואסטי לבני נשא לארח ביש, ואדחי לון מארח טב, ועביד לון דלא יעבדון רעותא דמאריהון, ואסטי לבני נשא לארח ביש? אלא ודאי רעותיה דמאריה עביד.

תרגום לעברית - הואיל ורְצוֹנוֹ שהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בזֶה, היך בָּאָה עָשְֹתָה רַע ואשתכח מקטרגא מִתּוֹךְ רְצוֹנוֹ דמאריה, ואסטי לבְּנֵה נָשַׁב לארח רַע, ואדחי לון מארח טוֹב, ועָשֹוּי לון שלֹא יעבדון רעותא דמאריהון, ואסטי לבְּנֵה נָשַׁב לארח רַע? אלא ודאי רְצוֹנוֹ דמאריה עָשֹוּי.

(משל הזונה ובן המלך):
משל למלך שבנו הגיע לבגרות... רצה המלך לבחון את בנו, עד כמה הוא הפנים את אשר למד ועד כמה לימודו הופנם באופיו. שכר המלך זונה, שתנסה לפתות את בן המלך. המלך - וודאי שהיה רוצה לראות את בנו עומד בנסיון, ולא מתפתה. אולם לא רק המלך - כי אם גם הזונה - הגם שנשכרה כדי לפתותו - מקווה בתוכה שיעמוד בנסיון. והנמשל מובן.

השיעור הבא[]

Advertisement