Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

קלוּז'-נאפּוֹקָה ביידיש: קלויזענבורג) היא עיר בצפון מערב רומניה, בחבל ההיסטורי טרנסילבניה, ועיר הבירה של מחוז קלוז' ושל טרנסילבניה כולה. העיר היא אחד המרכזים האקדמיים, התרבותיים והתעשייתיים החשובים ביותר במדינה. היא ממוקמת כ־330 ק"מ צפון מערבית לבירת רומניה בוקרשט, בעמק נהר הסומש הקטן.

ב־1941 חיו בקלוז' כ־16,763 יהודים. במהלך השלטון ההונגרי, בשנת 1944, רוכזו יהודי העיר בגטו קולוז'וואר והוחזקו שם בתנאים תת-אנושיים, בצפיפות וללא כל שירותים. חלק מהיהודים ניצלו הודות לד"ר פישר, ממנהיגי הקהילה וחותנו של ישראל קסטנר, שדאג להכללתם ברכבת ההצלה של קסטנר. הגטו חוסל בשישה משלוחים למחנה ההשמדה אושוויץ בין 25 במאי ו־9 ביוני 1944. למרות עונשים שציפו להם ממשטרו של מיקלוש הורטי, מספר יהודים הצליחו לברוח מאזור הכיבוש ההונגרי וחצו את הגבול לרומניה (חלקם בעזרתם של איכרים רומנים בכפרים הסמוכים), ממנה יכלו להמשיך לברוח מאירופה דרך נמל קונסטנצה שלחופי הים השחור.המקור: הויקיפדיה העברית


מ ג ו ל ה ל ת ק ו מ ה - סיפור חייה של טובה כהנא ז"ל
הזכרונות:
* חלק א: בכפר מולדתי 1915 - 1917
* חלק ב: מגולים לחלוצים 1917 - 1935
* חלק ג: לארץישראל 1936 -1945
* חלק ד: פנינה כתיבה
* חלק ה: לזכרה

חלק ג : לארץ ישראל 1936 - 1945[]

פרק 9: העצמאות[]

בשנה זו הוחלט במשפחה שלא אמשיך עוד ללמוד בבית הספר. גם אני לא רציתי להמשיך ללמוד אחרי שהמורה ביישה אותי לפני כל הכיתה. לא הצלחתי לפתור תרגיל מסובך ביותר שאף ילד לא ידע לפתור.

לפני ראש השנה חלה שכן שלנו, מר הרטשטיין וניפטר. מוניקה, האלמנה הצעירה, נשארה עם תינוק ובהריון מתקדם. כמקובל בעיירה, משפחתי החליטה כי אני אגור אתה כדי לא תישאר לבד וגם על מנת לעזור לה. עברתי לגור בביתה. דבר אחד הפריע לי, בלילות הייתי מתעוררת ושומעת אותה בוכה. באביב ילדה מוניקה בת, והיא החליטה לקחת את גורלה בידיה. היא מכרה את רכושה ועברה לגור בעיר סטמר, שם פתחה חנות מכולת. היינו מבקרים אצלה לעתים ושמחנו לראות שהיא הסתדרה טוב.

לאחר זמן מה הכירה מוניקה אלמן והתחתנה אתו. די מהר הופיעה תינוקת חדשה. באחד הביקורים שרייזי ואני ערכנו אצלה, הבחנו שהיא לא בריאה ואכן התברר שהיא חולה בשחפת. היא נפטרה לאחר זמן וקרובי משפחה לקחו אליהם את הילדים.

לימוד תפירה[]

תופרות ויקישיתוף

באביב נכנסתי לסלון כדי ללמוד תפירה. התופרת היתה אשה גבוהה מאד אשר לא נישאה כנראה בשל פגם זה. היא גרה עם אמה. למדתי אצלה במשך שנתיים . רייזי המשיכה ללמוד תיכון באופן פרטי. קנאתי בה . אך זה לא לקח זמן רב. גם היא הפסיקה ללמוד ונסעה לעיר כדי ללמוד להיות כובעניות.

אני נסעתי אחריה לעיר קלוז' כדי להשתלם במקצועי. גרתי בבית אשה נוצריה, באותו רחוב שבו גרה דודתי, אחות אבי. שם המשפחה של דודתי היה דויטש ואמי סיפרה לי שהדוד היה ידוע בנעוריו כשובב. אך לעת זקנתו חזר אל המקורות, היה משכים קום לבית הכנסת ונישאר שם כל היום. רייזי גרה אצל דודה אחרת והיינו נפגשות כל יום . אני לא יכולתי לגור אצל דודתי כיון שביתה היה קטן מאד. עמם בבית גר גם בן דודי שהיה זבן בחנות הלבשה. הוא היה אתאיסט ולפעמים התנהלו בבית וויכוחים סוערים בנושא הדת. בשבתות רייזי ואני היינו הולכות לטייל ולפעמים כשאספנו קצת כסף היינו הלכות לראות קולנוע או אופרטה.


העיר קלוז'[]

העיר קלוז', בירתה של טרנסילבניה היתה עיר גדולה ויפה. והנהר סמוש שעבר בתוכה נקרא גם "בלונדי". הוא נקרא בשם הזה כנראה בשל צבעו הצהבהב אשר ניגרם כנראה בשל סחף של חמר בתוך הנהר. השירים אודות הנהר דיברו תמיד על ה"בלונדי".

רחוב המדרגות שבו התגוררו דודי היה בנוי מדרגות שעלו מהנהר אל ראש ההר. מסלול שבו נהגו בני העיר לטייל בימי חג. משני צידי הדרך היו בנויים בתים קטנים. המסלול עד ראש ההר היה ישר ככף יד. למעלה בפסגה היתה חורשה עתיקה . בדרך כלל היה הרחוב שקט. למטה זרם הנהר ובמרחב נראו בתים מפוזרים על צלע ההר.

ביתה של דודתי היה מוסתר ע"י חומת עץ ובה דלת. בתוך החצר היו שירותים ומשאבת מברזל לשאיבת מים מן הבאר. החצר היתה סלולה כולה בבטון ולא נראתה אף פיסה של דשא. מתוך החצר היה אפשר לראות רק את השמים. למרות זאת נהניתי מהשעות שביליתי בבית דודתי. בבית האשה הנוצריה הייתי רק ישנה ואת הימים העברתי בבית הדודה.

בעלת הבית[]

בעלת הבית שלי היתה אלמנה נוצריה אשר בעלה נפטר עוד בצעירותו. היות ולא היו להם ילדים היא נותרה בגפה ללא נפש קרובה. בחלונות הבית היו עציצים ובהם שתילי גרניום ופוקסיה פורחים בשלל צבעים. בחלל החצר נמתחו חבלי כביסה אשר העידו על מקצועה של בעלת הבית , כובסת. כל ימות השבוע היא כיבסה וגיהצה, וידיה היו אדומות ונפוחות מרוב שפשוף הבגדים. למרות גילה המבוגר ראו עליה שהיתה פעם אשה יפה.

בשבתות בבוקר הייתי נשארת במיטתי ושומעת את בעלת הבית טורחת על הכביסה והניקיון. ביתה היה תמיד נקי מאד, ורק שסיימה מלאכה זו היתה פונה לבשל. היא היתה מאוד סגורה מאד ולא דברה אתי. רק בימי ראשון היתה נפתחת מעט והיתה מוכנה לספר לי על עברה. גם עם שכניה לא היה לה קשר והיה ניראה שכל דירי הרחוב הזה היו מנוכרים זה לזה. כנראה הדבר אופייני לאנשי העיר.

כל שבת אחרי הצהרים היה החדר מתמלא חבילות כבסים מגוהצות ארוזות בניר צלולואיד, ואז היו באים לקוחותיה שהיו בדרך כלל רווקים, ולוקחים איש איש את הכביסה הנקייה ומשאירים את הכביסה שלהם.

ביום ראשון בבוקר היתה בעלת הבית מתלבשת בשמלה כהה וחגיגית והולכת לכנסיה. היא התייחסה אלי יפה ובעדינות. מה שהפריע לי בביתה היה קשור לעבודתה. בימי החורף היא נהגה לתלות את הכביסה הרטובה על חבל בחדרי, ולעתים טפטפו המים על מיטתי. סיפרתי זאת לדודתי והיא לא הסכימה שאמשיך לגור כך. היא פינתה את הדייר שהיה לה בבית ונתנה לי את חדרו.

