| מ ג ו ל ה ל ת ק ו מ ה - סיפור חייה של טובה כהנא ז"ל |
| הזכרונות: |
| * חלק א: בכפר מולדתי 1915 - 1917 - להלן |
| * חלק ב: מגולים לחלוצים 1917 - 1935 - הקש על הקישור וקרא |
| * חלק ג: לארץישראל 1936 -1945- הקש על הקישור וקרא |
| * חלק ד: פניני כתיבה - הקש על הקישור וקרא |
| * חלק ה: לזכרה- הקש על הקישור וקרא |
חלק ה: דברים לזכרה[]
איך היתה סבתא[]
סבתא היתה תמיד רגועה.
ואף פעם לא כעסה עלי
ודברה אלי בשקט.
היא גם תמיד
היתה רוצה לתת
כמה שיותר.
היתה הגיונית ונבונה
ואף פעם לא העלתה חרס.
ירדן בן 10
לאימא[]
כמה קשה לדבר בלשון "עבר". הרי אני חשה אותך נמצאת אתנו, מתעניינת, רואה, שומעת ומחייכת בעולמנו זה.
ובפיך משהו חשוב לספר, כתמיד ... אך הגעגועים אינם מרפים. הטלפון שותק ומחריש... האחרון היה ביום ראשון אחד, בדיוק שהתכוננתי לצאת לעבודה. בקשת שאקנה לך משהו שלא הצלחת להשיג ולהביא אותו לנחלים.
בהגיענו לנחלים הרגשנו כבר - משהו לא כשורה. לא יצאת לקראתנו... הבית נעול. נודע לנו שלקחו אותך לבית החולים.
מי חשב שזה יהיה הסוף... לבך לא עמד יותר בנטל השנים. לב שדאג - חרד - לפעמים כעס, ולבסוף נדם...
חלל גדול נשאר בלכתך אימי יקרה. אך טוב שלפחות נשארה "רוחך" - בכתב היד המרתק, שהעלית על הכתב. מה עוד שבשפה העברית, שכל כך היתה קשה עבורך לכתיבה. כעת, נשארה לנו מזכרת וירושה יפה. גם נכדיך, ילידי הארץ, יוכלו לקרוא את מאורעות חייך.
אני שואלת את עצמי, איך מצאת מלים כאלה מסוגננות ? ביטויים מקסימים, ממש כמו של סופרת גדולה. תמיד בזמנך הפנוי ראינו אותך כותבת. הצלחת וסיימת את החלק ההיסטורי עד הסוף. כמו כל דבר אשר עשית בחייך: באומץ ובמסירות אין קץ. עם מצבור כחך האחרון, לא חסת על עצמך ועל בריאותך. הקדשת הכול למען בנותיך ונכדיך עד כלות...
ועוד אהבה אחת גדולה היתה לך: ארץ ישראל. כאחת מבנותיך האזנתי לדעותיך בעניינים הפוליטיים, לחרדות וליחסך לבעיות היום יומיות, אשר צצו מפעם לפעם. בהכרה של שליחות ויתרת על קרבתך אל משפחתך באירופה ועלית לארץ האבות.
שמענו על בני משפחתך אשר נספו בשואה. כל הזמן הצטערת צער רב על כך שלא זכו לבוא לקבר ישראל. אין מצבה ואין ציון למקום קבורתם. אשריך שזכית...
ואנו מבקשים כל הזמן - מי יתן ונזכה לראות בהתגשמות תפילתנו "מחיה מתים ברחמים רבים .. ומקיים אמונתו לשוכני עפר.. מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". לו יהי - כעת חיה, אימי יקרה.
בתך
רבקה
אימא שלנו הייתה....[]
חבל מאד שצריך לדבר בלשון עבר. אבל אני מתנחמת לפחות בעובדה שאימא לא סבלה הרבה. היא לא עזבה אותנו, נשארו הזיכרונות הכתובים האלה.
