ביתם של חיים וטובה כהנא בנחלים - בית מספר 8 - כאן נכתבו "פניני הכתיבה"
| מ ג ו ל ה ל ת ק ו מ ה - סיפור חייה של טובה כהנא ז"ל |
| הזכרונות: |
| * חלק א: בכפר מולדתי 1915 - 1917 - להלן |
| * חלק ב: מגולים לחלוצים 1917 - 1935 - הקש על הקישור וקרא |
| * חלק ג: לארץישראל 1936 -1945- הקש על הקישור וקרא |
| * חלק ד: פניני כתיבה - הקש על הקישור וקרא |
| * חלק ה: לזכרה- הקש על הקישור וקרא |
חלק ד: פניני כתיבה
סבתא סיימה את כתיבת זיכרונותיה. ההרגשה היא שהכתיבה נקטעה באיבה. פנינו לעלוני המושב "נחלים" ואכן שם מצאנו רשימות מפי עטה. אנו מקווים כי בעזרת הקטעים הנבחרים תתקבל תמונה שלמה יותר על הווי תקופת של סבתא טובה.
על עלון הישוב
לכבוד מערכת עלון נחלים,
מידי פעם כשפותחים אנו את עלון הישוב, המגיע אל ביתנו אחת לשלושה חודשים, נתקלים אנו באותו מספר מצומצם של תושבים המשתתפים בו. זאת על אף הפצרותיו של חבר המושב, בר-לבב, המבקש לעורר ולדרבן את תושבי הכפר לפעולה נרחבת יותר. היה רצוי כי התושבים יביעו דעתם על עניינים המשותפים לכולם. על מה שנעשה ועל מה שרצוי ועוד לא נעשה במושבנו.
מפליא הדבר שהקהל ממשיך להיות אדיש. קולו של החבר והמערכת נשמע כקול קורא במדבר וזה חבל. ניתנת לכל חבר הזדמנות להביע דעתו שחור על גבי לבן בעלון ולא מנצלים זאת.
כשעוברים את רחובות הכפר הלב רחב: בתים נאים, טפול בירק, גינות נוי. בכל רחובותיה תאורה מאירת עיניים, בבתים חצר ובניני משק. בחוצות יש תחבורה מסודרת. גם זכינו לעלון משלנו ומה עוד נבקש ?
לא כמו בשנים עברו, כשעוד תוהו ובוהו שררו בנחלים. שוב העגלות לא שוקעות בבוץ. אסיפות החברים שהתקיימו כמעט פעמיים בשבוע, לאור עששיות הנפט ובקולו קולות. מוסד זה היה מביא פורקן ללחציהם הכבדים של המתיישבים ונמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה. אסיפות אלה פסקו תודה לאל. אתם גם השמירות הליליות נעלמו מן הנוף.
נדמה כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. משום כך יכול גם בעל משק להרשות לעצמו, מפעם לפעם. להחליף את העבודה בעט כתיבה. כאשר יעשה לעצמו מנוחה מעבודת יום יום, יוכל לכתוב על הבעיות שנוגעות לו. על אף טרדות המשק והעסקים ימצא זמן גם למען הכתיבה. לעולם איש לא יוכל להגיד שעשה מספיק למען ילדיו, נכדיו והדור הצעיר.
בהזדמנות זאת אני פונה באמצעות העלון שלנו בשאלה: האם לא כדאי להכניס כמה שינויים באירועי חג העצמאות. אם ישנם בין חברי המושב שהם בדעה זו, הם יכולים לפנות למערכת ולנסות למצוא דרך לשפר ליקויים בכל השטחים.
אוגוסט 1972 טובה כהנא
פרק 13: על ברכת השמים ועל שמחת החגים[]
מספר חדשים עברו מאז התפללנו לתפילת הגשם. אך כאילו היה זה רק תמול שלשום. צפינו לרדת הגשם הראשון וקיווינו, שלאחר הפסקה רגילה ימשיכו לרדת גשמי ברכה בעיתם. אדמת ארצנו תהיה רוויה די צורך. מאגרי המים יתמלאו. ובסיום עונת הגשמים נתבשר כי גם מפלס הכינרת הגיע אל הגובה הטבעי. מי כמונו, תושבי הכפר, אשר מחייתנו על יבולי השדה, יודע להעריך את חשיבותם של גשמי הברכה עבור אדמתנו. חיינו ופרנסתנו קשורים באדמה הזאת.
והנה כעת, בימים אלה נקבעת לצערנו כמעט בוודאות שנת בצורת לארצנו. נהיה אי שקט בלב שנזכרים בעונת הקיץ. על ימי השרב שבה רוחות מזרחיות מנשבות. הקרקע מצטמקת ונסדקת מיובש. יש לחסוך במים. אף על פי כן אסור להתייאש. עברנו כבר מצבים כאלה. שרק לא יהיה יותר גרוע.
אביב בארצנו. השמים כחולים. שפע קרני השמש מציף את היקום. הן נשלחות במתנה לכל ברואי עולם - חינם אין כסף. שווה בשווה לעני ולעשיר הן מגיעות. בשני היסודות האלה - השמש והאוויר - אין קיצבה. המונופול נישאר בידי בוראי עולם. לא ניתן לשום יצור לעשות סחר - מכר. מחירם לא עולה ולא יורד. יכולים אנו להתחמם בשמש ולנשום אויר צח כאוות נפשנו.
נמצאים אנו בחודש אדר, ו"משנכנס אדר מרבים בשמחה". בחודש זה, חוץ מחג הפורים, נתברכנו תושבי נחלים בשמחות. מי יתן ותרבנה השמחות בכל בית ישראל בנחלים ומחוצה לה. ואחרון חביב - חג הפורים שנחוג בכל בית ישראל בלב שלם. אולי יתרחשו נסים גם בימינו - כמו לאבות אבותינו - בשושן הבירה. נזכה למפלתם של כל ה"חומיינים" למיניהם ותהיה לנו אורה ושמחה.