בבית הדודה[]

הדוד מיכאל היה בעל בית מלאכה קטן לנעליים והוא והדודה התייחסו אלי יפה מאד. נוסף על הבן היתה להם גם בת אשר היתה כבר נשואה ושמה היה מורגנשטרן , ולה שלושה ילדים.

בן דודי, שהיה בחור נאה מאד, ידע לנגן היטב בכינור. לעתים היה מביא את ארוסתו לביקור ומנעים לנו בנגינתו . באותו קיץ שבו גרתי בביתם נישא בן דודי לארוסתו והם היגרו לארגנטינה, ומאז לא שמעתי עליהם דבר.

רייזי אשר כבר היתה וותיקה בעיר. בתחילה הדריכה אותי, אך אחר כך פגישותינו הלכו ופחתו. היא גרה אצל דודה אחרת באחד מפרברי העיר והיה לה קשה להגיע אלי . לכן החלטנו שניפגש רק בשבתות לפי סדר, פעם היא באה אלי ופעם אני הלכתי אליה.

רייזי התגוררה אצל הדודה פרלה, אשר סוף כל סוף התחתנה. בעלה מצא עבודה בקהילה היהודית בקלוז'. לא היו להם ילדים אך הם חיו כמו זוג יונים. רייזי לא אהבה את הפרבר שבו התגוררה כיוון שהיה מאד משעמם. לא היה בו את היתרונות של העיר ולא את אלו של הכפר. ואילו הסביבה בה אני גרתי היתה גם ממש בלב העיר וגם היה אפשר להנות בחיק הטבע. רחוב זה , למרות שהיה בלב העיר היה רחוב שקט ופסטורלי, אפילו שעטת פרסות או גלגלי מרכבות לא נשמעו לכן רייזי אהבה מאד לבקר אצלי. מאחורי הבית של דודתי גילתה רייזי גבעה מיוערת אשר לא היתה מוכרת לאיש, כיוון שאי אפשר היה להגיע אליה. דבר לא עמד בפני רייזי, היא ביקשה מהדודה רשות לעבור מבעד לחלון האחורי של הבית. כך יכולנו לבלות שעות ארוכות על הגבעה הפרטית שלנו.

בשבתות הלכנו לטייל אל ראש ההר והיינו מחכות שם עד לשקיעת השמש. אהבנו את השעות האלה של עת הדמדומים. כמו עצבות היתה שפוכה על פני ההר וכוכבים החלו לנצנץ בשמים. אז ירדנו בריצה מההר וברחוב הראשי נפרדנו לשלום זו מזו עד לשבת הבאה. אני עבדתי במתפרה גדולה ובה כחמש תופרות. בעלת הבית גב' אליזבט ובעלה היו חביבים מאד. גם הבעל עסק בתפירה והיה חייט נשים. למרות שהם לא היו דתיים הוא תפר בגדים למשפחת הרב משום שכיבד אותו. הרבה יהודים בעיר התרחקו מן המסורת.

הרדיו[]

באחד הימים בדרכי למקום עבודתי , ראיתי אנשים ממהרים לכיוון המרכז. גם אני הלכתי וראיתי פלא גדול. תיבה שרה ומנגנת שירים מארצות רחוקות. לא היתה לה שפופרת והיא גם לא היתה מחוברת לחוטים, קראו להמצאה הזאת רדיו, וסיפרו שבקרוב נוכל גם לראות תמונות על מסך התיבה. בתחילה היה הרדיו נחלתם של העשירים בלבד, היות והיה צורך בזרם חשמל כדי להפעילו. אך עד מהרה התחברו כל בתי העיר לחשמל והרדיו הגיע לכל הבתים.

חזרה הביתה[]

בחורף עברתי לעבוד במתפרה של מעילים וגם קיבלתי משכורת קטנה ויכולתי לשלם את שכר הדירה שלי. בזה נסתיימה תקופת לימודינו של רייזי ושלי. לפני חג הפסח חזרנו אל העיירה. בעיירה השתלמתי בגזירה אצל חייט וגם אצל דודתי. דברים חדשים התרחשו בעיירה. כבר לא ניראה פקיד העירייה עם סולם על כתפו מדליק את פנסי הרחובות עם ערב. בעיירה הוקמה תחנת כוח ופנסי חשמל הוצבו בפינות הרחובות. בחלק מן הבתים כבר האיר החשמל. לא כך היה אצלנו, החשמל טרם הגיע אלינו. גם הרדיו הגיע לעיירה ואנשים מכל קצות העיירה באו כדי לשמוע את הפלא.

תנועת נוער ציונית[]

בעיירה נפתחו סניפים לצעירים ולצעירות ברוח המזרחי. גם אני נרשמתי והיינו נפגשים כל שבוע ושומעים שיחות והרצאות. מרכז של הסניף היה פקיד בבית המכס והוא העביר לנו את הפעולות. הוא ארגן צעירים שילכו להכשרות ויעלו לארץ ישראל.

באותה תקופה התחילו להגיע שמועות על המעשים של "משמרות הברזל", שהיתה תנועה אנטישמית רומנית. זה עודד את היהודים למחשבה על יציאה מרומניה. כל חודש שילמנו דמי חברות לסניף. בכסף זה שכרנו חדר עלוב ובו שולחן וספסלים, אשר שימש לנו לפעילות. גם תנור פח רעוע היה שם אשר הוסק בעצים , עליו הרתחנו מים לשתיית תה.

יום אחד נשברה רגל אחת של התנור, והוא עמד להתמוטט עם דוד המים אשר עליו. תפסתי את התנור בשתי ידי ונכוויתי קשות בכפות הידיים. במשך שבועיים לא יכולתי לעשות שום דבר בידיים. זה היה גם סוף לפעילותי בתנועה הציונית.

עננים באופק[]

בשנת 1928 היה משבר כלכלי בכל העולם וגם אנחנו הרגשנו בו. כל כמה זמן התחלפו ממשלות והמצב הלך ורע מיום ליום וזה הביא להגברת הפעילות האנטישמית. גם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה השפיעה לרעה על מצב היהודים.

סופר על סוחר יהודי שנסע ברכבת וניתפס על ידי חבורת בריונים אשר השליכוהו מן הרכבת הנוסעת. כך הוא מצא את מותו. זה הביא הרבה צעירים יהודים לחשוב על הגירה לארץ ישראל.

סבי וסבתי[]

בשנים אלו סבי וסבתי הגיעו אלינו לעיירה . הם נשארו לבדם ולא היתה להם משפחה קרובה בכפר שבו גרו. אנחנו מאד שמחנו על בואם , כי עד עתה לא היו לנו סבים בסביבה שלנו. סבתי חלתה בסרטן העור . על פניה יצאו כתמים. היא נסעה לסטמר על מנת לקבל טיפולים בהקרנות. הטיפול הצליח אך היא חלתה מהקור ששרר בימים ההם ברכבות ונפטרה. סבי נישאר לבדו ואנחנו הבנות היינו הולכות לשהות אתו במשך היום.

באחד הימים סבא נפל מהכיסא ושבר את אגן הירכיים. הרופאים אמרו שאין מה לעשות והוא לא קם יותר ממיטתו. הוא היה אדם טוב ומתון למרות נכותו. היה נעים לשהות במחיצתו. הייתי הולכת אליו לבקר ויושבת על ידו ורוקמת. הוא חי כך שנה וחצי וניפטר בשנת 1933.

חידושים בעיירה[]

דברים רבים השתנו בין שתי מלחמות העולם בכל ארצות תבל. הטכניקה התקדמה בצעדי ענק גם אנו האמנו שהנה אנו צועדים לקראת עולם יפה שיהיה טוב לחיות בו. במשך השנה ששהייתי בעיר פסעה העיירה שלנו קדימה והתערבבו בה ישן וחדש. אך עדין נסעו בה עוד מרכבות רתומות לסוסים. עדרי הבקר עוד חצו את העיירה ערבי הקיץ.