אנו זוכרות אימא, שתמיד, תמיד דאגה שלא יחסר לנו כלום. גם שהמצב הכלכלי היה קשה לא חשנו בכך. לאחר שעזבנו את בית ההורים. כאשר כל אחת עשתה לבנית ביתה. היא תמיד חיפשה "מתחת לאדמה" מה אפשר עוד להביא לבנות שלה בבואה לביקור באה עם סלים מלאים.
דאגה גם לנכדים. היא אהבה לשמוע על ההצלחה של כולנו. למרות שהייתה "קמצנית" בחלוקת ציונים טובים. היא נזהרה, שמא נתמלא גאוות יתר. אבל היא עצמה נתמלאה גאווה ושמחה פנימית, שבקושי הצליחה להסתיר אותה.
לא אוכל לסיים לפני שאזכיר את חריצותה הרבה. מעולם לא ראינו את אימא יושבת בחוסר מעש. אפילו על יד הטלוויזיה עסקה בקילוף אגוזים או בניקוי עוף למרק. מנצלת כל רגע.
שלום לך אימא אהובה
יהי זיכרונך לברכה
בתך
חמי
סבתא טובה ז"ל[]
כל אחד מאתנו הוא חוליה בשרשרת הדורות. שרשרת ארוכה המורכבת מחוליות, שכל אחת קשורה בשנייה.
אך שרשרת הדורות מורכבת יותר, שכן כל חוליה מקבלת מטען מהחוליה שלפניה ומעבירה אותה לחוליה שלאחריה. יש והמטען המועבר דומה לזה שהתקבל ויש שהוא שונה ממנו. המטען המועבר אלינו מורכב מערכים, זיכרונות, נימוסים, תכונות אופי, דפוסי התנהגות, תפיסות - עולם ערכיות דתית ועוד...
בהיותי חוליה בשרשרת, ברצוני להעביר את הערכים מן המטען שקבלתי מהחוליה הקודמת לי לחוליה שבאה אחרי.
לסבתא ז"ל היו הרבה ערכים להעביר לי בתור נכדה. היא מעולם לא הטיפה לערכים אלה. היא פשוט חיה אותם. בדרך החיים שלה לימדה אותנו ערכים ודרך חיים. סבתא ז"ל באה לארץ ישראל מבלי לדעת עברית כלל. עם השנים למדה לדבר עברית, אם כי לימוד כתיבת השפה היה תהליך ממושך יותר.
אני זוכרת איך סבתא היתה מתייגעת וכותבת עברית בעזרת מילונים שונים. זאת, למרות שלא היתה צעירה. כוח הרצון שלה להתבטא בעברית לא ידע גבולות. היא המשיכה ללמוד ולכתוב. היא גרמה נחת לכולנו בסיפוריה וברשימותיה, אשר הופיעו בביטאון המושב "נחלים". כוח הרצון הוא חלק חשוב מהמטען שקיבלתי מסבתא. חשוב לי להעבירו הלאה לילדי.
סבתא ז"ל חיה בפשטות ובצניעות. אין הדבר דומה למה שנראה בעולמנו. עולם שבו שולטת החומרנות וכל המרבה נכסים - מבורך. סבתא נהגה בהפך הגמור. היא ידעה לנצל שאריות של אוכל או בגדים ישנים לשימושים חוזרים. היא לעולם לא קנתה דברים מפוארים ומנקרי עיניים. תמיד קנתה רק מה שצריך.
חיי צניעות ופשטות בדורנו הם אכן ערך חשוב.
סבתא ז"ל אף פעם לא ישבה באפס מעשה. עד כמה שאני זוכרת, כאשר באנו לבקר אותה היא תמיד היתה עסוקה במשהו: קילוף אגוזים, =תיקוני בגדים או כתיבה. אפשר היה ללמוד ממנה כיצד היא מנצלת את זמנה. כיצד היא מעריכה עבודה ומה דעתה על הבטלה.
אין לי ספק כי באורח חייה ובהתנהגותה היא לימדה אותנו יותר מאשר היו עושים שיעורים והטפות מוסר.
הדרך שלנו להנציח את זכרה יהיה על ידי חינוך ילדנו לחיות לפי הערכים האלה ולעביר אותם לחוליה הבאה בשרשרת.
לא נשכח אותך סבתא
דפנה
החותנת[]
למושג זה יש אסוציאציות. כאשר זוכרים את מעשיו של אדם שנפטר, הדברים נראים אחרת במבט לאחור. יהיו דברים אלה מעין התנצלות על מה שקרה במשך יותר משלושים שנות היכרות. אולי גם להפקת לקחים לחתנים, הצעירים יותר.
לראשונה הגעתי לבית כהנא בעת שירותי בנח"ל. אחרי בילוי בעיר, עם רעייתי לעתיד, הייתי חוזר ללינה לנחלים. תמיד הייתי מוצא מיטה נוחה, שמיכות פוך וארוחה מלאה. זכיתי לספוג את ההרגשה שכדאי לי להקים בית בישראל עם בת כהנא. כבר אז נוכחתי בשיטת חינוך, אשר לקח לי זמן רב להיווכח במעשיות שלה: מוטב לא לראות כל דבר במעשי הזולת בכלל והילדים בפרט. כל שכן לא תמיד להגיב על דברים שלא נראים לך. לא סוד הוא שאוהבי האוכל האיטלקי לא מתלהבים מהאוכל המזרח אירופאי. אך מה עושים, אם אתה מוזמן לשבת ומציעים לך כל טוב ממטעמי המטבח האשכנזי. בלב פנימה מתחשק לך להיות על יד שולחן אחר. סבתא הבינה זאת. לא אמרה מילה. אפילו סיפקה לי תירוצים לדחות את המאכלים. כך גם נהגה לומר לנו ההורים: לא צריך לראות הכול מה שהילדים עושים. נסו להתעלם או לספק להם תירוץ. חבל לבוא ידי אי נעימות בשל כך.
גרנו בירושלים. אני למדתי באוניברסיטה ורבקה, גדלה את דפנה, בכורתנו. ההורים, אשר גרו בנחלים, חשבו כיצד ניתן לעזור ל"ילדים", הגרים כה רחוק. ובכן סבתא לקחה בסל עופות אחדים, כמה קילו ירקות, חבילות של פרות (עדיין לא נפוץ היה השימוש בשקיות ניילון) ועלתה לירושלים. כמובן כל זה במסלול הבא: מהבית בנחלים, ברגל, בדרך עפר, עד לכביש. שם באוטובוס עד רמלה. ברמלה, בעמידה עד ירושלים. בעיר, שוב ברגל עד לתחנת האוטובוס לשכונת רסקו בקצה העיר. בשכונה, שוב מדרגות, כמקובל בירושלים, עד הביתה. כל זה חוזר על עצמו שוב ושוב. סבתא בקשה להביא מזון טרי מהכפר עבור הילדים והתינוקת שלהם. היא רצתה להבטיח כי אכן יהיו מעשיה לברכה לזוג הצעיר. כך פעמים אחדות במשך השנה.
הגענו לבני ברק. כאן כבר יכולנו להיווכח בחשיבות המטען הרעיוני של האימא - הדבקות בדגל של "תורה ועבודה". את המציאות של העיירה היא הכירה היטב. בבני ברק היתה לה הזדמנות להכיר למה היא התכוונה. ההערכה רבה היתה לה ללומדי התורה. אך יחד עם זאת היא הצביע על החשיבות הסגולית של האם במשפחה היהודית. הבחנו גם בחשיבות העבודה יחד עם התורה ועל ההבדל בין החיים בגלות לבין החיים בארץ ישראל.
כל מה שהיא החסירה מאתנו היא השתדלה לתת לנכדנו. היתה לה הרגשה שהיא לא נתנה מספיק לבנות שלה בלימודים ובהקמת הבית. לכן, לכל אחד מהנכדים היא נתנה בכל הזדמנות אמצעים, אשר יוכלו בעתיד לשמש להכשרה מקצועית ולבנית בית. אפילו לקראת סוף ימיה, כאשר קבלה סכום מסוים, מיד מסרה אותו לחלוקה בין הנכדים. לפעמים נדמה לי, שאם חלק מאמצעים אלה היא היתה מקדישה לטיפול הרפואי בה, יתכן והיא היתה עוד בחיים. היא היתה אימא יהודיה, הכול לבניה ואם נותר - לנכדיה.יהיה רצון ונהיה ראויים לכך.
ת.נ.צ.ב.ה.
דני
דברים לזכרה של סבתא טובה[]
"ירידה צורך עליה"[]
(או "עליה צורך ירידה")!!
הרבי מלובביץ שליט"א ב"יחידות" לקבוצת סטודנטים (ביום ב' ח' באדר התש"כ, נשאל אודות מה שנראה ב"קהלת" שהמוות הוא העדר וכיליון לבין הכתוב ב"איוב" שהוא עניין של עליה - מה באמת קורה " לאחר החיים" ?.
הסטודנטים שאלו אמנם בנוגע אל הנפטר, אך לפענ"ד יש מכאן הוראות דרך גם למתאבלים עליו: באיזה אופן עליהם לקבל את הפטירה: בעצבות ובאבל תמידי - המובילים לנפילת רוח וחוסר מעש ? או בהתנחמות ובהתעודדות - בביטחון ותיקווה לגאולה ולתחיית המתים ?
תשובתו של הרבי היתה מעניינית לא פחות: הסתלקות היא מעבר ממצב אחד למשנהו - ממצב תחתון למצב עליון יותר. כסטודנטים, אמר להם הרבי, אתם ודאי יודעים את אחד מהנחות היסוד בפיסיקה: שום דבר לא הולך לאיבוד - לכל היותר הוא מחליף צורה. אם כן הדבר נוגע גם לגוף הגשמי, כך הוא הדבר בנוגע לרוח באדם. הנפש שאין היא הופכת לאין, אלא מחליפה צורה. לפי זה אין גם מקום לביטוי "לאחר החיים" כי כאמור החיים אינם נפסקים !!!
סבתא, בהשגחה פרטית, נפטרה בערב סוכות (בהשגחה פרטית זהו גם יום הולדת הכ"ד שלי), בשנת "אראנו נפלאות". כשם שאי אפשר לדעת מהי סיבת המוות "כי גבהו דרכי מדרכיכם", כך גם אי אפשר לדעת מדוע כיונה ההשגחה העליונה את הפטירה לערב חג שענינו "ושמחה בחגך". אך מכיוון שהנני מרגיש קשר מיוחד אל סבתא אומר את מה שנראה לפענ"ד כ"צוואתה" של הסבתא הקשורה, כאמור, ליום פטירתה - ובאם טעיתי עמה הסליחה.
סבתא, אשה אמיצת לב מצד אחד, רכה ונוחה מצד שני, אומרת לנו: אנא, בעלי, בנותי, נכדי וניני, רוצים אתם להיזכר בי ? רוצים אתם לגרום לי נחת רוח ? התעודדו, המשיכו במפעל חיי !! אל תיפול רוחכם ואל תתייאשו !!
וכיון שיום הפטירה - הנפטר "פועל ישועות בקרב הארץ" - ומלמד אותנו, צאצאיו, דרך בהנהגה ו"החי יתן את לבו" - רציתי גם להביא תכונה אחת של סבתא. תכונה שגם לה יש קשר חזק לחג הסוכות. הוא עניין האחדות והאהבה בין כל יהודי {ובזה תהא לא רק הירידה (המוות) צורך עליה, אלא גם עליה (של הנשמה) צורך ירידה (אלינו צאצאיה)}.
