קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

לשון נקייה או יופמיזם (גם איפמיזם; מלעז: Euphemism, במקור מיוונית: ευ, "טוב", ו-φήμη, "דיבור") היא מינוח חליפי למושג שאזכורו נחשב כמביך, פוגע, או מטריד באופן אחר (לדוגמה: מושגים שחל עליהם טאבו, ניבולי־פה, מושגים שמעוררים תגובה רגשית חריפה וכולי). כאשר לשימוש בלשון נקייה מניע פוליטי, שכוונתו להציג פעולה שלילית כחיובית, נהוג לכנותו מכבסת מילים.

מקור המושג העברי "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג, עמוד א מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה."

סוגי ביטויי לשון נקייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

סיבות להיווצרות ביטויי לשון נקייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אופני היווצרות ביטויי לשון נקייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגלגל היופמיסטי[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברבות הזמן, ביטויי לשון נקייה שניתנו למונחים מטרידים הופכים לעיתים למטרידים בעצמם. לדוגמה: המונח "מחנה ריכוז" לתיאור מחנות מאסר של אזרחים נטבע על ידי הבריטים בזמן מלחמת הבורים מכיוון שבזמנו הוא נשמע מנומס ובלתי פוגע. לאחר שהמפלגה הנאצית השתמשה במונח בזמן מלחמת העולם השנייה, קיבל המונח אופי שלילי במידה עצומה, ולכן נוצרו ביטויי לשון נקייה חדשים להחליפו, כמו "מחנות מעצר".

האות ז' שימשה כלשון נקייה לשמו של הפין בסלנג. קיימות סברות שונות בקרב חברי האקדמיה ללשון העברית אודות מקור שימוש זה. בין השאר קיימת סברה כי השימוש נעשה בשל היותה האות, האות הראשונה בהמילה "זרג" שנחשבה גסה מאוד.[1] במהלך הזמן, "זין" הפכה למילה גסה בעצמה, עד כדי כך שהאסוציאציה המיידית של הפועל "להזדיין" היא בעלת הקשרים מיניים, וכבר לא "להתחמש" - מובנו המקורי. בספרו סיפור על אהבה וחושך מספר עמוס עוז כיצד בילדותו פרץ בצחוק קולני באספת בחירות של מנחם בגין, כאשר הלה השתמש בפועל זה במשמעותו המקורית, בהתייחסו למרוץ החימוש בין ישראל למדינות ערב. אותו מונח שימש את בגין בנאומו בכנסת בשנת 1966[1] וכן בפנייתו לכתבים בליל המהפך ב-1977, שיתאזרו בסבלנות[2]. הביטוי מוזכר אף בספרים בני ימינו (2005).[3]

לשון נקייה ביהדות[עריכה | עריכת קוד מקור]

השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב הלכתי, בחז"ל מובאות אזהרות רבות שלא ינבל אדם את פיו ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: "אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה." וכן "מעמיקין לו גיהנום." ו"בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים." (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה בלשון סגי נהור, כמובא בהמשך).

מכאן גזרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה." פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ההלכה והמוסר היהודיים.

בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מהמקרא והנביאים, בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ביהדות לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים אור ויום המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).

במיוחד הקפידו להשתמש בלשון נקייה בעניינים ש'בינו לבינה' (ביטוי של לשון נקייה כשלעצמו) ולהיזהר מניבול פה. כך כתב רבי יונה גירונדי בספרו "ספר היראה": "כל צד ערווה לא יישמע על פיך, כגון להזכיר 'זונה' או דבר נבלה". ואכן מצאנו שבמקום 'זונה' אמרו "יוצאת לחוץ" (משנה, מסכת כלים, פרק כד, משנה טז) ו"נפקנית".

עד כדי כך הקפידו על לשון נקייה בתחום זה של 'בינו לבינה', שיש כאלה שאף נמנעו מלומר "אשתי", ובמקום זה אמרו "ביתי" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיח, עמוד ב). ובמקום קיום יחסי מין אמרו: "תשמיש המיטה" (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כד, עמוד א), "דבר זה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יט, עמוד ב), "מילתא" (דבר) (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף צא, עמוד א), "דבר מצווה" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק, עמוד ב), "דרך ארץ" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף עד, עמוד ב), "דבר אחר" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח, עמוד ב), "הרגל דבר" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יז, עמוד א), "עשיית מלאכה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מט, עמוד ב), "עשיית צרכים" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פב, עמוד ב), וכן "לספר" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמוד א) ו"לדבר" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף יג, עמוד א). וכן מצאנו ביטויים חלופיים הקשורים באכילה ושתייה כלשון נקייה ליחסי מין: "אכל" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף יג, עמוד א), "סעד" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סב, עמוד ב), "נהמא" (לחם) (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף יז, עמוד א), "לחם סתרים" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עה, עמוד א), "טעימת תבשיל" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ה, עמוד ב), "שותה בכוס" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמוד ב), "עריכת שולחן" (שם). במקום וסת נאמר "דרך נשים" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כד, עמוד ב), ובמקום חטא של זנות - "עבירה" סתם, בלי פירוט (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ג, עמוד א).

ואכן הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מציין כי לשון הקודש נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי "המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי כינויים מלשונות אחרים". כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את איברי הרבייה, שבתורה יש להם רק כינויים ולא ניתן להם שם משל עצמם. גם בספרות חז"ל מוצאים סוגים שונים של דימויים לאיברי הרבייה, הלקוחים ממילים שרק מרמזות עליהם, לעיתים בהקשר קלוש ביותר. כגון: "פנים" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף עו, עמוד ב), "אותו מקום" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמוד א), "בשר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יט, עמוד ב), "גבורתו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פד, עמוד א), "פה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף עה, עמוד א), "עבד" (תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ל, עמוד א), "שמש" (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מא, עמוד א), "עקב" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמוד א), "תורף" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד, עמוד א). במקום רחם - "אם" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לג, עמוד א), ו"קבר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פב, עמוד ב).

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. מנחם בגין, על היחסים עם גרמניה; התקפות טרור ערביות, כח באייר תשכ"ו, 18 במאי 1966, דברי הכנסת פרק 45 עמ' 1470 - 1742
  2. "המהפך" מתוך אתר YouTube
  3. אבנר כהן, המחבר כמשל: סעיף 113 ג, מתוך הספר הטאבו האחרון, 2005
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.