גם הסמטה הקטנה לא השתנתה. בצללים של עצי האקציות עוד שיחקו הילדים בני הדור החדש, אך הורי כבר לא גרו שם. בשנה שהייתי בעיר נאלצו הורי לעבור דירה עקב מריבות של בעלי הבית, אשר דרשו שנשלם לשניהם שכר דירה. בלית ברירה נאלצו הורי להחליף את הדירה. אימא הצטערה לעזוב את החצר שבה יכלה לגדל ירקות לפרנסה. הורי עברו לדירה לא רחוקה והקשרים הטובים בינינו ובין דודתי המשיכו. אצל דודתי נולדו עוד שלושה ילדים. אך עדיין המשיכה לעזור ככל יכולתה לנו ולמי שנצרך.

חיה'לה היתה כבר בכיתה ב' ושלושת הבנים היו בני טיפוחינו. הקטן ביותר היה תינוק קטן שעשה את צעדיו הראשונים. שמו היה דודי. הוא היה ילד עדין ונראה כמו ילדה. תמיד לקחתי אותו בזרועותי אל דירתנו. מבית דודתי הייתי רואה את חצר ביתנו הישן ומחסן העצים שהיה מעורר בי זיכרונות על שנות ילדותי היפות ביותר. היה זה למרות שהגג דלף בימות הגשמים.

נס רפואי[]

הילד האמצעי של דודתי, שנקרא משה, היה בן שנתיים והיה ילד מפותח מאד. הוא חלה בדיפטריה ועבר ממחלה למחלה, גופו נחלש מאד ולבסוף חלה בדלקת קרום החזה והחל להיחנק מהמוגלה. הרופאים היו חסרי אונים. לקחו אותו לבית החולים, אשר בעיר סטמר. הרופאים אמרו שאין מה לעשות. הם היו יכולים לנתח אותו כדי לנקז את המוגלה, אך הוא היה חלש מאד ולא יכול היה לעמוד בסיכוני הניתוח.

דודי חזר עם הילד לעיירה ושם רופא אחד הסכים לנתח את הילד. בתנאי שההורים יחתמו על הסכמה שלא יהיו להם תביעות אם הניתוח לא יצליח. הרופא עשה חור בבית החזה של משה, הכניס צינורית וכך יצאה קערה מלאה מוגלה. כל יום הוא בא וניקז עוד מוגלה מבית החזה של הילד. דודי עזב את עבודתו ולא מש ממיטת בנו.

הרופא חיזק את הצינורית בעזרת סיכת ביטחון ומצבו של הילד הלך והשתפר. יום אחד הסיכה נפלה, והצינורית נפלה פנימה אל תוך הריאה ושוב היה משה נתון בסכנת חיים. דודי לקח אותו שוב לבית החולים ושם עשו צילום ומצאו את הצינורית בכתף, ניתחו והוציאו אותה והילד בריא. המקרה הזה היה לפלא וכולם דיברו עליו.

משה גדל והיה ילד בריא ותלמיד מצטיין. כשעזבתי את הגולה היה בן עשר. רק אחרי שנים רבות נודע לי שהוא נספה בעת המלחמה כאשר נלקח לבנות ביצורים בגבול רוסיה. הילד הזה, שכל כך התאמצו כדי להשאירו בחיים. תנאי החיים במלחמה היו כל כך גרועים שרק מעטים שרדו.

אחיות[]

בין אמי ואחותה היו יחסים מצוינים , ומעולם לא היתה ביניהן מריבה. כאשר נפגשו היו יושבות לפטפט תוך כדי סריגה. הן היו בדרך כלל מעלות זיכרונות ילדותן בכפר ביקסד. הן היו כבר בגיל מתקדם, ושערות שיבה בצבצו בשחור ראשן, גם קמטים נוספו בקצות הפה. אך כאשר העלו זיכרונות מימי ילדותן , הן הפכו שוב להיות ילדות קטנות ופניהן האדימו מהתרגשות.

כל כמה שהגיעו אלינו החידושים, הם עדיין לא הקלו על עבודתם של עקרת הבית. את הכביסה והבישול עשו כבימים ימימה. הן עבדו מבוקר עד ערב ולא היה להן זמן לבלויים . אבל הן קיבלו זאת בהבנה , והאמונה שזאת היא דרך החיים היחידה חזקה אותן.

החצר הישנה[]

גם אחרי שעזבנו את החצר הישנה, לא שכחתי אותה לעולם. את שדרת האקציות עם פריחתם הלבנה. את גדר ענפי העץ היבשים אשר הקיפו את החצר ואת גינות הירק אשר בה . מידי פעם כאשר עברתי בסימטה הקטנה הייתי מנסה להציץ מבעד לגדר ולסבך העלים הירוקים , ולראות את דירתנו הישנה . הבית המכוער היה ממוקם בעומק החצר כאילו כדי להסתירו מעיני העוברים ושבים.

רוב הדיירים הישנים עזבו את הבית מאותה סיבה שעזבו אותו הורי , הבעיות שהיו בין בעלי הבית. אך עתה אחרי שניפטר אחד הבעלים והבעלות עברה לשני, נפתרה הבעיה ודיירים חדשים נכנסו לדירות. החצר היתה שקטה שכן כבר לא היו שם ילדים . רק אשת הסנדלר נשארה בחצר עם ילדיה. הבת הגדולה בלומה, המשיכה עוד לתפור ולא רצתה לעבור למקום רחוק מהמרכז. קרוב משפחה שלהם, שהיה גזרן נעליים, בא לגור בעיירה והיה מבקר לעתים בבית הסנדלר. הוא למד גם להפנט לשם שעשוע ובערבי הקיץ היה עורך לפנינו הצגות בהיפנוזה.

הבחור הזה חיזר אחרי בלומה ואחרי זמן מה הם אכן התחתנו. נולדו להם שני ילדים. הם קנו דירה גדולה ברחוב אחר. גם האימא עברה לגור אתם עם יתר הילדים. אחרי שנים מספר חלתה גם בלומה במחלה שקטלה את אביה ואחיה, בשחפת, וגם היא נפטרה.

פרק 10: העלייה[]

המצב הכלכלי הלך ונעשה רע. גם המצב הפוליטי הורע. כל שלושה חדשים התחלפה ממשלה בתקווה שתצליח לתקן את שגיאות קודמתה. כמובן שעל כך האשימו את היהודים. האנטישמיות הלכה וגברה. היו גם רדיפות והמצב בבתי היהודים היה קשה. עד כדי כך שהורים לא יכלו לחתן את בניהם ובנותיהם. בלית ברירה נותרו ה"ילדים" בבית והתבגרו בבתי ההורים.

למרות זאת לא היתה נטייה חזקה לעזוב את הגולה ולעלות לארץ. מהעיירה שלי הלכו רק שני בחורים להכשרה, ורק קרובת משפחתי אחת, ורה, עלתה לארץ. בגרמניה נודע לנו שהמצב היה שונה. בשנות השלושים המוקדמות היו רדיפות קשות אחרי היהודים. מעצמות העל הטילו חרם על המדינה. הגרמנים פתחו את השערים ואפשרו ליהודים לצאת, אפילו עם רכושם.

מות אבי[]

בבתינו נפל דבר, אבי חלה ולא ידענו בדיוק מהי מחלתו. אך ראינו שמיום ליום הוא מצטמק ונחלש. הוא היה בן חמישים וחמש וציפינו שהוא עוד יבריא. פעם כשישבתי על יד מיטתו הוא אמר לי שהוא מבקש מאלוהים שיעזור לו רק הפעם הזאת. אם יבריא, הוא יעלה לארץ ישראל וילמד תורה. אני האמנתי לו. אמרתי לו, שהוא עוד ייקח מעדר וגם יעבוד את אדמת הארץ.

באחד הימים הורע פתאום מצבו, גופו התחיל לרעוד ואני לא ידעתי מה לעשות. לא הבנתי שאלו פרפורי המוות. הערתי את אימא והיא פרצה מיד בבכי. אחרי כמה דקות הוא השתתק ואנו הבנו שהוא נפטר.