בטוח הנני ללא צל של ספק, שסבתא אשר כשמה כן היא, טובה, גיטל - בעלת לב טוב ורחום, לב יהודי, תהיה מעוניינת שכל נכדיה באיזה מצב שיהיו ובאיזה מקום שיהיו, ישמרו על האחדות והשלום ביניהם. סבתא, כפי שהיא אמרה לא פעם, לא היתה מעוניינת ב"נכדים עם הישגים" או דווקא ב"ילדי פלא" - אשר רבים תואריהם וכ"ו. סבתא בפשטותה ובצניעותה - היתה מעוניינת יותר מכל בנכדים ישרים, עוזרים אחד לשני ומכבדים האחד את השני. סבתא, הגם שהיתה "אישה משכלת" מעולם לא זלזלה באנשים פשוטים ולא התגאתה כי "הוא זה" בהישגיה, וסבא, שיאריך ימים, יעיד אשר לא חסרו לה כאילו. ידוע לי שבתכונה זו שהעליתי בה לא מיצינו כלל וכלל את כל מעלותיה. אבל, לפענ"ד דווקא תכונה זו של אהבת ישראל היא העיקרית בה. היא גם המלמדת אותנו, נכדיה וניניה - לזכור ולהתעלות מעל העניינים החומריים שביכול "מפרידים" בינינו {עיין בספר תניא קדישא פרק ל"ב}. נזכור את נחת רוחה האמיתי של סבתא, החלוצה, אשר ידעה להעדיף ולייקר מעשים טובים, הנעשים בתמימות, מאשר לוקסוס חומרני {שלצערנו גורם לעתים נזק יותר מתועלת}. נחת רוחה האמיתי יהיה בהוספה של כל אחד מאתנו עד סוף כל הדורות, באהבת ישראל ובעזרה לזולת, הרי "לב טוב" כולל הכול.
והיות ש"אנו מאמינים בביאת המשיח" ו"אנו מאמינים בתחיית המתים" הרי בקרוב נזכה לראות כולנו עכשיו, בדור הזה, "אחרון לגלות ובע"ה ראשון לגאולה" כדברי הרבי מלובביץ שליט"א, להתגלות מלך המשיח " ומחה הדמעה מעל כל פנים" "והקיצו ורננו שוכני עפר" וסבתא טובה (תרתי משמע) עם כל היהודים בכל הדורות וכל הצדיקים " ומשה ואהרון עמהם" ומשיח צדקנו בראשם תיכף ומיד ממש ממש ממש.
צבי ונטורה
קולטת המכרים[]
את הסיפור הזה שמעתי פעמים אחדות, בארץ, בארצות הברית ושוב בארצנו. משפחה שלמה, האב האם והבת, מודים ומזכירים את מעשיה של טובה כהנא בימים הראשונות של הקמת המדינה, ימי העלייה ההמונית.
בשנת 1949 הגיעה המשפחה מהגולה למחנה העולים בפרדס חנה. ההורים, משרידי הפליטה מאירופה ההרוסה, מגיעים למציאות חדשה בארץ. הם גרים באוהל, במחנה העולים. מסביבם גרו עולים מכל קצוות תבל. בחלקם, עולים אשר לא מכירים את ההווי של יהדות מזרח אירופה ורחוקים מהתרבות המערבית. הזרות מורגשת בעיני כול.
והינה נודע במחנה על פינוי צריף, מבנה העולה בנוחיות שלו על האוהל. השכנים מוסרים על כך לאירופאי, נושא סיפורנו. הוא, כמנהג הימים ההם, פולש למבנה ונוטש את האוהל. קורה מה שקורה, המשפחה נזרקת החוצה - ללא צריף וללא אוהל.
המשפחה זוכרת כי בארץ ישראל נמצאת סבתא טובה, "גיזה" בלשונם. הם לוקחים את המזוודות ויוצאים לבית כהנא, אשר גרים אז בתור פליטים, מנחלים אשר בגליל, במושבה הגרמנית לשעבר בוילהלמה. כפר עם מבנים נטושים, הישוב עטרות של היום. ובחלק של "וילה" נטושה של איכר גרמני, שגורש לאוסטרליה, בתור "אוייב", בחדר אחד ועם שותפים מהחדר השני במטבח ובשירותים. במבנה כולו גרים כבר חמש נפשות והנה מגיעים לכאן עוד שלוש נפשות.