(מרץ 1979)
פורים - שם ופה[]
נדמה לי שרק אתמול היו ימי סתיו. מתוך ספקות ופחד חיכינו לגשמי ברכה, שירוו את אדמת ארצנו הצמאה למים. מזה כמה שנים ירדו גשמים בכמויות בלתי מספיקות. היה חשש רציני, שאם גם השנה תימשך עצירת הגשמים ונעמוד בפני שנת בצורת ודאית. והנה - הודות להשגחה, נפתחו ארובות השמים והן ממטירות מטר לשביעות רצון כולם. מתמלאים נחלי המים וים כינרת. קול טיפות המים נשמע כנעימה לאוזניים. כל כמה שירדו ויוסיפו גשמי הברכה, אין חשש העוברים והשבים לא יתלוננו. לא מטרידה אותם הימים קודרים, הקולות והברקים. בעיר ובכפר חשו אנשים בטחון בלבם. לכל הפחות מים בשפע יהיו בימים טרופים אלה. כאשר מחירי המזון עולים מיום ליום וקיים חשש רציני שארצנו תפסיק להיות ארץ זבת חלב ודבש.
אך על אף הכול אין להתייאש, האביב בארצנו. השמש תשלח לנו את קרניה החמות ומ"שנכנס אדר מרבים בשמחה". אחרון, אחרון חביב חג הפורים על הסף. דווקא כעת, להכעיס, גברו הגשמים. רוח סערה משתוללת, מעטה שלג מכסה את ההרים. כל המבטים צופים ממרום בדאגה - והגשם בשלו. מחר פורים מה יהיה על ילדי ישראל ? על התחפושות ? על משלוח המנות ?
ואם לא די בזה. נוסף למבול הגשם ורוח הסערה המשתוללת בחוץ, ממכשיר הרדיו בוקע קול צורם אוזניים. מצאו להם ביום סגריר עניין לשוחח בטון ביקורתי ומפקפק על מגילת אסתר. ממש מעורר מרירות בלב וגורם לחשוב על התרחשויות הלא נעימות בעבר הרחוק והקרוב.
מנגד מופיעה לנגד עיני תמונת רחוב בעיירה בגלות אירופה. עיירה תוססת ומלאה בחיים יהודיים. בחג הפורים רעשו געשו ברחוב ילדי ישראל בכול הגילים, חלקם בתחפושות וחלקם בלעדיהן. כולם מובילים בצלחות יפות מכוסות מפיות מעומלנות ססגוניות, מעשה רקמת יד, מעשה תחרים - משלוח מנות. בין הילדים הקטנים בולטים, פה ושם, משרתות של בעלי בתים אמידים עמוסות צלחות ומגשים מלאים כל טוב, מתנות לאביונים.
עיקר השמחה בפורים הייתה של ילדי ישראל העניים. פרט לתשלום שקבלו תמורת שליחויות של משלוח מנות - זכו לפדיון גם מידיהם של מקבלי המתנות. כסף זה שאספו ילדי ישראל הנזקקים - שימש לנעל ולבגד לחג הפסח.
שם, בגולה, קבוצות , קבוצות של צעירים וילדים מחופשים, קופצים מבית אחד למשנהו, לבדר את בעלי הבתים . ברוב המקרים עשו זאת בכשרון רב. הם הכינו הצגות פורים מוצלחות וסטירות. התחילו מ"ראש הקהל" וגמרו בכל נכבדי העיר. עשו אותם ללעג ולשחוק. בפורים היה הכול מותר וכל המרבה להצחיק - הרי זה משובח. ככל שהיו בעלי הבתים יותר מרוצים , כך היו תוקעים ידיהם יותר עמוק בתוך הכיסים ומוציאים פדיון שמן יותר.
בפינת הרחוב שני זאטוטים, ששמטו מסכות הצידה ואז מתגלים פרצופים קטנים ומיוזעים. בכובד ראש מונים את כספם. פרצופם קורן מעושר. מובטח להם בגד לחג הפסח.
כך נראה הרחוב בחג הפורים, עד שקיעת השמש. לאחר מכם , כול משפחה ומשפחה מתאספת סביב השולחן. בין עניים ובין עשירים - השולחן היה עמוס במעדני מלכים. כאילו העיירה היא שושן הבירה וכול אדם בישראל הוא מרדכי היהודי ובן זוגו היא אסתר מלכה. מכל בית ישראל עלו מנגינת "שושנת יעקב צהלה ושמחה". רוח ערב אביבי של חודש אדר הסיעו, פיזרו את צלילי המנגינות למרחקים.
ובלי לשאול שאלות, מסוג אלה ששמעתי עכשיו ב"קול ישראל", היה כבודה של "מגילת אסתר" מונח במקומה. בבית ישראל, לדורותיהם, הכירו את הספר המספר על ניצחון ישראל ועל החג היפה שנקבע לדורי דורות.
הבה נזכור ולא נשכח כל צוררי עמנו מכול הדורות עד ימינו, גם אם ידינו על העליונה, גם אם לא.
(מרץ 1980)
מחג הפורים ליום העצמאות[]
במשך כל ימות השנה חוגג העם היהודי ימי חג לזכר מאורעות שהתרחשו לפני אלפי שנים. אך לא רק ימי חג אנו מצווים לשמור. ימי זיכרון רבים שזורים בין ימות החג. ימי זיכרון לגדולה שבשואות שפקדה אותנו, לפני למעלה ממחצית יובל שנים. ימי זיכרון גם לשואות אחרות אשר פקדו אותנו לפני כן. ימי זיכרון לאלפי החללים במלחמות לשחרור ארצנו מעול הזרים ולשמירתה כמדינה משוחררת לעד.
לא מזמן חגגנו את חג הפורים ולאחריו את חג הפסח. ימים אלה העלו בזיכרוני מראות משנות ילדות בבית אבי בגלות. נזכרת אני בשמחת חג הפורים, אשר הציפה את ביתנו, ימים רבים לפי בוא החג. היא אפפה את כל בני המשפחה מקטן ועד גדול. שמחה שגרמה לעקרות הבית, העניות והעשירות, לטרוח רבות בהכנת סעודה כיד המלך. בני המשפחה חשו כאסתר המלכה וכמרדכי היהודי ביום חגם.
למחרת חג הפורים נשאו כל העיניים אל חג הפסח ההולך וקרב. שוב נרתמה כל המשפחה למבצע. האבות דאגו לפרנסה על מנת לספק את צרכי החג המרובים. והאימהות התגייסו למבצע הניקוי הגדול. הילדים עזרו לידם, בניקוי, בשפשוף ובקרצוף כל פינה ופינה בבית.
ככל שעברו הימים וקרב החג גברה ההתרגשות. התרגשות הילדים לקראת קבלת בגד חדש, דבר שהיה נדיר מאד בעיקר ילדי העניים. התרגשות כל בני הבית לקראת הורדת כלי הפסח היפים והמבהיקים, אשר כאילו יצאו זה עתה מבית היוצר.
בערב ליל הסדר הגיעה ההתרגשות לשיאה. כל הבית הבריק בניקיונו. ריח תבשילי החג התערב בריח האביב שבחוץ. כאילו טבעי היה שחג חירות האדם הוא גם חג הפרח והצמח.
ושולחן הסדר, אף הוא חוויה בפני עצמה. לבן כולו, זוהר בפמוטים ובכלים שעליו. בראש השולחן בעל הבית עוטה חלוק לבן מסב למעין כיסא מלכות. מסביב לשלחן, אנו הילדים בבגדינו החדשים מאזינים לקריאת המגילה, המספרת על עמנו שיצא מעבדות לחירות. אלא, שבינתיים הספיק לשוב לגלות ועל כן היה הסיום מרגש לא פחות. כאשר, בסוף, שמלב כולנו פורצת השירה " לשנה הבאה בירושלים הבנויה ".
את המעבר מעבדות לחירות, מגלות לעצמאות עשיתי לפני ארבעים שנה, בעלותי ארצה, סמוך לערב פסח. מאז אני חוגגת אותו בארצי כבת חורין. לפעמים נדמה לי, שכל מה שהיה, היה חלום בלהות בלבד ומעודי לא ידעתי גלות.
וכך עבר עלינו חג העצמאות ה28- במספר, לחירותנו, בארצנו המחודשת, חגגנו אותו בגאווה ובאושר ונודה על כך לקדוש ברוך הוא.
פרק 14: מלחמת השחרור בגליל[]
כאחת מוותיקות נחלים, אשר עברה את כול גלגולי היישוב, מראשית דרכו עד הלום - ברצוני להצטרף לקבוצת רושמי הזיכרונות בנחלים. אשתדל לקצר עד כמה שאפשר, אך הזיכרונות עולים ונדחקים אל מתחת לעט. קשה להחליט על מה לכתוב ומה להשמיט. אם תמצא המערכת שורות אלה ראויות להדפסה - אשמח.
באחד מימי הקיץ 1939, חיים, בעלי בא לבתינו בירושלים, מרוצה. הוא ספר לי, כי מתארגנת קבוצה שתצא להכשרה במושבה מנחמיה ואחר כך נצא להתנחלות. חיים עבר אז כנוטר בירושלים אך כול חלומותיו היו, מאז ומתמיד, להתיישב בכפר ולהתפרנס מעבודת האדמה. לכן החליט לנטוש את ירושלים ולהצטרף לקבוצה. כך הגענו לגליל.
ממש בתקופה שבה החלה מלחמת העולם השנייה, אנו התחלנו במלחמת הקיום שלנו - ארבע שנים - במקביל למלחמת העולם. שנתיים של חום, תנאי דיור וכלכלה קשים בקומונה במנחמיה. שנתיים עבדנו ביישובי הסביבה וציפינו להתיישבות. בתום המלחמה, עת נודע לנו על שואת העם ואובדן יקרנו וקרובינו, עלינו לגליל העליון, לבנות עולם יפה וטוב יותר.
תחילה עברו הגברים בהכשרת המקום ובהקמת מבנים ארעיים. עד לחלוקת האדמות בין החברים תוכנן שנעבד את האדמות במרוכז. גולת הכותרת לקשיים הכלכליים היה הוויכוח עם מזכירות הארגון, על כך, שיש לספק בשר עבור הילדים. התקציב וההכנסות היו זעומים. רפת לא היה לחברים. בגדול החמניות ובגדול הבוטנים הפסדנו כסף. עמדנו לפי שוקת שבורה.
אני זוכרת את שטרות הכסף שהוציאה הנהלת הארגון: מין פתקאות קרטון, חמשת ס"מ ארכן וארבע ס"מ רוחבן, עליהן מודפס "ערכן". כמובן, לא היה להן לא ערך ולא כיסוי. אך זה מה שקבל החבר תמורת עבודתו. ב"עדכנים" אפשר היה לקנות מצרכים רק במנחמיה. במשך תקופה ארוכה אפתה כל עקרת בית את הלחם לעצמה והביאה מים לביתה מהתעלה המרוחקת.