נישואין ועליה[]

אחרי השבעה חזרתי לעבודת התפירה אך לא היה לי מנוח. בבית חשתי בריקנות והימים עברו עלי בחוסר תכלית. נזכרתי בחברתי, ורה, שעלתה לארץ. פתאום עלה בדעתי שגם אני יכולה לעשות כמוה, להינשא בנישואין פיקטיביים ולעלות לארץ ישראל. ספרתי לאמי על תכניותי. כמובן, היא פרצה מיד בבכי. היא אמרה, שלכל הפחות אנשא כ"דת משה וישראל" ולא כמנהג ה"החלוצים", בימים ההם. אימא כתבה מכתבים לכל המשפחה שיחפשו עבורי בחור שרוצה לעלות לארץ.

והנה נמצא הבחור, הוא חיים כהנא, בעלי, אתו אני חיה עד עצם היום הזה. נעשו כל הסדורים הדרושים לחתונה ולעליה. חיכינו כחצי שנה עד לקבלת האשרה לעליה ורק אז נישאנו. היה זה אחרי חג הפורים, שנת תרצ"ו, ושבועיים לפני חג הפסח יצאנו לדרך. חלוצים יצאנו אל הארץ המובטחת.


פרידה[]

במשך כל התקופה הזאת ניסיתי לשכנע את אמי שתבוא אתנו לארץ. אך היא, שכל ימי חייה התפללה לעליה לציון, פחדה שיהיה לה חם בארץ ישראל. ביום חמישי עלינו על הרכבת. אמי עמדה על יד הרכבת ובכתה.

הרגשתי שאולי אני עושה שגיאה. אסור לי לעזוב אותה כך. חשבתי עוד לרדת ולנחם אותה. אך פתאום נעקרה הרכבת ממקומה והתחילה לנסוע. בבת אחת נעלם בית הנתיבות מעינינו ואתו גם אמי אשר לא חזרתי לראותה עוד.


המסע לארץ ישראל[]

בשבת התארחנו בבית קרוב משפחה בקונסטנסה, נמל ברומניה לחופי הים השחור. במוצאי שבת עלינו על האנייה. בלילה יצאה האנייה לדרך ואני הרגשתי רק את תנודות הגלים. אך בבוקר כשיצאתי אל הסיפון ראיתי את הים היפה והייתי מאושרת שהגשמתי את חלומי. כל הימים היתה שירה אדירה על הסיפון והריקודים לא פסקו. היו שם כ-אלף חלוצים ביניהם 38 דתיים. כולם היו שמחים שנוסעים לארץ ישראל. אמנם לנו הדתיים היתה בעיה עם האוכל. למרות המחיר המלא ששילמנו לא יכולנו להנות מהאוכל כי המטבח לא היה כשר. כל השבוע אכלנו ביצים קשות, סרדינים במיץ עגבניות ושתינו תה. אך לא היה אכפת לנו. היינו מאושרים שאנו עולים לארץ.


בארץ ישראל[]

אחרי שבוע, השכם בבוקר, מתוך הערפל ראינו מרחוק את הר הכרמל. כולנו עמדנו והסתכלנו, כמו מתוך חלום, על אורות החשמל הרחוקים. כשיצאה השמש כבר הגענו לנמל. ירדנו מהאנייה ושם כבר חיכו לנו אוטובוסים והובילו אותנו לבת גלים. שם היה מחנה גדול לעולים החדשים. היו שם אולמות גדולים מאד ובהם טורים רבים של מיטות אשר המרחק ביניהן היה כחצי מטר. שיכנו אותנו גברים ונשים לחוד. עם הבעלים נפגשנו בחדר האוכל. לא היה שום רהיט באולם והמיטות שימשו לנו גם ככיסאות. את הבגדים החזקנו במזוודה מתחת למיטה. את חג הפסח הראשון בארץ חגגנו בבית העולים.

היינו מאושרים. הנה אנחנו בארץ ישראל. עומדים לבנות ולהיבנות בה. אך לעתים תקפו אותי געגועים אל אמי ואל הסמטה הקטנה ורציתי לשוב ולראות את משפחתי ואת נוף ילדותי, עוד פעם אחת.

באחד הלילות התעוררתי בבהלה לשמע קול מוזר אשר נשמע כשאגה של חית טרף. חששתי שמא הצליחה איזו חיה לחדור אל תוך המחנה. הקול נדם והתערבב עם המית הגלים ופעימות הנשימות שלנו בתוך החדר. לאחר כמה ימים התבררה לי התעלומה. יום אחד, כאשר טיילנו אל מחוץ למחנה ראינו ערבי רוכב על חמור ואחריו הולכת אשתו, עם עריסת תינוק על ראשה. התקוממתי למראה הזה, אך לפתע פתח החמור את פיו והשמיע נעירה אדירה. אז הבנתי את פשר השאגה ששמעתי בלילה. בחוץ לארץ כמעט ולא ראינו חמורים. בכפר השתמשו בשוורים בתור בהמות משא ובעיר - בסוסים . בימי ילדותי הרחוקים בכפר נזדמן לי לראות פעם חמור הולך בראש עדר הצאן, אך אף פעם לא שמעתי את קולו.


יצאנו לכפר[]

אחרי חג הפסח היינו צריכים לפנות את בית העולים לעולים אחרים. המטרה שלנו היתה להתיישב בכפר ואמרו לנו שיש עבודה בפרדס חנה.

בטרם יצאנו מבת גלים, נתנו לנו עצות. אחת מהם היתה, לקנות כד חרס גדול כדי לאכסן בו מים. צינורות המים בארץ היו מונחים על גבי הקרקע והמים הזורמים היו ממש חמים ורתחו בתוכם. לכן היו ממלאים כדים במים ומניחים להם להתקרר. ככה יצאנו מבית העולים עם המזוודות ועם הכד, מוכנים להתיישב בכפר.

היה לנו קרוב משפחה בפרדס חנה. הלכנו אליו. אשה צעירה וחביבה קבלה אותנו בסבר פנים יפות. הקרובים גרו בבית קטן שתקרתו היתה נמוכה וקירותיו היו מסוידים בסיד בלי טיח מתחתיו. הבית הזה נועד להיות רפת אך בלחץ הזמנים הוסב והיה לבית מגורים ואף הושכר תמורת כסף.

בערב הלכנו אל לשכת העבודה. חיש מהר התברר שאין עבודה בפרדס חנה. אמרו לנו כי בישוב סמוך, כרכור, נמצא עבודה. למחרת בבוקר, יצאנו שוב לדרך, עם המזוודות. אני הייתי לבושה כעירונית, במעיל קל ובכובע צר שוליים ולרגלי היו נעלים על עקבים. הדרך היתה חולית מאד ונעלי התמלאו בחול. הייתי צריכה לעצור ולרוקן את החול מנעלי. השמש הכתה על ראשנו והזיעה ירדה פלגים, פלגים. הגענו לכרכור, המשכנו ללכת אל מחוץ לישוב, שם הסוכנות הכינה דירות מיוחדות לעולים בשכר דירה נמוך. כרכור

כשהגענו, לשם, נגשנו אל האחראי מטעם הסוכנות. הוא נתן לנו את המפתח לדירה. לכל דייר הוקצב זמן של חצי שנה למצוא לעצמו דירה משלו. הדירה היתה בת חדר אחד ובה שלחן, שני כיסאות, שתי מיטות סוכנות ועששית נפט.

השכנים יעצו לנו להשלים את הריהוט בעזרת ארגזים של תפוזים אשר ישמשו כארונות או מדפים. באמת, היינו זקוקים לארון כי עד מהרה הגיע הציוד שלנו מן הנמל ובו כלי מיטה, כלי מטבח והספרים. בין הספרים היו ספרי ש"ס שקבלתי במתנה מסבי. גם הוא קבל אותם במתנה מאחד הדודים והם היו ספרים עתיקים מאד. סבי רצה שרק אני אירש את הסדרה הזאת ולא אחד מאחי. גם הכד הגדול מצא לו מקום. שמחנו על כך שקנינ ר אליה חזרנו אחרי 2000 שנות געגועים וכיסופים.

