קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

קדומים אדר תשע"ב

לוּף אֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִי (Arum palaestinum) הוא גאופיט בן משפחת הלופיים, בעל תפרחת קטיפתית בצבע אדום כהה. גובה הצמח 10 עד 25 סנטימטר.

בסוג לוף 12 מינים בעלי תפוצה ים תיכונית ותפוצה אירנו-טורנית. 4 מינים גדלים בארץ ישראל והם: לוף מנומר, לוף ארצישראלי, לוף ירוק ולוף מארך. הלוף גדל באזור ההרים וסביבתם. התפרחת משמשת ללכידת חרקים מאביקים. השחלות תופחות לאחר ההפריה ומאדימות לקראת ההבשלה. הפרי מכיל מספר זרעים והוא מופץ על ידי ציפורים. הזרע בצבע חום בעל קליפה קשה.

ההפריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לוף בנחל קנה מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

הצמח מפריש חומר בעל ריח חזק של פירות תוססים, כל מין של לוף מפריש ריח אחר. הריח מושך זבובי תסיסה. הריח נחלש בלילה. החרקים נתפסים על ידי הצמח כדי להבטיח האבקת הפרחים הנקביים. הפריחה של פרח הלוף נמשכת יממה אחת מבקר עד בקר. הפריחה מתרחשת בחודש מרץ. ללוף תפרחת מיוחדת. בחלק התחתון פרחים ניקביים ולמעלה פרחים זכריים. באמצע מוקף עמוד התפרחת בזיפים ארוכים. החרקים המאביקים מחליקים למבנה דמוי כד. האבקה נושרת מהפרחים הזכריים ומכסה את החרקים. החרקים יוצאים מהכד שדפנותיו נעשות פחות חלקות ועוברים לצמח אחר שרק נפתח, שם הם מאביקים את הפרחים הנקביים.

עבודת הדוקטורט של קובי כוח, איש יקר שכבר הלך מאתנו, הוקדשה לביולוגיה ולהאבקה של צמחים ממשפחת הלופיים. אחד הגילויים המעניינים שלו התייחס להאבקה בצמחי לוף ירוק. הלוף הירוק הוא צמח הגדל אצלנו בבתי גידול לחים. התפרחת שלו עטופה בעלה מיוחד הנקרא מתחל, שבתוכו מתפתחים בקומות, זה על זה, הפרחים הנקביים ומעליהם הפרחים הזכריים, כשביניהם מפרידה שכבה של פרחים עקרים. אם מציצים פנימה, לעתים קרובות מגלים שהוא מלא יתושים ממין מסוים ((Psychoda cinerea, המאביקים אותו. בדיקה מדוקדקת מעלה שיש שם רק זכרים. אף על פי שהפרח אינו דומה כלל לנקבה של יתוש, הוא מפריש חומרי ריח בריכוז גבוה המזכירים ריח של נקבה. הזכרים נאספים בפרח, אוספים אבקה, וכשהם יוצאים החוצה הם נופלים שוב ושוב לאותה מלכודת ומאביקים את הלוף במקום את בנות מינם.טבע הדברים

שימושים[עריכה | עריכת קוד מקור]

באזורים הטרופיים מגדלים עדיין את הלוף כדי לאכול את הפקעת שלו. ברפואה העממית משמש הלוף כתרופה לשיעול עם ליחה, טחורים, תולעים בבטן, עצירות בדרכי השתן ופצעונים בעור.

איזכור במקורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

העיסוק בלוף - הן כצמח גידול והן כצמח מאכל - היה בימי בית שני כה רב, ד שאבותינו עסקו בהשבחתו והרבו אותו בכל הצורות האפשריות: "היתה שדהו זרועה קרבס או לוף" (תוספתא, שבת ח' ט'). לוף הבר כונה בשם "לוף שוטה": "כל שהוא מאכל אדם... ואיזה? זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה" (שביעית פ"ז, מ"א)

המקור:אתר רופאים מומחים

רעיל[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל סוגי הלוף מכילים חומרי רעל מסוג ארואין (Aroin). החומר נהרס ע"י ייבושו וחימומו. בעלים ישנו חומר רעיל נוסף-אוקסלאט הסידן. אכילת החלקים טריים מהצמח גורמים לצריבה, נפיחות ואף לחנק. בימי קדם השתמשו בפקעות כדי לגרום להפלה מלאכותית.

המקור:אתר צמח השדה

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל.משרד הביטחון - ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע. 1983. כרך 11 עמוד 296. ISBN 965-05-0078-2

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.