עסקנו בהכשרת שטחי מספוא, שכן הבטיחו לנו פרות ועופות. לכל הכפר, עשרים ושתים משפחות, היה פרדה ומחרשה אחת. קרה וחבר הטמין את המחרשה בלילה מתחת למיטתו כדי שיוכל להשלים למחרת את העבודה. התפתחו מריבות ואנשי המרכז החקלאי באו להרגיע. אמרו, שכאשר נקבל עופות ופרות יפסקו חבלי הלידה. אולם אנחנו לא יכולנו לשווק ביצים בסביבה בגלל התחרות של הכפרים הערביים וגם בגלל הביצים שיובאו מסוריה. את החלב שיווקנו לחיפה. בהרבה מקרים הוא הוחזר כחמאה. כידוע, לא היו תנאי קירור. לפעמים הצלחנו לייצר גבינה. נסענו, חמש שעות, לטבריה, עם סלי נצרים מלאים בגבינה וכיתתנו רגלינו ממכולת למכולת כדי למכור את הגבינה. המצב השתפר קצת במקצת, כאשר התחלנו לגדל הודיים. מכרנו אותם לצבא הבריטי באזור. את האפרוחים חיממנו בדירה עם התינוקות.
התחלנו להרגיש צפיפות בדיור. בצפיפות החיים התחילו מריבות בין החברים. הילדים גדלו, אך מספרם לא אפשר לקיים בית ספר. כאשר נפוצה השמועה שלא יחלקו את האדמות בין החברים התייאשנו. הלא מטרתנו היתה לגור "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו".
אני זוכרת כי בקר בכפר משה שפירא ז"ל. הוא עודד אותנו בפניו הטובות והקורנות וחיוכו הטוב. הוא אמר לנו, התאזרו בסבלנות, תקום מדינת ישראל וממשלת זדון תעזוב את הארץ. אז ישתנה הכול.
והנה התרחש הנס. קמה מדינת ישראל. היינו כשכורים. דמעות גיל ושמחה זלגו מעינינו. למחרת כל הארץ הייתה חזית. מהגג ראינו את שיירות הערבים מפנות את האזור. עריסות עם תינוקות על ראשי האימהות. פחד נורא נפל עלי. אמרו כי הפינוי של האזור על ידי הערבים הוא הכנה להפצצת כל יישובי הגליל על ידי קאוקג'י והשמדתם של היהודים. קנאתי בערבים הנוטשים את הכפרים ופונים אל מקום מבטחים. חרדתי מה יהיה על ילדנו ועלינו.
אחרי זמן קצר הגיע ההודעה לפנות את הנשים ואת הילדים מהיישוב. בליל חושך, לפני עלות השחר, פינו אותנו. לא ידענו אז כי הפינוי יהיה לצמיתות . לא רצינו לחזור לגליל, על אף שישנו שם ארבע שנים. (גם לא ביקרתי שם מאז). אחרי גלגולים רבים עברנו לכאן. אתנו עבר השם - נחלים - למנוחה ואל הנחלה. מאז עברו שנים רבות, בשערנו זורקה שיבה. אני מקווה כי לעולם לא נארוז יותר מיטלטלין.
( פברואר 1972)
שיכרון העצמאות[]
בעלון האחרון קראתי בסיפוק כי המערכת הוצפה בשפע מאמרים אני מקווה שמתוך כך נזכה אנו בעלון בעל תוכן מגוון יותר.
לכשעצמי, מתלבטת אני בכל עת, האם לעבור לנושאים אקטואליים הסובבים אותנו בימים אלה. אך אני חיה תמיד את המאורעות של אתמול ושלשום. בדורנו התרחשו מאורעות שכמותם לא ידעו דורות רבים. ייאוש וימים של התרוממות רוח. יד אלוקים הייתה לימין המעטים מול רבים. בעזרתו הגענו עד מדינת ישראל עצמאית, אשר הפכה לעובדה קיימת. לא שמנו לב למאורעות המופלאים, זאת עקב המלחמות והמתיחות המתמדת. נחרט בזיכרוני המקרה, אשר הזכרתי ברשימה קודמת. ראיתי בו את יד ההשגחה. אוכלוסייה שלמה של כפרים ערביים, על מטלטליהן, קמו ועזבו את מקומם, מבלי שכל גורם עוין יכריח אותם.
לאחר בריחת הערבים מסביבת נחלים, בגליל, חלה תמורה. התחבורה התחדשה לרוב חלקי הארץ. זאת, לאחר שהיינו מרותקים זמן ממושך למקום. שכן, היינו מוקפים באוכלוסייה עוינת. לולי המלחמה יכולנו להנות משקט ומשלווה. אך. הדאגה לגורל המדינה העסיקה אותנו. את השקט ששרר ביישוב, החרידו מפעם לפעם התפוצצויות. ראינו כיצד עף באוויר "בית חורי" היפה ( בתחום קרית שמונה של היום), על שני קומותיו. שם קיפח אחד מחברינו את חייו. בכפר הערבי הסמוך, שהיה נטוש מיושביו, עמדו עצי משמש מלאי פרות, מבלי קוטף.
בבוקר אביב אחד, עמדתי על הכביש. ללא פחד המתנתי למכונית שתוביל אותי לטבריה. חשבתי על גורל הכפרים העבריים בגליל. לו חס וחלילה הצליחה מזימת הערבים. זכרתי את מאות ואלפי הקהילות של היהודים. עבור היהודים האלה לא נמצא מחסה בטוח.
בהעדרי יום שלם מנחלים, נראה היה לי כי חלף זמן רב ביותר. שאפתי לחזור לבני ביתי. כאן התרחש הבלתי צפוי. המכונית פנתה לכפר גלעדי (צפונה) במקום לפנות לכוון כפר חלסה (מזרחה) - נחלים דאז. מסתבר, כי במשך היום נכנס לתוקפו מצב הכן. כך נשארתי תקועה וביליתי ליל שימורים בכפר גלעדי. דמיינתי לי שצבאות ערב מתקיפים את יישובי מצודת אוסישקין, שנחלים הייתה אחד מהם . בשעות הקשות האלה הייתי מנותקת מבני ביתי. למחרת צורפתי למשוריין, בין חיילים חמושים. נרגעתי רק כאשר נתגלו לפני בתי נחלים בשלמותם. אך השלווה לא חזרה יותר לנחלים. הגיעה הפקודה לפנות את כל הנשים ואת הילדים מכול יישובי הגליל העליון. עלינו על הרכב בלילה, בתקווה שעוד נחזור לגליל. נסענו כגנבים בלילה.
השחר הפציע ושיירת המכוניות עוברת אל מול מבצר נבי יושע ( לימים תקרא "מצודת כ"ח". שם שכנה מבוצרת אחת ממפקדות הצבא הערבי.
(יוני 1972)
שמואליק - שומר השדות[]
בעלון נחלים, אשר התפרסם ערב ראש השנה, הופיע כתבה מאת דב שטיין, העוסקת בספרו של חוטר ישי, פרקליט ההגנה, בימים ההם. הוא מזכיר בספרו את שומר השדות דאז, בנחלים הגלילית.
מי לא זוכר את שמואליק..? עומד הוא נגד עיני, כאילו היה זה רק אתמול. בקומתו הגבוהה ובחיוך שלא מש מפניו עד אותו בוקר.. זמן קצר לאחר הכרזת המדינה...
התאספנו כולנו, כל תושבי נחלים, במיטב בגדינו ובהתרוממות רוח לחגוג את המאורע בצריף הדל, אשר שמש לנו בית כנסת. דאגות ומצוקות נדחקו לקרן זווית. דמעות הגיל בעיניים בטאו את השמחה בלב. שתינו, שרנו ורקדנו עד לשעות המאוחרות של הלילה. שכורים היינו מגדולת המעמד. לרגע נדמה היה לנו שעצמאותנו תוגש לנו על מגש של כסף. מרוב שמחה התעלמנו מסבלם של אותם יהודים, אשר נרצחו על קידוש השם, בארצות פזוריהם. לאחר השואה שפקדה את עמנו, שנים אחדות קודם, ציפינו כי יתעורר מצפונם של עמי העולם. אלה יבקשו לפצות עם נרדף ומושפל על לא עוול בכפו. קיווינו שעמי ערב יסכימו לכתת את חרבותיהם לעתים. כך נוכל גם אנו לעבד אדמת אבותינו בשלווה. בעוד אנו חוגגים את חג העצמאות הראשון, התנפלו בני ישמעאל על היישוב העברי ופרצה מלחמה.
אנו, קומץ קטן של תושבי נחלים, הרגשנו לאחר מקרהו של שמוליק, באופן מוחשי כי ארוכה הדרך לשקט ולשלווה. לאחר מקרה זה לא הוספנו לראות יותר את שמוליק. היינו מבוהלים מתוך הכרת המנטליות של הערבים, אתם היינו כבר במצב מלחמה. בנחלים הוכרז על מצב הכן. החברים תפסו עמדות. הנשים והילדים נצטוו להישאר בחדרי המגורים ולשכב על הרצפה עד הודעה חדשה. לפנות ערב פגה המתיחות והיינו רשאים להסתובב במחנה. לאחר מכם נודה לנו, כי במשך היום הופיע בנחלים קצין אנגלי ובפיו בקשת יושבי הכפר הערבי, קאסם, למסור להם את שמוליק.
בחודשים לאחר מכם גברה הכוננות. נבנו מקלטים וקירות מגן. נחפרו תעלות קשר, אשר חצו את חצר המחנה. כמות קטנה של נשק חלוד הוצא ממקום סתר. הגיעו אלינו כעשרה מגויסים ממרכז הארץ, לקדם פני כל צרה אפשרית. חלקם היו מניצולי השואה. החדשות ממהלך הקרבות הגיעו אלינו באמצעות מכשיר סודי. היינו עדי ראייה ושמיעה להתקפות על היישובים למרגלות החרמון.
החורף עבר. את מקומם של גשמי הברכה והרפש תפסו האביב וקרני השמש החמים. היה יום אחד באביב שנחרט בזיכרוני באופן מיוחד. עסקתי בעבודתי ומעבר לחלון רעשו הילדים. לפתע פתאום כולם השתתקו. הסתכלתי בהם וראיתי אותם עומדים דרוכים וצופים לעבר נקודה אחת. כשעליתי לעברם נדהמתי מהמחזה שהתגלה לעיני - שיירה גדולה של ערביי הסביבה. עדר גדול של בהמות מובל על ידי מבוגרים. קולות הצאן והבקר יחד עם בכי הטף הנישא בעריסות על ראשי האימהות. משום מה הזכיר לי את יציאת מצרים על ידי אבותינו. הבדל אחד היה: השיירה הילכה בנחת, ללא עמוד אש וענן המלווה אותם. לפתע, כהלם חשמלי, עבר בי פשר צעדה זו של הערבים הבורחים מאדמתם. נזכרתי כי לפני זמן מה היו שמועות כי צבאות ערב זוממים התקפות מהאוויר ומהקרקע על כל הישובים היהודים בגליל העליון. הם תכננו את חסימת הכבישים לגליל והריגת כול היהודים. על מנת שהאוכלוסייה הערבית שלהם לא תפגע, היה צורך להעבירם למקום מבטחים, עד אשר הסתיים הטבח ביהודים. קנאתי בעם הזה. ברשותו שטחים עצומים וביכולתן להעתיק אוכלוסיות ממקום יישוב אחד למשנהו לפי הצורך. במה קנו את המרחבים בעולם אשר מאפשר להם לא לחשוש מהשמדה ? ושוב רואה אני שיירות של מיליונים... מיליוני בני עמנו שגורשו באכזריות למקום ממנו אין דרך חזרה. האם שוב אנו עומדים בפני שואה ? ברגע זה של חוסר אונים קיוויתי לנס. קיוויתי כי השוכן במרומים יעצור בעדם וגם לנו יהיה שלום עלי אדמות. אולם שיירות הערבים הלכה והתרחקה עד העלמה באופק. עברו חודשים אחדים. אנו התבשרנו בשמחה כי שמוליק שלנו נשא לאישה את מרים הצעירה החיננית. מרים הגננת המסורה של ילדי נחלים. רצה הגורל ושמוליק נפל על הגנת המולדת. הוא השאיר אחריו אלמנה צעירה. לא היה בכוונתי להאריך את דברי. אולם לא יכולתי לעמוד בפרץ הרגשות. היכוני גלי הזיכרונות. (פברואר 1976) הרהורים
זה זמן רב שלא כתבתי עבור העלון שלנו. האמת היא שאין תושבי הכפר צריכים לצפות לדרבון מצד חברי המערכת. פשוט עלינו לשבת ולכתוב לעתים קרובות יותר, למרות הזמן וסבלנות הדרושים לכך. עלי להתמודד בו בזמן בבעיה נוספת. ידיעותי הקלושות בשפה העברית, אשר לדאבוני לא ניתנה לי ההזדמנות ללמדה בצעירותי. אמנם, עוד לפני שנים בטרם הופעת העלון התחלתי להתאמן בכתיב. זאת עשיתי בין יתר עיסוקי בבית ובמשק. אבל ההטרדות סביבי השפיעו על כושר הריכוז שלי. הופעת העלון נתנה לי השראה. הגענו אל המנוחה אחרי שנים רבות של טלטולים וספקות. לפעמים המנוחה מאפשרת להחליף את העבודה בעט נובע. לי מכל מקום זה עזר להתקדם.
(מרץ 1981)
פרק 15: ההתנחלויות החדשות[]
קדומים[]
עלה בזכותי שוב לטייל בשומרון. האויר והנוף עשו עלי רושם ונחרטו עמוק בזיכרוני. לפני כשלוש שנים, חברי נחלים ערכו טיול מאורגן בשומרון. עתה, הזדמן לי לבקר ולפני שבועות אחדים בקרנו אצל בתנו, רבקה. משפחתה חיפשה איכות חיים והם מצאו זאת בקדומים, אשר בשומרון. עזבו דירה בבני ברק והלכו והשתקעו בקדומים.
יצאנו לדרך אחרי שקיעת החמה. רוב דרכנו עשינו באפילת הלילה. נמנע מאתנו לצפות בנוף ההרים היפה, רק צל ההרים בלט מתוך החשיכה. מדי פעם עברה מכונית במעוף. מרחוק, מעל גובה ההרים, בצבצו אורות חשמל של היישובים היהודים בשומרון. אורות אלה הפיגו מעט את השיעמום ונתנו ביטחון בלב. בקוצר רוח ציפיתי ליום המחר, שאוכל להתבונן בנוף המקסים.
התעוררתי עם דמדומי אור בוקר. האור חדר פנימה מבעד לתריסים. חרש ניגשתי לחלון. ראיתי טרסה חצובה בסלע, אשר התמשכה לאורך שורת האשקוביות. למטה מהטרסה, קרוב לחומת האבנים צמחו שיחי נוי מוריקים. מעבר לטרסה התמשכה סמטה בין שורות אשקוביות, הדבוקות זו לזו. ליד כל דירה היתה מצויה חלקת דשא מוריקה עם פרחים וצמחים וביניהם מבנים מוכנים לסוכה. עם עלות השמש, ראיתי ילדים שחקו על שביל הבטון. הכול יפה ומסודר, כאילו נלקח מספרי האגדות. מעבר לסמטה, הרחוב הראשי, בצלע ההר שוכנים וילות וקוטג'ים יפים. הרמתי עיני אל ההרים, אל יופי נוף קדומים. היישוב שוכן כ"עריסת תינוק" בתוך הרי השומרון. קשה להחליט מה יפה יותר, נוף הרי ירושלים, הגליל או השומרון. לבסוף החלטתי: שלושתם יפים.
הגבעה[]
לפנות ערב יצאנו לבקר קרובי משפחה, אשר גרים ב"גבעת שלם", ליד קדומים. הדרך לשם התפתלה בין הרים קרחים ושוממים. כעבור דקות אחדות הגענו למקום. זו שכונה בנויה יפה. בעלת סגנון שונה מזה של קדומים. ממרפסת הבית, בו בקרנו, ראינו מעבר להרים, במרחק מה למטה, גוש בנינים נוסף וממנו בצבצו אורות ככוכבים, היתה זו שכונת קדומים צפון. לפי התוכניות, כל השכונות עומדות להשתלב ליישוב אחד, קדומים רבתי. כך שעל ההרים שביניהם ייבנו בתים, יצמחו אילנות ובצלם ילדי ישראל ישחקו. אז תהיה התמונה שלמה. העיר קדומים תצטייר כקשת השומרון. עוד יתקיים הפסוק: "עוד יבנו הרים וינטעו כרמים והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" (עמוס ט"ו 14)
למדבר יהודה[]
הפעם בחרתי לכתוב על נסיעה בהרי יהודה. נסענו לחגיגה של הכנסת הנין שלנו, שילה יהושע, בבריתו של אברהם אבינו. זה לא פעם ראשונה שעברתי בדרך זו. אם זה היה בטיול מאורגן או ביקור אצל נכדנו, עמי, הגר במעון, בדרום הרי חברון. הפעם אני כותבת על נסיעה, אשר הייתה בסוף הקיץ שעבר. היה זה ביום שישי אחרי הצהרים. יצאנו מספר מכוניות עם קרובי המשפחה, אל ארץ יהודה. המכוניות התקדמו בזו אחר זו בשמירת מרחק מסוים בגלל מצב אי הביטחון בכבישים.
מידי פעם עברנו יישוב עוין בשלום וכאשר הגענו לכביש פתוח נשמנו לרווחה. משני צידי הדרך גבעות והרים שוממים. הלבבות המו חשנו בביטחון ובתקווה כי על ההרים האלה עוד יקומו יישובים. גגות בתים עוד יצוצו בין ענפי האילנות. בעוד המחשבות מפליגות מעל הגבעות השמש מעל הלכה ונטתה מערבה. היא מזכירה לנו את הזמן. שבת הולכת ומתקרבת. היעד, המושב השיתופי מעון, עדין לא ניראה באופק.