עבודה בפרדס.[]

התחלתי לעבוד בפרדס אשר היה שייך לקיבוץ עין שמר. בבוקר הראשון כאשר הגעתי לפרדס וראיתי את העצים ירוקים וביניהם מזהיבים שפע התפוזים , הרגשתי שחלום חיי מתגשם. כשהייתי ילדה היתה לי חברה אשר לה עזרתי בלימודים, לאות תודה נתנו לי הוריה ביום הולדתי, תפוז עטוף בניר משי ריחני. בתפוז הזה התחלקנו כל המשפחה. אני חלמתי שיום אחד אעמוד על יד העץ ואוכל תפוזים שקטפתי במו ידי.

עבדנו מהבוקר בשעה שבע עד ארבע אחרי הצהריים. העבודה היתה קשה מאד עם הפסקות של רבע שעה כל שעתיים. עבדתי מהסתיו עד לפני חג הפסח. הפסקתי את העבודה על מנת להתכונן לחג. נוסף לזאת היינו צריכים כבר לפנות את הדירה. מצאנו דירה בכרכור, אשר המטבח היה עשוי קרשים אך היא היתה טובה עבורנו. עד אז כבר חסכנו סכום כסף מסוים וחשבנו לקנות בו מגרש.

ביקור בירושלים[]

בחג השבועות נסענו לירושלים לראות את הכותל המערבי. היתה לנו גם שליחות בירושלים. לפני שבאנו לארץ נתנו לנו מכירים שני בקבוקי יין כדי להביא לבנם אשר גר בירושלים . היתה לנו הכתובת שלהם והודענו להם על בואנו. הדרך לירושלים אכזבה אותי. הכול היה יבש ושומם וזכרתי את ההרים הירוקים של טרנסילבניה. רציתי שיהיה בידי מטה קסמים ואוכל להפריח את השממה הזאת.

בירושלים התארחנו אצל המכירים. בבוקר הלכנו לכותל. הדרך לשם עברה ברחוב צר ורק מעט אנשים היו במקום. פתאום עבר ערבי רכוב על גב חמור והבהמה הטילה גללים על יד הכותל . חילול קודש היה נורא. זה הרגיז אותי מאד. אחרי יומיים חזרנו הביתה אל העבודה. ימים רבים אחרי ביקורינו בכותל עוד זכרתי את נוף ההרים החשופים. לא יכולתי לשכוח את בדידותו של הכותל, השריד האחרון מבית המקדש,. זכרתי גם את האזוב הירקרק ואת הפתקים התחובים בין סדקיו, אשר היו לחלק בלתי נפרד ממנו. גם אני ניצלתי את ההזדמנות וצרפתי את בקשותי.

חיים בארץ[]

צריף העץ בו גרנו היה צבוע בצבע שמן כחול ולבן, ותקרתו היתה כה נמוכה עד שגרמה לי להרגיש הרגשת חנק. בימות הקיץ החמים פלטו קירות הצריף חום איום ובמיוחד היה נורא ריח הצבע . אמנם ברוב שעות היום הייתי עסוקה במשק הבית. היו לי אפילו כמה לקוחות עבורם תפרתי. גם מלאכת כתיבת המכתבים אל המשפחה מעבר לים העסיקה אותי, אך בכל זאת הרגשתי רע מאד. עם חלוף הימים גברה שאיפותינו לקחת הלוואה אשר בצרוף חסכונותינו תוכל להיות בסיס לקניית מגרש משלנו. חלמתי שאוכל לבנות על המגרש בית משלי. בינתיים סבלתי מאד מהחום והלכתי כל הימים כסהרורית . שכנתי, הרבנית זרצקי שאלה אותי למצב בריאותי. כאשר ספרתי לה ממה אני סובלת היא פרצה בצחוק ואמרה שעלי להיבדק על ידי רופא. התברר שהרגשתי הרעה נבעה מהעובדה שעמדתי להיות אם. כנראה שאחת מבקשותי בכותל התגשמה.

באותו זמן חזר אבא מהעבודה וסיפר שפיטרו אותו אחרי שנה וחצי של עבודה. למרות שהיתה בארץ אבטלה קשה לא דאגנו ביותר ואכן תוך זמן קצר הוא מצא עבודה אחרת. באותה תקופה היו המאורעות בארץ בעיצומם. העלייה פסקה כמעט לגמרי. מבדיקות שנעשו הסתבר שנהרגו כחמש מאות יהודים. הערבים לחצו על שלטונות המנדט לא לאפשר עלית יהודים. אבל הם , הערבים, התרבו במהירות. באו ערבים מכל הארצות השכנות כי שמעו שפה יש עבודה בפרדסים. בנין הארץ ע"י היהודים, פעל כבומרנג, כי הוא משך הנה ערבים רבים אשר הצטרפו לאלה הצרים עלינו.

אבל אנו היינו צעירים ולא הפסקנו לקוות שהפעם יעלה בידינו לקומם את הריסות המולדת. אלפי שנים חיכינו לזמן הזה ועכשיו לא היינו מוכנים לוותר. זכרתי עוד מתקופת היותי תלמידת בית הספר, את שעורי ההיסטוריה בהם למדנו על הממלכה האוסטרו הונגרית . פעם היתה זו ממלכה ענקית ואחרי המלחמה קרעו ממנה שטחים עצומים והקימו עמים חדשים ומדינות חדשות. למדתי מספרי ההיסטוריה של עמים אחרים מה פרוש אהבת הארץ והמולדת. לא הבנתי איך זה שעמים שלחמו עבור עצמאות וחופש, לא הבינו שגם לנו יש ארץ משלנו, אותה אנו אוהבים.

קשיים[]

המצב הבטחוני בארץ הלך ונעשה קשה ולא נראה שום סימן של הטבה. נוסף לזה קבלנו גם מאירופה ידיעות קשות אודות המצב הכלכלי והפוליטי שם. בארץ ניסו הבריטים לישב את הסכסוך בין שני העמים, אך הם נהגו בחד צדדיות ובאו להפריד בין הכוחות רק כששמעו שיד הערבים על התחתונה. החלוצים לא וויתרו והלכו באש ובמים כדי להגן על עמם.

אנחנו ישבנו בשקט וחשבנו שצריך להבליג ולספוג את הצרות כדי לא להרגיז את האנגלים. היתה הרגשה לא טובה של סכנה קרבה. בכל ערב חיכינו בדאגה לשוב הגברים מן העבודה. היינו צריכים לדאוג לשמירה ולהגנה וחשבנו שיש אי צדק בזה שהערבים לא נותנים לנו ליישב את הארץ.

האזור בו גרנו היה תחת סכנה וחשבתי שיהיה לנו יותר טוב אם נגור בעיר גדולה. אמנם יצאנו מן הגלות במחשבה שנקים בית על הריסות הארץ ושנעבוד את האדמה, אך אחרי שנתיים של חוסר ביטחון , ראינו שצריך לעשות שנוי.

גם מצב בריאותי הגרוע השפיע, וגם העובדה שהייתי בהריון וראיתי שבכרכור כמעט שאין אנשים דתיים. חשבתי איך נוכל לגדל ילדים במקום כזה. לא מיד ויתרנו על אידיאל ההתיישבות. ניסינו לחפש גרעין שעולה להתיישבות, אך כיון שהיינו שייכים לזרם פועלי האגודה, שהיו מעטים בארץ, לא היו לנו הרבה אפשרויות לבחירה. אחרי ניסיון לא מוצלח להצטרף לגרעין התיישבותי ליד עפולה, הבנו שעלינו לוותר לעת עתה על הרעיון ולבחור בדרך אחרת.

פרק 11: ירושלים[]

אחרי שלא הצלחנו להשתקע בקבוצת "מחנה ישראל", ליד עפולה, אשר היתה שייכת לקבוצה מפועלי אגודת ישראל, ארזנו שוב את המיטלטלין והגענו לירושלים. יום קודם לכן נסע אבא לירושלים ושכר דירה קטנה בשכונת בית ישראל. היה שם חדר ומטבחון בקומת הקרקע. החצר היתה סגורה והחדר היה בקצה החצר ולו חלונות גדולים הפונים אל מגרש ריק. החדר היה מוצף שמש ואל צידו השמאלי הוצמדו מדרגות שעלו לקומה השנייה. המטבח היה ניפרד מהחדר בכמה פסיעות.

