בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את הפעולות שנגרמות כתוצאה מאכילת אוכל שאינו כשר, האכול מאכלים כשרים בתאוה בלבד, ועל דברים בטלים וביטול תורה, וכן את האיסור ללמוד מחוכמת האומות על אם כן נצרך ללימוד התורה.חב"ד פדיה
המקור
וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם אִסּוּר, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִסּוּר בְּלֹא הוֹדַע לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבֹד ה' בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, אֵין הַחִיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶתֵּר, מִפְּנֵי אִסּוּרָהּ בִּידֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. וַאֲפִלּוּ הוּא אִסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה כו'(עירובין כא ב). וְלָכֵן גַּם הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נֻכְרָאִין, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרַע שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרַע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמֻּתָּרִים לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין יְהוּדָאִין, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר לִקְדֻשָּׁה כְּדִלְעֵיל. אַךְ מִכָּל מָקוֹם קֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדֻשָּׁה הוּא סִטְרָא אַחֲרָא וּקְלִפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ הָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשֶׂה תֵּכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ. וְלָכֵן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִבּוּט הַקֶּבֶר, לְנַקּוֹתוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִטֻּמְאָתוֹ שֶׁקִּבֵּל בַּהֲנָאַת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו מִטֻּמְאַת קְלִפַּת נֹגַהּ וְשֵׁדִין יְהוּדָאִין, אֶלָּא אִם כֵּן מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנֶה מֵעוֹלָם הַזֶּה כָּל יָמָיו, כְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְעַל דְּבָרִים בְּטֵלִים בְּהֶתֵּר, כְּגוֹן עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד, צָרִיךְ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאָה זוֹ דִּקְלִפָּה זוֹ עַל יְדֵי גִּלְגּוּלָהּ בְּכַף הַקֶּלַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף נ"ט. אֲבָל לְדִבּוּרִים אֲסוּרִים, כְּמוֹ לֵצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, אֵין כַּף הַקֶּלַע [לְבַדּוֹ] מוֹעִיל לְטַהֵר וּלְהַעֲבִיר טֻמְאָתוֹ מֵהַנֶּפֶשׁ, רַק צְרִיכָה לֵירֵד לְגֵיהִנֹּם. וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ, רַק עֳנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת, מִלְּבַד עֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה([שולחן ערוך הרב הלכות תלמוד תורה פרק ג#סעיף ז|שו"ע הרב הל' ת"ת ג, ז) .
וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טֻמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאֻמּוֹת עַל טֻמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁאֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטֻמְאַת קְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים, הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרַע שֶׁבִּקְלִפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל, וְלֹא בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאֻמּוֹת, הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטֻמְאַת קְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ, שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם שֶׁל חָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן. אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בָּהֶן, דְּהַיְנוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן בְּרֶוַח לַעֲבֹד ה', אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה' אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ"ם וְרַמְבַּ"ן זַ"ל וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן.
גירסת ספר הבינוניים
ועוד זאת במאכלות אסורות, שלכך נקראים בשם "איסור", מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים, לעבוד ה' בכח אכילה ההיא, וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר, מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלוש קליפות הטמאות. ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'. ולכן, גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין, שהוא יצר הרע של אומות העולם, שנפשותיהם משלוש קליפות הטמאות. מה שאין כן היצר הרע וכוח המתאוה לדברים המותרים למלאת תאותו, הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה, כדלעיל. אך מכל מקום, קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה. וגם אחר כך, הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף, להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו. ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר, לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין, אלא אם כן (מי ש)לא נהנה מעולם הזה כל ימיו, כרבינו הקדוש. ועל דברים בטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד, צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע, כמו שכתוב בזהר פרשת בשלח דף נט. אבל לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אין כף הקלע [לבדו] מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לירד לגיהנום. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים, אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות, מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה מחמת עצלות בגיהנום של שלג, כמבואר במקום אחר. וכן העוסק בחכמות אומות העולם, בכלל דברים בטלים יחשב לעניין עוון ביטול תורה, כמו שכתבתי בהלכות תלמוד תורה. ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות על טומאת דברים בטלים: שאינו מלביש ומטמא רק המידות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים, הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל, ולא בחינת חכמה בינה ודעת שבנפשו, מאחר שהם דברי שטות ובורות שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן. מה שאין כן בחכמת האומות, הוא מלביש ומטמא בחינת חכמה בינה ודעת שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו, שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה, כידוע ליודעי ח"ן. אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להתשמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן.