העצים והשבבים[עריכה | עריכת קוד מקור]

(קטעים מהכתבה)
את המחתרת הנהיגו שלושה חברי ה"מרכז": יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, הוא "מיכאל"; נתן פרידמן ילין־מור, הוא "גרא"; וישראל שייב, הוא "אלדד", והוא אבא שלי, ועליהם אני מוכרח לכתוב. אבל על בניהו ועל שושנה שיופיעו עוד מעט בספר הזה, אני רוצה לכתוב. אולי כדי להבין מה היה שם באמת. כדי להבין איך עשו את הדברים הגדולים, ואיך התפוררו. ולמה.

מעת לעת היו בבית דיבורים על כתב אישום. "'הם׳ רוצים להעמיד אותי למשפט," היה אבא מספר לי. "הלוואי," היה ממשיך. "זו תהיה במה ציבורית מצוינת." אבל זה מעולם לא קרה. והיו ה"עיתון" שאבא הוציא לאור וה"דפוס" עם ריח שורות העופרת החמה והצבע השחור שלא יורד מהידיים. אבא יצא מהמחתרת אחרי קום המדינה אבל המחתרת לא יצאה ממנו בבת אחת. זה נמשך שנים.


לח"י היתה מחתרת קטנה מאוד, העמוקה, ה"אידיאולוגית" והקיצונית ביותר מבין המחתרות שנלחמו כאן את מלחמת השחרור, המלחמה להקמת המדינה. מחתרת מבודדת מאוד, נרדפת מבית ומחוץ. כשאברהם שטרן, "יאיר", הקים אותה היה בה רק קומץ לוחמים, כמה עשרות. אחר כך הרגו הבריטים את יאיר והלוחמים נפוצו לבתי כלא או לבתי קברות. יצחק שמיר ברח מהכלא והקים מחדש את המחתרת, אך גם בשנותיה האחרונות כששורותיה התרחבו, היו בה רק מאות אנשים.

אף שהיתה קטנה לא היתה חד־גונית. היו בה קצוות: חרדים ו"כנענים", נאמני "מלכות ישראל" ושמאלנים, אנרכיסטים ואפילו קומוניסטים, כי באותן שנים היה אפשר להיות סוציאליסט וגם בעד כל ארץ ישראל לעם ישראל. בין מנהיגי המחתרת היו מי שהיו בטוחים שרוסיה הסובייטית עתידה לשלוט בעולם ומוטב לחבור לכוח המנצח, היו מי שנלחמו באנגלים כי הם היו האימפריאליזם, ומי שנלחמו כדי לבנות את בית הבחירה בהר הבית. וכל אלה

נלחמו אלה לצד אלה כי כולם רצו לגרש את הבריטים מארץ ישראל ולהקים כאן את מדינת העם היהודי בכל מחיר. גם במחיר "טרור אישי", גם אם ייפלו בקרב או ייתפסו ודינם ייגזר לתלייה. ה"קיצוניות" לא אפיינה רק את אנשי הימין בלח"י, ואנשי השמאל בה לא היו "יפי נפש".

הסיפור שאני מספר בספר זה עוסק בפרק האחרון של פעילותם של לוחמי חירות ישראל. בין פברואר 1947 למרס 1949. הנפשות הפועלות נושאות את כינוייהן מימי המחתרת. כינויים שהפכו לזהותם. איש מגיבורי הספר אינו חי עוד.

אריה אלדד

כפר אדומים, כ"ה בשבט תש"פ מקור: "העצים והשבבים" מאת אריה אלדד: הקדמה ופרק לקריאה

קטע מהספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

טעות בזיהוי "כמה קצינים בריטים יש בירושלים?" שאל שאול את מאיר.

מאיר משך בכתפיו. "יש בערך מאה בלגיון הירדני. רובם השתחררו מהצבא הבריטי והתגייסו מיד ללגיון. מהגנרל, המפקד הראשי, ועד כל מיני סמלים וקצינים טכניים. אני מניח שבגדודים הערביים בירושלים יש חמישים לפחות. ואפשר להוסיף עליהם כמה עשרות עריקים מהצבא הבריטי שהצטרפו ללגיון, לכנופיות, לכל המרבה במחיר."

"בסדר," אמר שאול, קצר רוח. "אבל כמה יש במערב העיר?"

"לא מכיר כאלה," הודה מאיר.

"טוב. אז יש כמה. רובם פשטו מדים והצטרפו לכל מיני 'צלב אדום', למוסדות של הכנסייה האנגליקנית, למשלחות מדעיות כביכול או סתם נשארו כאזרחים. אבל הם ממשיכים לעבוד בשביל האינטליג'נס. חשבנו שגירשנו אותם. הם יצאו בטקס חגיגי בחיפה, ואנחנו מקבלים אותם עכשיו בדלת האחורית. אנחנו מפספסים את כל המלחמה שלנו."

"תכלס," אמר מאיר. "אתה לא עושה מחקר עכשיו. על מי אתה מדבר?"

"יש אחד, ג'ורג' פארו, שהיה בלש במשטרה הבריטית ועכשיו הוא מזכיר בקונסוליה האמריקאית. הוא עובד בחדר הקשר של הקונסוליה, אחראי להצפנה. הוא מפענח כל מברק שנכנס ומצפין כל מברק שיוצא משם. בטח גם מדווח לבריטים."

"זאת בעיה של הקונסול האמריקאי. לא שלנו," אמר מאיר. "מה אתה רוצה ממני?"

"אחרי שעות העבודה פארו עובד בשביל הלגיון. מדווח על הפגיעות של התותחים שלהם, מדווח על המצב בעיר, מצב המזון, המים, המורל של התושבים. מרגל לכל דבר ועניין. חצי מהזמן הוא יושב בכלל עם 'הצלב האדום' בארמון הנציב."

"ברצינות?" התעוררה סקרנותו של מאיר. "בצבא יודעים עליו?"

"אין לי ספק שהם יודעים עליו. אבל גם הם משרתי האימפריאליזם. גם הממשלה שלנו רוצה לראות אותם חוזרים לשלוט בירושלים. בגלל זה הם לא נוגעים בארמון הנציב. משאירים אותו מוכן לשיבתו של איזה נציב עליון חדש."

"ברנדוט רוצה את הארמון," עידכן אותו מאיר. "לפני כמה ימים היה גם ניסיון של הצבא לכבוש את הבניין. אבל נסוגו."

"הצגה ולא ניסיון. הכול אבו עלי. לא ניסו באמת. רק עשו מנייברות, כי היו שמועות ש'הצלב האדום' מתכוון למסור את הארמון ללגיון. דיין שלח מחלקה. ירו כמה צרורות. הלגיון שמחופר ליד הארמון השיב אש, והחיילים שלנו ברחו והשאירו הרוגים בשטח. לא רציני. אם הצבא ישב בארמון, הוא ישלוט משם גם בעיר העתיקה וגם במצרים בדרום ליד רמת רחל... אז בינתיים המצב כמו שהוא. אם היה לנו כוח רציני, היינו צריכים לכבוש את הארמון. אבל אני יודע מה מצבנו. בינתיים יש לנו הבלש האנגלי הזה שאנחנו יכולים לטפל בו. בייחוד אם יש לנו תוכניות לפעול בעיר באופן עצמאי."

מאיר ידע ששאול מדווח לגרא והוא בעצם נציגו בעיר, ונשלח לירושלים כדי להשגיח עליו ועל אלדד. הוא לא שיתף אותו בתוכניות.

"טוב," אמר. "אני אבקש מהמודיעין לבדוק אותו. אגב, מנין אתה יודע עליו?"

"הלכתי בממילא," סיפר שאול, "ליד בית הקברות אני רואה פרצוף מוכר של גוי שמצלם לכיוון טרה סנטה. הלכתי אחריו, והוא נכנס לקונסוליה האמריקאית. אתה זוכר שלפני כמה חודשים, ממש לפני הכרזת המדינה, הנהג של הקונסוליה האמריקאית, איזה ערבי שמכר גם לנו נשק, הכניס מכונית עם חומר נפץ לחצר של הסוכנות? מאז זה ידוע שהקונסוליה הזאת היא קן צרעות. ואז נזכרתי שפעם, בעוצר בתל אביב, כשהעבירו את כל התושבים אחד־אחד לפני בלשים — הפרצוף הזה ישב שם וניסה לזהות אנשי מחתרת. באותו יום מיכאל נאסר. זוכר?"

מאיר זכר.