החצר היתה שייכת ליהודי ממוצא בוכרי. הוא היה בעל גוף ואשתו הצנומה כבת מלכה פנימה. השכלתי להכיר את אורח חייהם הצנוע ואת התנהגותם האצילה. לעתים נפגשתי עם נשות בוכרה שהיו יפות ולבושות בבגדים רקומים. האווירה בחצר ובשכונה היתה שקטה והאבנים העתיקות, אשר מהם היו בנויים בתי הבוכרים, נדמו לי כשרידים מימי אבותינו . לפני שנכנסנו לדירתנו הקטנה קנינו ארון בגדים חדש כיאה לתושבי ירושלים. שוב פתחתי את מכונת התפירה והשגתי עבודות תפירה מהשכנות. אבא לא השיג מיד עבודה כי היתה אבטלה גדולה מדי בירושלים. מידי פעם הוא מצא עבודה בניקוי ביוב והיה מדיף ריח נורא.

השוטר העברי[]

יום אחד אבא שמע שהמשטרה האנגלית פרסמה שמי שרוצה להיות שוטר יכול להתגייס למשטרה. וכך אבא היה לשוטר. כובע מוזר היה על ראשו, מדים יפים לבש ומשכורת טובה (6 לירות מנדטוריות לחודש) הוא קבל. העמידו אותו בתור שוטר ב"קישלה" (תחנת המשטרה בעיר העתיקה עד היום) והעבירו אותו אימון בחצר בנשק. יום אחד בא קצין וניגש לאבא ואמר לא שאי אפשר להמשיך לשרת במשטרה עם זקן ופאות . אבא נאלץ להוריד את הזקן כי המשכורת היתה טובה . היתה לו בעיה גם עם שמירת השבת, היה עליו ללכת ברגל עד ה"קישלה". יום אחד הוא הרגיש מאד מדוכא בגלל אי יכולתו לשמור על הדברים היקרים לו והתפטר. המשכנו להתקיים על עבודתי כתופרת ועל חסכונות העבר.

יום אחד באה אחות של טיפת חלב ואמרה שאסור לי לעבוד על יד מכונת תפירה היות וזה לא בריא לתינוק. הקיץ עבר, אבא מצא לו עבודה ולא חשנו בשום מחסור. עם החורף חדרה הרטיבות דרך הקיר הצפוני אל תוך החדר והקיר הקפוא זהר כאבנים טובות. עזבנו את הדירה והלכנו לגור בשכונת "שערי חסד". שם שכרנו חדר ומטבח בקצה המרפסת. בסוף חודש שבט תרצ"ח (1938) הגיע זמני ללדת. רבקה, בתנו הבכורה נולדה ב-ג' אדר.

בשערי חסד[]

אוכלוסיית שערי חסד היתה ברובה חרדית. השקפת עולמם היתה קרובה לשלנו עם הבדלים קלים. התיידדתי עם שכנתי למרפסת שהיתה נכדתה של בעלת הבית. מבוגרת היתה ממני בכמה שנים , רחבת כתפיים ועליזה. בעלה שהיה נמוך ממנה , היה "כוללניק" לחצי יום ובחצי היום השני עבד כמנהל חשבונות. היה להם בן אחד כבן שנתיים.

האבטלה נמשכה , אבל תמיד היה אפשר למצוא עבודה כלשהיא ולהתפרנס ביושר. שכנתי שאלה אותי מפעם לפעם מדוע אני מסכימה שבעלי יעבוד בעבודה קשה ומפרכת, בעוד שיכול היה להיות "כוללניק" ולקבל קיצבה מהישיבה. כמובן שזו לא היתה השקפותינו. אנו באנו ארצה לעבוד ולבנות בפועל. מי שלא היה בגלות לא היה יכול להבין את שאיפותינו להגיע לארץ ריבונית משלנו. בגולה נתנו לנו הגויים הרגשה כאילו אנחנו טפילים . הם גם נהגו לומר זאת בפירוש ולפעמים גם פגעו בגוף.

חייהם היו טובים מבחינה כלכלית ומדינית . למרות שבין השנים 1937-38, התחולל ברחבי הארץ המרד הערבי, לא הרגשנו אותו בירושלים. הערבים תקפו במיוחד את הישובים החדשים בכל רחבי הארץ. בשבתות ובחגים יצאנו עם בתנו התינוקת לטייל בהרים ובמרכז ירושלים ולא ידענו פחד. הנוף הזכיר לי את ההרים והיערות של נוף מולדתי, אך ההבדל היה עצום . כי כאן כל אבן וסלע הזכירו לנו את העבר של עמנו בירושלים.

אמא חדשה[]

מידי פעם ביקרתי עם בתי התינוקת בטיפת חלב, כי רק שם יכולתי לקבל הוראות ועצות איך לטפל בה. כשהיו תינוקות בבית אמי הייתי עוד קטנה ולא זכרתי איך מטפלים בתינוק, ועכשיו לא היה מי שיסביר לי. ב"טיפת חלב" בקרו עוד הרבה אימהות צעירות כמוני שהיו בודדות בארץ ושם אפשר היה לשמוע בליל של שפות. האחיות היו מודדות ושוקלות ומתייחסות בסבלנות ובהבנה לכל הבעיות. אני הצטרכתי להוסיף מזון מלאכותי להנקה והדאיגו אותי פניה החיוורים של התינוקת. כשהיתה רבקה בת שלושה חודשים הציעו לי להתחיל לתת לה מזון מוצק.

גם דירותינו לא היתה מתאימה לגדל בה תינוקת, היא היתה אפלולית וקרן שמש לא היתה יכולה לחדור אליה. באותם ימים התארגנו הפועלים ב"קבוצת עבודה" לבנית "גדר הצפון", להגנת הגבול הצפוני של ארץ ישראל מפני הכנופיות מלבנון. אבא יצא גם הוא לעבודה, בעקר בגלל המשכורת הטובה. נשארתי לבדי ובמשך שלושה חדשים הוא לא חזר הביתה. היה לי מאד קשה להסתדר לבד עם התינוקת. בעיקר היה קשה היות ולא היה לי עם מי להתחלק בקשיים ובהנאות.

רבקה[]

למרות שלא היתה אכלנית טובה התפתחה רבקה יפה מאד, זחלה , אמנם אחורה והתיישבה בזמן. יום אחד מצאתי אותה אוכלת סיד אשר גירדה מהקיר. ניסיתי להוציא מפיה את הסיד אך היא התנגדה. היה לי מוזר שאת האוכל הטוב והיקר היתה יורקת ואילו מהסיד היא לא רצתה להיפרד. בטיפת חלב אמרו לי האחיות שזה קורה לפעמים שתינוקות שחסר להם סידן ממלאים את החסר בעצמם. קנינו לה לול והיא עמדה בתוכו בחצר. היו לי בעיות עם הבן של השכנה שהיה מציק לרבקה. היה מכניס את אצבעו לעיניה או דוחף אותה עד שנפלה.

במאה שערים[]

לפני החגים החלטנו שוב לעבור דירה. עברנו ל"מאה שערים" כי שם היו דירות יותר זולות. גרנו בביתה של אלמנה מזדקנת אשר שמה היה גברת פלץ. גם שם היתה חצר מרוצפת ומוקפת חומה עבה. בחצר היה בור מים ומרתף. הדירה היתה בקומה שנייה, אליה הוליכו מדרגות תלולות. כל הדיירים היו מבוגרים ולא היה אף ילד בחצר.

לדירה היו שני חלונות גדולים, שירותים ומטבח בחוץ. גם היתה לנו מקלחת עם מים זורמים ואפילו אפשר היה לחמם מים לרחצה בעזרת פרימוס . היה לנו גג פתוח ויכולתי לשים את התינוקת בשמש. בעלת הבית התייחסה אלינו יפה ואהבה מאד את התינוקת. היא קנתה פיסת בד וממנה תפרתי לרבקה את שמלתה הראשונה עם צווארון מלח. אז גם צילמנו את הבת שלנו בפעם הראשונה. היא היתה בת 10 חדשים. רבקה אהבה לשבת על הגג ולהוציא את רגליה מבעד לסורגים ולהסתכל למטה על העוברים ושבים. את צעצועיה היא אהבה לזרוק למטה ואם לא הספקתי לרדת בזמן היו הצעצועים נעלמים.