ברור לכולם, שלעולים החדשים אין דרך חזרה. על הרצפה יש מקום לכולם . מזון, אין בעיות, עוד מעט מים ועוד תפוחי האדמה אחדים וכולם שמחים. כזכור היה זה בתקופת הצנע, כאשר מנות המזון העיקריות חולקו בקיצוב.
חיים וטובה עוזרים להם במציאת עבודה. טובה שומרת על הילדה. האימא יוצאת לעבודת תפירה והאבא מנסה את מזלו בחזנות. החודשים עוברים, הפרנסה לא באה וכולם ממשיכים לגור בצפיפות יחד עם חמשת הנפשות. מתחלקים במגורים, במזון ובכל.
עוברים השנים וכעבור ארבעים שנה המשפחה "העולים החדשים" משנות החמישים גרה היום בארצות הברית. הוא חזן מפורסם. הבת, נשואה לפרופסור נכבד. האימא נפטרה. בכל עת הם מזכירים לנו את מעשיה. לפני עשר שנים היא הוזמנה לביקור בארצות הברית והשבועות שהיא בלתה שם היו ביטוי להכרת הטובה שהם רחשו למעשיה.
משפחת פוקס ומשפחת זלגמנט לא ישכחו את מי שעמד לצידם בתקופה הקריטית לחייהם.
לזכר שכנתי[]
קשה להתרגל למציאות המרה שהנה, חברתנו היקרה, טובה איננה עוד בחיים. שברירית ועדינה היתה טובה. אך מראה החיצוני לא העיד על הפנימיות שלה. היא הייתה אשה בעלת עקרונות ואידאלים. היא ידעה ללכת בדרך הקשה, מלאת הקשיים, כדי לממש את רעיונה הגדול - התיישבות, ידיעת הארץ והסתפקות במועט. החריצות ועבודתה הקשה בכל ענפי המשק, אלה אפיינו את רצונה העז להגשים את רעיונותיה. אתם באה עוד מבית הוריה, בית צנוע דתי ומחנך. עוד בהיותה במנחמיה בגליל, היא המשיכה לדבוק ברצונה. היה זה כאשר חברים אחדים מירושלים, התארגנו לצאת להתיישבות בגליל. הם הגיעו למנחמיה, אשר היתה תחנתם הראשונה ומשם המשיכו למצודות אושיסקין ד' (לימים נקראה - נחלים).
במנחמיה ב"קומונה" היא היתה הרוח החיה, שעודדה וטרחה להגיש לחברים את אוכלם יש מאין. היום, קשה להעלות על הדעת את כל התנאים הקשים. היא קבלה הכול בנפש חפצה ולעולם לא שמעתי אותו מתלוננת. היא שמחה שהנה יש לה חלק בארגון ובביצוע של הקמת המושב. הודות לחריצות והאופטימיות שלה, אכן התגברו המתיישבים על כל הקשיים. בכך היא השפיע על האחרים להחזיק מעמד בזמנים הקשים ביותר. אותם חברים קשי יום שהיו על סף הייאוש, טובה ידעה איך לעודד אותם. היא באה לקראת כל חבר בעזרה ובעצה טובה. ביתה היה פתוח לכל אורח נוטה ללון. היא טרחה לקבלו בשבתות ובמועדים בסבר פנים יפות ותמיד לשביעת רצונו של האורח.