שבת במעון[]
יפה בישימון, מדבר יהודה, תקעו יתד חבורת צעירים וצעירות, אשר בקשו להקים את ישוב חדש במקום בו היתה מעון העתיקה. הם רוצים לחיות באותה נקודה היסטורית, אשר בה חי דוד המלך. עוד סיבוב ועל ראשי ההרים מתגלים יישובים אחדים. קרני השמש הזהובות עוד נחו על הבתים. מכאן היה המרחק כ"קפיצת חתול" עד הישוב. המכונות נעצרו בזו אחר זו, בשלמות, על כל נוסעיהן, הודות לקדוש ברוך הוא. קרני השמש האחרונות עוד אפשרו לנו להשלים את ההכנות לקראת השבת. עוד הספקנו אי אלה סידורים אלה וסידרנו את מיטלטלינו מתחת לגג. השמש נעלמה אי שם ופינתה מקומה לרוח ערב ערה, כרגיל במדבר.
בשבת בבוקר התעוררתי השכם. אולי העירו אותי קולות הציפורים מעבר לחלון. הכול היה שקט כאן, שמעתי כעין תפילה חרישית. הבתים הקטנים היו עוד אפופים ערפילי בוקר רענן. מסביב, גבעות והרים הנמשכים בשרשרת, קרחים וריקים מאדם. אט אט נמוג הערפל, השמש עולה והרי יהודה בלטו באופק הרחוק. לא השתנו דברים רבים מאז ביקורנו בישוב, חוץ ממספר בתים שהיו בתהליך של בנייה ניצבים עתה בשלבי הסיום.
מצידי המדרכות, המרוצפות אריחים מלבניים צבעוניים, היו בתי המגורים ובניני הציבור. ערוגות הפרחים פרחו בשלל צבעים. פיסות הדשאים הפרוסים ליד כניסות הבתים נראו צמאים למים.
הישוב התעורר לאט מתרדמת השבת. נשמעו קולות, חשנו בתנועה ליד הבתים, קבוצות קבוצות, אנשים נשים וטף , במיטב לבושם, פסעו בניחוחה לכוון בית הכנסת. היה שקט מסביב, הבתים התרוקנו מדייריהם ומאורחיהם. חוץ ממני, כולם היו מרוכזים בתפילת השבת בבית הכנסת.
בגפי יצאתי אל בית הכנסת הנראה מולי. בחרתי בדרך הקצרה, בקרקע סלעית. בזהירת התקדמתי עד לשביל לבל תמעד רגלי. מרוב ריכוז, כאשר הגעתי לשביל, כמעט התנגשתי בילד כבן ארבע או חמש. נראה היה לי שהוא ממתין לי. הוא החזיק בידו את אחותו הקטנה. הוא הביט בי בשתי עיניו הבהירות. מדד אותי מלמעלה עד למטה ושאל אותי מי את. מה את עושה פה ? הצגתי את עצמי כסבתא של הודיה, הנינה שלי. מן הסתם חשבתי שהם הולכים ביחד לגן. נראה שזה סיפק אותו והוא המשיך עם אחותו לבית הכנסת.
לאחר מכם שמעתי כי פעוטות אלה, לפעמים, נוטלים בקבוקים ואבנים, פונים לכיוון גדר הביטחון ומשליכים לעברו את "התחמושת", כאלו מדובר באויב מדומה. אלה הם החיילים העתידים שלנו.
שילה - יהושע[]
התפילה בבית הכנסת התנהלה כמידי שבת בשבתו, חרף העובדה שבשבת היה קהל רב, לכבוד הברית. גם בעזרת הנשים הייתה צפיפות רבה. הטקס עבר בשלום. הוכנו ספסלים, השולחנות כוסו במפות ותושבי מעון הכינו סעודה כיד המלך. קול שירה מילא את בית הכנסת. הרך הנולד נקרא בשם שילה - יהושע, אחרי "הדוד יהושע" אשר נולד לפני שמונים שנה בגלות. הוא זכה לעלות לארץ ישראל ונפטר רק לפני זמן קצר. התינוק הוכנס לבריתו של אברהם אבינו. אביו, נכדנו עמי, נתן לו את השם של המנהיג אשר הביא אותנו לארץ ישראל. המשכן עם לוחות הברית שכן בשילה. כך זכה הנין שלנו לשני השמות: יהושע ושילה.
אחרי אלפיים שנות גלות, אין זו הגדה. התבוננתי מסביב, ראיתי את הרי יהודה. על ראשיהם ישובים יהודים, אשר קמו על בסיס ישובים עתיקים של ממלכת יהודה. לא הרחק, נמצאת ירושלים, אשר הפכה למרכז הרוחני והממלכתי של עם ישראל, לנצח.
(אוגוסט 1988)
אפילוג[]
אם כי אני עסוקה דיי גם בימים אלה - אף לרגע איני מצטערת שהלכתי בדרך זאת. הייתי חוליה קטנה בשרשרת חלוצים וחלוצות. רבים נשברו תחת העול הכבד. אך אני תפילה שהקדוש ברוך הוא יתן כוח לכולנו לפקד עצמנו עד יום מותנו. מי יתן והדור, אשר יבוא אחרינו וכול הדורות לאחריהם - ימשיכו דרכנו, יקימו יישובים, ירבו לבנות ולנטוע כאן במולדת, ירושת אבותינו עדי עד.