"ביררתי קצת עליו. סמוך עלי. ג'ורג' פארו של הקונסוליה האמריקאית היה בלש בריטי."

"טוב," אמר מאיר. "נבדוק עליו."

אלישבע ויוכבד קיבלו משימה: לעקוב אחרי ג'ורג' פארו. שאול הצטרף אליהן רק כדי לסמן להן את היעד למעקב. יומיים ישבו על שפת ברֵכת ממילא היבשה ממים, עד שבבוקר השלישי זיהה שאול את פארו נכנס לקונסוליה. "זה הברנש," אמר להן. "רואות? זה עם המגבעת האפורה שנכנס עכשיו. כשיצא תלכו אחריו.

תבררו איפה הוא גר. איפה הוא אוכל. באיזה בית קפה הוא יושב. המבחר בירושלים לא גדול. בטח ב'פינק' כמו שהיה רגיל בימי המנדט. תודיעו הכול למאיר. אני פה גמרתי. אם הוא יזהה אותי, הוא ייעלם."

היה יום שמש חם. כמה איקליפטוסים מאובקים סיפקו להן צל קלוש. הדרך שיצאה משער יפו ונחסמה בגלי ההריסות של המרכז המסחרי בממילא, שנשרף בימים הראשונים לקרבות, עברה ממש בינן ובין בניין הקונסוליה, טיפסה במעלה לכיוון בניין טרה סנטה שניצב בקצה שדה הראייה, ומשם דרומה ומערבה. רחוב ממילא.

בצהריים בקבוק המים שהביאו בתרמילן כמעט התרוקן, והרעב החל להציק להן. חתול האשפתות הכחוש שנטפל אליהן בבוקר כבר נואש והלך. כשפארו יצא מהקונסוליה והחל לטפס במעלה הרחוב, נשמו לרווחה, חצו את הכביש והלכו בעקבותיו.

ליד טרה סנטה פנה ימינה במעלה המתון של רחוב המלך ג'ורג'.

"כאן כמעט נאסרתי," סיפרה יוכבד. "כשהלכנו להחליף את השלט ל'רחוב המלך דוד'."

פארו הגיע למרכז העיר, עצר לרגע ליד קפה "טעמון" והציץ פנימה, נמלך בדעתו והמשיך בדרכו. שאול צדק. הוא נכנס ל"פינק".

"את לא תאמיני מה סיפרו לי על המקום הזה," אמרה יוכבד. "הכול טרף שבטרף פה. אולי לא עכשיו כשאין בשר בעיר, אבל בימי המנדט כל הקצינים הבריטים ישבו פה ממש עד שנסעו לחיפה לעלות על האוניות. עד הרגע האחרון. לפני חצי שנה בערך נכנסו כמה אנשי המחתרת אחרי הצהריים ודרשו מפינק לשמוע ברדיו את 'קול המחתרת העברית'. הוא זרק אותם מהמסעדה, אז הם עלו אליו הביתה, לקומה השנייה, וזרקו את הפסנתר שלו מהחלון. היית מאמינה? פסנתר!"

"ויש לו עוד אחד בבית?" שאלה אלישבע.

"מאין לי לדעת? ולמה זה חשוב לך עכשיו?"

"שלא ייפול עלינו פסנתר פתאום."

"שניכנס?"

"אני לא נכנסת למסעדה לא כשרה!" הודיעה אלישבע.

"את בתפקיד! שכחת? ממילא אין הרבה מה לאכול. נזמין קפה."

נכנסו. פארו ישב ליד החלון. השולחן הפנוי היחיד היה ממש לידו. רוב הסועדים העדיפו שלא לשבת ליד החלון הפונה לרחוב. לך תדע מתי ייפלו פגז או פסנתר.

המלצר הגיע אל פארו ובירך אותו בסבר פנים יפות השמור ללקוח קבוע. פארו הוציא מתיקו שלוש קופסאות בשר משומר "בולי ביף", ואז יצא מהמטבח הקטן גם פינק בעצמו לברך אותו. שולחנו הועמס בכל טוב. ביקש וקיבל את גיליון היום של ה"פלסטיין פוסט" וקרא בו כשסעד את לבו. הבנות הסתפקו בקפה ובמים. וביקשו עוד מים. לאחר שעה סיים פארו את הארוחה ואת העיתון. הודה בלבביות לבעל הבית ויצא. לא היה כנראה צורך בתשלום. קופסאות הבשר שהביא היו מטבע עובר לסוחר.