כמה אהבה טובה לטפח כל שתיל ופרח. ליד ביתה, מוקדם בבוקר, יצאה לעדור, לשתול ולגרף את גינתה. פינה מיוחדת הייתה לטובה לאותם ילדים חריגים, שהיא היתה להם משפחה אומנת. תמיד קבלה "מקרים" אשר משפחות אחרים לא היו מוכנים להתמודד אתם. הכול עשתה בהתמסרות יסודית והתוצאות תמיד שקפו את מאמציה לקדם ולקרבם. אכן התוצאות לא אחרו לבוא. אחרי שנים, היו אלה באים אליה, מזמינים אותה לשמחותיהם. הם ידעו להוקיר את מאמציה להטיב עמם. את אהבת הארץ שלה ונפשה הפיוטית אין צורך להציג, הרי הם כתובים בעיתון המושב. הם העידו עד כמה אהבה לטייל בנופי ארצנו. להנות מכל פינה ופינה ולשתף אותנו בחוויותיה. היא התמידה בכתיבתה על אף מחלתה הקשה, הוסיפה וכתבה. תוכן דבריה הרנינו את הלב.
במצבה הבריאותי הקשה לא שיתפה אנשים סביבה. היא המשיכה לעסוק בעיסוקיה. איש לא הרגיש כמה חולה היא. היא התמידה להשתתף בשיעורי "פרשת השבוע". התנדבה לצאת למגבית תנועת הנשים הדתית לאומית. אך בזמן האחרון ליבה בגד בה. היא התמסרה בביתה לכתיבה, ללימוד ולקריאה, אשר העשירו אותה בתחומים רבים, בעיקר - אהבת ארץ ישראל.
היא חנכה את שלושת בנותיה לפי דרכה. ואכן הן בנו בית נאמן לעם ישראל ולארץ ישראל. הם ובניהם ממשיכים בדרכה. אשת חייל היתה טובה בכל מובן המילה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". תהה נפשה צרורה בצרור החיים. את טובה היקרה קשה לנו לשכוח.
מרים בנצקי
אימא כותבת בעברית או: כך זה התחיל[]
זיכרונות וחוויות מעבודתי עם אימא.
כאשר קוראים את הזיכרונות של אימא ואת המאמרים אשר שלחה לעלון המושב, מתקבל הרושם שאשה מאד אינטליגנטית ומשכילה כתבה אותם. ואולי רבים יופתעו לדעת שלאימא היו בסה"כ ארבע שנות למוד וגם הן בשפה הרומנית. את השפה העברית רכשה כאשר באה לארץ ישראל ובעקר אחרי שאנחנו הבנות נולדנו וידענו לדבר רק עברית. גם את הקריאה בעברית למדה לבדה ועד אחרית ימיה היו שפתיה נעות כאשר קראה ספר או עיתון. היא קראה את הספרים שהבאנו מהספרייה וכך הרחיבה את השכלתה הספרותית והכללית. ברוב שנות חייה לא ידעה לכתוב עברית אם כי הכירה את האותיות העבריות שהיו שוות לאותיות האידיש. כל זמן שאנחנו הבנות היינו בבית היא לא נזקקה לכתב העברי וכאשר אחיותי יצאו מהבית היתה מושיבה אותי עם גלויה ועט ואומרת: תכתבי ! היתה מכתיבה לי מילה במילה ושולחת את כל אהבתה במלים הספורות שנכנסו לגלויה. בהעדר טלפון זה היה הקשר היחיד שלה אתנו. מדי פעם היתה מציצה אל הגלויה והיתה כועסת לו היו לי טעויות ומחיקות וקראה להם "חזירים".
כשאני התגייסתי לנח"ל היא היתה מודאגת מאוד מבעית התקשורת שלנו אמרתי לה שתכתוב באותיות אידיש בעברית ואני כבר אסתדר. מכתביה הראשונים היו ככתב חרטומים לא רק שהשתמשה באותיות הניקוד האידיות אלא שכל מילה היתה רצופה שגיאות כתיב והכול ביחד יצר שפה חדשה ומוזרה שקשה היה להבינה. הייתי עונה לה במכתבים ארוכים ובכתב גדול וברור ועם נקוד ועודדתי אותה להמשיך לכתוב עוד ועוד. במשך הזמן היא גם התחילה לעבוד עם מלון עברי והכתיב שלה השתפר והלך. אחרי שנישאתי אימא עברה משבר של גיל המעבר היא סיפרה לי שפתאום הבית נראה לה ריק והיתה לה הרגשה שאין יותר בשביל מה לעבוד, אך רוחה החזקה והאופטימית לא נתנה לה ליפול והיא התעשתה והחליטה שעכשיו יש לעבוד כדי לעזור לבנות ולנכדים להסתדר, מתוך חיפושיה אחרי תעסוקה הגיעה לרעיון של כתיבת זיכרונותיה בתחילה כתבה אותם בהונגרית ורק אחרי שהעברית שלה השתפרה תרגמה את הכול לעברית.