(מרץ 1981)
המצב החברתי של דור המייסדים[]
בעלון הקודם הופיע ראיון, בו הובלט המצב החברתי של דור המייסדים. אכן הדור הזה עומד בפני בעית גיל. קשה להתמודד עם כל הבעיות ובמיוחד לבעל משק חקלאי. בכל זאת, רוב ותיקי נחלים אין בדעתם לעזוב את נחלתם בקרוב. זאת, בשל הסבל הרב שעברו עד להגשמה. על המתיישבים הצעירים להבין שלאחר שהשתרשנו באדמה זו, איננו יכולים לארוז ולהשתקע במקום אחר. יש להבין את החבר הוותיק שפיתח את משקו בתנאים קשים לאין שיעור ובעבודה מפרכת. גם כיום יש חברים ותיקים שכל פרנסתם על תוצרת משקם. המגמה היתה להתפרנס רק מתוצרת המשק. החבר הוותיק הצליח להכניס שיפורים במשקו. וכך להנות מפרי עמלו. החבר גם השתדל לא להסתבך בחובות ולא להפריז בהוצאות. בגיל העמידה, החבר נאלץ להפחית את עבודתו בחלק מענפי המשק. הכנסתו קטנה ולכן עליו להנהיג קימוצים על מנת לשמור על נחלתו. איננו רוצים לראות את נחלים כמוסד פילנתרופי. ניקוה שנוכל לעמוד בתשלום עומס המסים. אם כי קיימת התנגדות פה ושם לרמת שרותים שבגדר מותרות, אין לראות זאת כבעיה חברתית. דור המייסדים עשה רבות למען שיפור חזותו של המושב. זאת. בהתחשב באמצעים הדלים שהיו ברשותו: סללו כבישים, הקימו בניני משק ותאורה.
אם הצעירים מוצאים פגמים בצביון הכפר, אדרבא, שימלאו את החסר ונהנה כולנו. לאמיתו של דבר, אנו הקשישים יכולים להסתפק גם בזה. במיוחד בתקופה זו לאחר המלחמה האכזרית. יום יום, אנו שומעים באמצעות כל כלי התקשורת שיש להוריד את רמת החיים. לאחר מה שעבר עלינו בשנה החולפת, נסתפק בכך ששוב זכינו לשנה החדשה. ניקוה כי תפילתנו תמצא אוזן קשבת והקדוש ברוך הוא ישלח לנו ולארצנו שלום וברכה. (נובמבר 1974)
הבהרה (ישראל ל.)
מן הראוי להסביר את משמעות הדברים שנאמרו בראיון עמי בעלון הקודם, מאחר ולצערי, כנראה שחלק מן החברים טעו בהבנת דברי. כוונתי היתה לתאר את בעיתם של דור המייסדים הנאלצים לעזוב עקב הנסיבות. אין פרוש הדבר שלדעתי עליהם, "חס וחלילה", לקום ולעזוב. להיפך, תיארתי מצב שהוא שלילי לדעתי. כמובן שתיאור בעייתי אין משמעותו שאני מחייב מצב זה. התעלמות מבעיה קיימת בוודאי לא תביא לפתרון. להיפך, מודעות לבעיה היא שלב ראשון לפתרון. יורשה לי לצטט את עצמי: "חברים אלה יאלצו לחסל את המשקים ולהגר מנחלים, אחרי שנים רבות שישבו במקום ומרגישים שייכות רבה אליו".
נדמה לי שבמלים ברורות הבעתי את כוונותי. כמובן שלא היה בכוונתי לפגוע בדור המייסדים, שאני מעריך ביותר את מעשיו. להיפך דווקא בגלל הערכתי זו, אני שולל את המצב הנוכחי שעלול לגרום לעזיבה. אך כמובן לא תצמח כל טובה מהתעלמות מבעיה חברתית שקיימת. אני מקווה שתצמח טובה מההבהרה זו. על ידי כך שהמושב יהיה מודע לבעיות דור המייסדים ויחפש פתרון לבעיות אלה בתוך המושב.
ועוד שני קטעים
נעמי פרשה[]
הפתעה היתה לי כשנודע לי לפני מספר ימים על פרישתה של נעמי מתפקידה כאחות ממרפאת נחלים, בה עבדה שנים רבות. רבים זוכרים את נעמי שהתחילה בעבודתה בעוד היינו שרויים שם במושב בני עטרות. אז היא היתה עוד אם צעירה מטופלת בילדים קטנים. למרות זאת, עבדה בהתמדה, לפעמים בתנאים קשים.היא השתדלה למלא תפקידה לצד הטוב ביותר. ראיתי אותה לעתים קרובות מתפקדת במרפאה רעננה ובטוחה, היה נדמה לי שהשנים כלל לא משפיעות עליה. חשבתי שנעמי תמשיך לתפקד עוד זמן רב. מכל מקום, כל הכבוד לנעמי, מלאת תפקיד יפה. חברי נחלים מברכים אותך לרגל פרישתך בשנים טובות ובבריאות, עד מאה ועשרים !
קופת גמ"ח על שם חיה גוטליב ז"ל[]
כאחת החברות הוותיקות, פונה אני לכל קהל החברות והחברים. כידוע הוקמה קופת גמ"ח על שם חברתנו חיה גוטליב ז"ל, שנפטרה לפני שנים בדמי ימיה. רבים מאתנו זוכרים אותה ואת סגולותיה הרבות. מבקשים אנו מן הקהל תשומת לב, ולתת יד לקרן שהוקמה לזכרה. הקרן הגיע ל7000- ל"י. כבר נהנו ממנה כשש עשרה משפחות מרובות ילדים מיהוד. הגיע מכתב תודה מהמועצה המקומית יהוד. סכום של 500 ל"י, אף שנראה פעוט, יכול לעזור למשפחה מיעוטת יכולת, במצב כלכלי קשה. אם כולנו נתרום יותר לנזקקים. בזאת נעשה יותר לזכרה של חברתנו ז"ל. וגם נגרום נחת לבן הנאמן, הטורח רבות לכבד את זכר אימו, אשר הקריבה את חייה למען ילדיה ולמען אהבת הארץ.
בברכת שנה טובה,
בשם חברי ועדת קופת גמ"ח
על שם חיה גוטליב ז"ל