דירה טובה ושכנים טובים[]

סוף סוף מצאנו דירה טובה וגם השכנים היו טובים. בשכנותינו גרה משפחה שלה חנות משקאות, האשה היתה משותקת בכל גופה. היה להם בן 18 ובת בגיל 16. האב היה עסוק בענייניו ושני הבנים טפלו באמם במסירות רבה. האם היתה חייכנית וטובת לב.

יום אחד כאשר ישבתי ותפרתי שמעתי פתאום זעקות אימים , יצאתי וראיתי את בעלת הבית למטה מחזיקה בזרועותיה את רבקה בת ה10- חדשים. כולנו התפלאנו איך יתכן שהתינוקת ירדה למטה לבד בגרם המדרגות התלול. אבא התעקש לראות אם אכן היא ירדה לבד. עמדנו בצד והסתכלנו איך זחלה התינוקת במורד המדרגות.


"רוחות מלחמה"[]

המצב הפוליטי הוסיף להיות גרוע אך בתקופה זו גם קמו תנועות שהחזירו לערבים מנה אחת אפיים. אבא היה מעט מאד בבית, כי בימים עבד ובלילות הלך למערות "סנהדריה" להתאמן בנשק. בשעות הפנאי הלכתי לטייל עם רבקה ברחוב החבשים . רחוב החבשים היה רחוב אפלולי בנוי בצפיפות . ליד אחד בבתים עמד זקיף כהה עור ובידו חנית ארוכה. ידעתי כי שם מתגורר הקיסר הילה סילסי האתיופי, אשר גלה מארצו באותה עת. בגיל 14 חודשים רבקה התחילה ללכת . מאוד נהנינו מהגג הפתוח והרחב שבו יכלה התינוקת ללכת באופן חופשי . בתקופה זו גם רכשנו חברים חדשים את משפחת גוטליב הכרנו כבר מ"קבוצת אברהם". הם עברו לירושלים הכרנו גם את משפחת שמיר ואת משפחת דויטש. אמנם אבא מצא פה ושם עבודה אך זה לא היה מספיק והחלה התארגנות של התנועות השונות למעבר מ"העיר אל הכפר" . התארגנו 22 משפחות לגרעין עליה על הקרקע. מפה לשם, אבא רצה לחזור לעבוד במשטרה לפי התנאים שלהם, אך כל החברים בגרעין החליטו שצריך לצאת מיד להתיישבות . כמה חברים יצאו להכין את הקרקע ואחרי מספר ימים ארזנו את מעט המיטלטלים ויצאנו ארבע משפחות במשאית אחת למושבה מנחמיה שבעמק הירדן.

פרק 12 : לנחלים[]

דקות לפני היציאה מירושלים לעמק הירדן, הלכתי לחנות על מנת לבצע קניות של "הרגע האחרון", בטרם נעזוב את העיר. לפתע עבר אווירון מעל ראשנו ברעש מחריש אוזניים . כולם הסתכלו למעלה כי זה היה חזיון לא רגיל בירושלים . אחד מהקהל אמר שהודיעו ברדיו שפרצה מלחמה באירופה . זה היה בספטמבר 1939.

הארגון שיצא מירושלים נקרא על שם עיר הקודש "ארגון ירושלים". הוא כלל כשבע זוגות ולהן ילדים קטנים וכן כ- חמש - עשרה רווקים. במשך הזמן נוספו עוד חברים ובסיום התגבשותו הגיע ל- חמישים מתיישבים. הגרעין הוקם על ידי תנועת הפועל המזרחי והסוכנות היהודית.

למנחמיה הגענו ימים אחדים לפני ראש השנה תרפ"ט. בדרך מירושלים עברנו את הישובים והקיבוצים שבעמק וחצינו את הירדן ליד "אגם נהריים". היה מאד מרגש לראות את הירדן עליו קראנו בתנ"ך. ראינו את הסכר שבנה רוטנברג עבור תחנת הכוח ואת הקיבוץ אשדות-יעקב, אשר בשנים הבאות יהיה המרכז שלנו לטיפול בשיניים. קרני השמש האחרונות האירו את ראשי הברושים כאשר הגענו למושבה מנחמיה. בבית הראשון, בו גר מר רוטשיין, נעצרה המשאית וירדו שתי משפחות עם חפציהם . הם קיבלו חדר אחד ועל ידי וילון שתלו באמצע החדר חילקו אותו לשני חדרים.

המשכנו לנסוע וראינו בתי אבן וחצרות גדולות. הגענו לקצה המושבה, היכן שהיו מרוכזים בניני הציבור, פנינו לסמטה בצד ימין ששם היו בתים קטנים הדומים זה לזה. בבתים אלה גרו המתיישבים החדשים, פקידים בחברת החשמל. בבתיהם היה זרם חשמל והם השתמשו כבר במקרר חשמלי.

הבית שלנו[]

בקצה הסמטה היה הבית שלנו, אשר גבל בפרדס. בעלי הבית שלנו היו משפחת עדין. למשפחה זו קרתה טרגדיה. אבי המשפחה נהרג במאורעות בידי ערבי . האלמנה עזבה את הבית ועברה עם ילדיה לבית במרכז המושבה. הבית שלנו כלל שני חדרים , מרפסת סגורה ומטבחון בגודל אמה וחצי. בבית קטן זה גרנו ארבע אימהות וילדיהן וכן שכנה בו מזכירות הארגון. הגברים ישנו באוהל שהקימו בחצר. שירותים ומקלחת מאולתרים היו בחוץ מאחרי הרפת. התנאים היו קשים מאד אך התנחמנו בעובדה שזה סידור זמני לחצי שנה ואחרי כן נעבור לישוב משלנו.

למחרת, בערב ראש השנה בבוקר, הפשלנו שרוולים והתחלנו להכין את הארוחות לחג. התפללנו בבית הכנסת שבמרכז הכפר. בזמן תפילות זכרנו את יהודי פולניה, אשר לפי השמועות היו במצב קשה ביותר אחרי פלישת היטלר לארצם. אחרי התפילה התכנסנו בבית הקטן ושם אכלנו את ארוחות החג במרפסת הקטנה שהפכה להיות חדר אוכל. כולם היו שמחים ומלאי תקווה שבעוד שנה, בזמן הזה, בוודאי נהיה כבר בבית שלנו ובנוחיות רבה יותר. לא חלמנו אפילו בחלומותינו הרעים שהסידור הנוכחי של חיי הקומונה יימשך יותר מחצי שנה היות וזאת לא היתה המטרה שלנו. הרגשנו כמו ילדים חדורי אמונה שהכל ילך לפי המתוכנן.

מנחמיה[]

המתיישבים במנחמיה היו כבר מבוגרים. מעטים מהם עסקו בחקלאות ולכן היו הרבה אדמות פנויות שאותן שכר ה"ארגון". היה לנו מדריך חקלאי מתושבי הכפר. בהתחלה זרענו תפוחי אדמה. כל בוקר, בעוד כל תושבי הכפר נמים את שנתם, אנו, האימהות השכמנו קום, עם חשכה, כדי להכין מזון לעובדים שיצאו לעבוד בשדות. מלבד עובדי האדמה , יצאו שני חברים לעבוד במחצבת הגבס. הם יצאו כבר בשלוש לפנות בוקר. הגבס נמכר לממשלה הבריטית ונחשב לעסק מכניס. בעמק הירדן השתדלו לעבוד בשעות הבוקר המוקדמות ולסיים בצהריים. בשעות הצהרים היה החום בלתי נסבל. אנחנו החברות עבדנו לפי תור בכל העבודות השונות של משק הבית. את הלחם קנינו מגברת סלוצקי שאפתה אותו ב"טבון". את יתר מצרכי המזון קנינו אצל החנווני מר ברגמן.

קשיים[]

הצפיפות היתה גדולה מאד ובגלל שלא היינו רגילים לחיי קומונה נוצרו הרבה חיכוכים וחלוקי דעות. כל שבוע ערכנו אסיפת חברים כדי ללבן את הבעיות החדשות ואלו לא חסרו. חלק מתושבי המקום העסיק פועלים ערבים ששכרם היה מועט, בעוד חברים משלנו הסתובבו מחוסרי עבודה.