יוכבד הגיבה במהירות. "לכי אחריו," אמרה לאלישבע. "אני אנסה לבדוק עם בעל הבית מה הוא יודע עליו. ניפגש במחנה."

"בחור חמוד," אמרה לבעל הבית כשניגשה לשלם.

"מי?" שאל.

"זה שאכל כאן עכשיו ויצא. תגיד לי, הוא נשוי?"

"אין לי מושג," ענה. "הוא עובד בקונסוליה האמריקאית. הגיע לפני כמה חודשים. הוא אחד הספקים החשובים שלנו," חייך אליה. "את לא מהבלשים של דוב יוסף שעוקבים אחרי השוק השחור. נכון?"

"מה פתאום," ענתה. "הוא לא אנגלי?"

"לא שמעת את המבטא שלו?" שאל בעל הבית. "אמריקאי. בטח לא אנגלי."

"אז אתה לא מכיר אותו עוד מהמנדט?"

"אני חושב שהוא הגיע לעיר איזה חודש לפני שהבריטים יצאו," נאנח בעל הבית. "אז היה כאן טוב. עכשיו — איום ונורא. הלוואי שהיו חוזרים. למסור לו שיפהפייה ירושלמית מתעניינת בו?"

"לא, מה פתאום?..." הסמיקה יוכבד. "סתם. חשבתי שהוא נחמד... אבל לא צריך. תודה."

אלישבע שעקבה אחרי פארו לא היתה צריכה להרחיק לכת. בגן רחביה נכנס לאחד הבתים. המתינה שתי דקות ועיינה בתיבות הדואר. מצאה את שמו על אחת מהן ונחה דעתה.

מאיר שמע את הדיווח ושיבח אותן על העבודה המדויקת.

לפני שיצאו, נזכרה יוכבד. "פינק אומר שהוא לא אנגלי," אמרה. "גם אני חושבת לפי המבטא שהוא אמריקאי."

אבל מאיר לא חורץ משפט על בני אדם רק על פי המבטא שלהם. באותו הלילה הגיעה לגן רחביה חוליה ובראשה יהושע. דפקו על הדלת. כשפתח ביקשו ממנו להתלוות אליהם בלי רעש. הנשק שבידיהם היה משכנע מאוד והוא יצא בלי הגה. באוטו כיסו את עיניו, השכיבו אותו על רצפת הרכב וכיסו אותו בשמיכה. נסעו בדרכים עקלקלות סחור־סחור, שיאבד כיוון ומרחק. לקחו אותו למחנה בליפתא. הכניסו אותו לחדר אחד כשעיניו עדיין מכוסות. שאול היה אמור לחכות להם שם אבל התמהמה. החקירה נפתחה בהיעדרו.

יהושע חקר אותו. תחילה בשקט. אחר כך בצעקות. פארו הכחיש הכול. הוא לא אנגלי. בטח לא בלש אנגלי. הוא מוויסקונסין. היה בחיל הקשר בצבא האמריקאי באירופה. זה ארבעה חודשים הוא משמש מזכיר בקונסוליה האמריקאית. אף פעם לא היה במשטרה הבריטית. הנה הדרכון הדיפלומטי שלו. גם סטירת לחי חזקה לא שיפרה את זיכרונו. הוא רק בכה וביקש שיחוסו על חייו. שזו טעות.

כששאול נכנס והציץ בו מקרוב, שם את ידו על שפתיו וביקש מיהושע לצאת איתו.

"זה לא הוא," התנצל. "רק דומה לו. אבל אולי בכל זאת כדאי להיפטר ממנו."

"מה פתאום?" אמר יהושע. "האמריקאים אמנם לא הרבה יותר טובים מהאנגלים, אבל אנחנו לא צריכים להסתבך עכשיו עם איזה דיפלומט ולהקים עלינו את משה דיין. בבוקר נשחרר אותו."

"טוב," אמר שאול. "תעשה מה שאתה מבין."

_____________________

"העצים והשבבים", אריה אלדד, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 367 עמודים, 86 שקלים



מחתרת לחי[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלן כתבה מפורטת על המחתרת של לח"י שפורסמה בעלון לשבת עולם קטן לשבת פרשת חוקת תשע"א


Lechi olam katan.jpg
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.