בתקופה זו התחלנו לראות אותה יושבת בערבים עם מלון ומחברת וכותבת (היא בילתה כמה וכמה מילונים). היא לא הסכימה להראות לנו מה שכתבה ואנחנו גם לא הסתקרנו במיוחד.
אחרי כמה שנים התחילה לפרסם כתבות בעלון של המושב נחלים ומאד התפעלו על הכשרון הספרותי שגלתה. לפני כשנתיים בקשה ממני שנשב ביחד והיא תקריא לי את זיכרונותיה, פתאום היה לה חשוב שמה שכתבה, והשקיעה בו ימים על ימים של עבודה לא ילך לאבוד ושהמשפחה תוכל לקרוא ולזכור. בתחילה קראה לי מילה במילה, אך ראינו שזה מתקדם מדי לאט כי היו לה הרבה מחברות וכולן כתובות בצפיפות רבה. גם אני בעוונותי הרבים לא הקדשתי לה מספיק ימים וכך הכתיבה התעכבה, ואז היא ערכה את הכתב מחדש וקצרה את הסיפור. היא בעצם כתבה אותו שוב על דפים ומעטפות ישנות של מכתבים. כל פעם שהייתי יושבת אתה היתה מהפכת ומהפכת בדפיה עד אשר מצאה איפה עצרנו בפעם האחרונה.
בדרך כלל היא הקריאה ואני כתבתי אך לפעמים היו לי שאלות הבהרה ואז היתה גולשת לספורים אחרים ולפעמים, כאשר חשבה שגלשה לרכילות אמרה לי: "אבל את זה אל תכתבי".
עד אותו זמן לא היתה בי סקרנות להכיר את ילדותה ומשפחתה, הם היו לגבי שמות בלתי מוכרים ורחוקים. אך במשך הכתיבה הלכה והתבהרה לפני תמונת ילדותה על כל הדמויות ששיחקו בה ופתאום הרגשתי צער רב על שלא זכיתי להכיר את סבתי ודודי אשר אינם בין החיים עוד. כה רציתי לפגוש את רייזיקה המסורה ואת רייזי המסורה (אשר לפי דברי אימא נורתה בידי הנאצים ימ"ש על שפת הדנובה) ואת סבתי אשר היתה בוודאי רווה נחת לראות את משפחתה הגדולה אחרי שנות הסבל שידעה, וכל הדמויות המופיעות בסיפור מה היה בסופן? חבל שאי אפשר לעקוב אחריהם.
בזמנו כתבתי את הסיפור מתוך חובה וכשהיא היתה עוד עמנו זה היה נראה כמו עוד ספר שכתבו אנשים מנחלים על חייהם. אך עבורנו הספור קבל משמעות מיוחדת, כי הוא בעצם כל חייה ואם הספור אתנו אז גם משהו ממנה נשאר אתנו.
ומה שנותר לי זה רק להצטער על שלא הקדשתי לה די זמן ולא עזרתי לה לסיים את הכתיבה ועל זאת אבקש את סליחתך אימא. ובסך הכול אני שמחה גם במה שעשיתי ומקווה שקורות חייה יהיו לנו לאות ולמופת עד כמה שפר חלקנו שנולדנו בארץ ישראל, בתקופה זו, ולאמא שכזאת.
גלילה
תם, וכפי שאתם בודאי חשים, לא נשלם
כ באייר תשנ"ב דניאל ונטורה
המביא לדפוס