הכרזנו על סיכסוך והפסקנו לעבוד בשדותיהם. פתאום לא היו לנו את מעט ההכנסות שמהן חיינו עד עכשיו. החנווני והאופה סירבו לתת לנו בהקפה. היה קשה מאד. באותה עונה הוצאנו את יבול תפוחי האדמה הראשון אך התפוחים היו קטנים מאד. היו חברים מסורים אשר ישבו כל הלילה וקילפו את תפוחי האדמה על מנת שיהיה לנו "קמח". עשינו ממנו לביבות וזה היה עיקר מזוננו.

הגיעו אנשים מהמרכז החקלאי, מיכאל חזני ויודנפרוינד. הם ניסו לעזור במשהו כדי שנוכל להמשיך. אמרו לנו שלא כדאי לנו לקנות לחם אלא לאפות לבד. אחד האיכרים , מר רוזנפלד, ריחם עלינו ואמר לחנווני לתת לנו קמח על חשבונו. כעבור זמן מה קיבלנו מהמושבה את בית האריזה שהיה בנוי מפח ושם סידרנו את חדר האוכל , המטבח וגם מחסן. זו היתה הקלה גדולה, קנינו תנור גדול מפח לאפות לחם אך החום היה נורא . לאחר זמן בנו החברים תנור מחמר ובו יכולנו לאפות כמויות גדולות של לחם. אני הבאתי את גיגית הכביסה שלי ובה לשתי קמח אשר היה צריך להספיק ליומיים. זו היתה עבודה קשה מאד, קשה ומפרכת, במיוחד בחום האיום. אחרי יום של אפייה קבלתי יום חופש.


הדים מהמלחמה[]

בגלל המלחמה פסקו כל פעולות הישוב בארץ. אנחנו נשארנו תקועים בקומונה. גם המרד הערבי פסק , הם השיגו את מטרתם וכמעט שום אניית מעפילים לא הגיעה לארץ. הגיעו הדים מדאיגים מיבשת אירופה באשר לגורל היהודים שם. לא רצינו להאמין וקיווינו שהמלחמה תגמר במהרה ונזכה לראות את יקרינו בארץ. גם בארץ המצב היה לא ברור, במיוחד כאשר הופיעו תמונות של המופתי הירושלמי, אל חוסייני, כאשר נפגש עם היטלר ודן אתו בחיסול הסופי של היהודים.


אבטלה[]

האבטלה בקומונה גברה עם הצטרפותם של חברים נוספים. גם הצפיפות במגורים גדלה, אחדים מהרווקים פתרו את בעית המגורים שלהם וגרו על מגדל המים, בתוך עמדת השמירה. המצב בארץ היה מעורפל אך לא היינו מודאגים. מילדותינו ספגנו הרבה אופטימיות והיא אשר עזרה לנו להחזיק מעמד. קיווינו לטוב. באותו קיץ תכננו את המשך העבודה החקלאית. שוב זרענו תפוחי אדמה. הצטרפו אלינו משפחת אבינדב עם שתי בנות נחמדות שהגדולה שבהן בת חמש עשרה. היא נעשתה הגננת של ילדינו הבכורים. קבלנו מכתב ממחנה עתלית ש"דוד פייביש" הגיע ארצה ועצור שם עם משפחתו, אחרי שהם נתפשו על ידי הבריטים, ב"עליה בלתי לגלית". גיסתי, לאה, שוחררה עם בתם בת השנתיים ובאה אלינו למנחמיה. אחרי זמן מה, המשפחה עברה לתל אביב. הם שכרו שם דירה ולאה החלה לעבוד במקצועה, בתפירה. הילדה, מלכה, נשארה אתנו עד שאמה מצאה לה דירה.


התבססות[]

חברים מצאו עבודה בקיבוצים: באפיקים ובדגניה. כך נפתרה חלקית בעית האבטלה. תכננו שטח גדול לגידול עגבניות אשר מבשילות מוקדם יותר בעמק הירדן. העגבניות נבטו יפה ובאביב היה לנו שפע של עגבניות שמחירן בשוק היה גבוה בעונה זו. לפני פסח שלחנו משלוח ראשון וקבלנו מחיר מצוין. לכבוד זה קבל כל חבר תחתונים וגרבי צמר וקנינו כלי אוכל ומזון לכבוד הפסח. היתה שמחה גדולה ואחרי ליל הסדר פתחו החברים בריקודים סוערים. במשך ימי הפסח היה חם מאד והעגבניות הבשילו מיד ועל המשלוח השני כבר לא קיבלנו מחיר טוב. נשארנו עם "הרי" עגבניות אשר הרקיבו ונאלצנו לקבור אותן באדמה.

להמשך הקיץ קיבלנו תקציבים למחיה והיינו מלאי תקוות . השנתיים הראשונות של המלחמה עברו ולא נראה שהיא עומדת להיגמר. החלטנו לפרק את הקומונה כי זה לא הלך טוב. הבאנו צריפים ישנים וכל משפחה קיבלה חדר בצריף. גם קיבלנו תקציב לבנות שירותים. החברים בנו שירותים מפח עם רצפת בטון. אבא פרק את השירותים הישנים ועל ידי כך בנה חדר במרפסת שלנו, מטבח וחדר אוכל. היו חברים שעינם היתה צרה והתלוננו על השימוש שנעשה ברכוש הציבורי.

בשנת 1943 החליטה הסוכנות היהודית לישב אותנו ישיבת קבע בגליל העליון. היינו עשרים ושתים משפחות והתחילו לבנות בתים, ארבע משפחות בכל בית . פתאום פשטו שמועות שגנרל רומל, מפקד הכוחות הגרמניים בצפון אפריקה, מתכנן התקפה על האנגלים ממצרים. דיברו על כך שעלול להיות שיכנסו גרמנים ואז יהיה גורלנו כגורל יהודי אירופה. אמרו שרצוי לשחוט את התרנגולות ולאכול כי מי יודע מה ילד יום. אך רומל הפסיד במלחמה באפריקה והפלישה נעצרה.

סיום המלחמה[]

עד שנת 1944 ידענו כבר שיהדות אירופה כמעט חוסלה . בשנה זו גם המלחמה היתה על סף סיומה. הגיעו ניצולים באניות רעועות וחברי הקיבוצים יצאו בלילות לעזור להם להגיע אל החוף. התחילה פעילות של אנשי אצ"ל ולח"י נגד השלטון המנדטורי, על מנת שיאפשר עליה .

התחילו לדבר על תכניות לעזוב את מנחמיה ולעבור לישוב קבע. חברים עלו למקום ההתיישבות החדש על מנת להכין את הקרקע. מקום ההתיישבות נקבע ב"אצבע הגליל" ליד הישוב הערבי חלסה ( היום - קרית שמונה ). החברים בנו את הבתים במו ידיהם. הבנייה ארכה שנה והחברים היו חוזרים הביתה לשבתות . ניבנו צריפים לשמש כבניני ציבור.

נחלים[]

ניתן גם שם למקום החדש "נחלים" על שם הנחלים הרבים שהיו באזור. המבנים היו בנויים כמחנה וסביבם היו האדמות שעדיין לא חולקו. היה סכסוך עם הערבים אשר מהם נקנו האדמות והם לא עמדו בהסכם. בינתיים זה עכב את התפתחות המושב. היה לנו סכסוך גם עם הקיבוצים שבסביבה, אשר טענו שהאדמות האלה נחוצות להם. זה היה הרעיון של אושיסקין, נשיא ההסתדרות היהודית בימים ההם. הוא תכנן שאנחנו נתיישב בלב הקיבוצים החילוניים כדי ליצור איזון בין הזרמים. אך הקיבוצים לא אהבו את הרעיון הזה. כל משפחה קיבלה תקציב ללול מפח עבור חמישים פרגיות. תקציב נוסף התקבל לגידול אוזים ותרנגולי הודו. את הרפתות היינו צריכים לבנות ממחלצות.

2 באוגוסט 1990

ביום שלישי בלילה , אור לי"ד בתשרי תש"נ, נפטרה אמא וספור חייה תם אך לא נישלם.

Advertisement