חמשת המגילות בבית הכנסת בהושעיה

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, כתב בעלון לשבת לפרשת במדבר סוגיות הלכתיות במגילת רות:

ייחוס של מלך[עריכה | עריכת קוד מקור]

נוהגים לקרוא מגילת רות בשבועות. הספרדים נוהגים לקרוא אותה ב"תיקון ליל שבועות" מתוך סידור, בלי ברכה. מי שלא קרא בלילה, קורא בתפילת הבוקר אחרי האזהרות. האשכנזים קוראים אותה מתוך מגילת קלף, uיש שנהגו לברך "על מקרא מגילה" (משנ"ב תצד יט). החיד"א ב"ברכי יוסף" (תצד יא) הביא כמה טעמים לקריאת מגילת רות בשבועות. בגמרא ירושלמי (ביצה פ"ב ה"ד) אמרו שדוד המלך עליו השלום נפטר בחג השבועות. והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים, ואם כן בוודאי גם נולד באותו יום. כל מגילת רות עוסקות בייחוס של דוד המלך.


סוגיית המלכות החסרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו: (ב) וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם:

שמו של דוד המלך נכתב רק בסוף המגילה, אעפ"כ המגילה כולה עוסקת במלכות שחסרה כל כך בעם ישראל, ובמיוחד בשבט יהודה, שהיה ראוי כי ינהיג את עם ישראל בעת צרה. כך מובא בגמרא (ב"ב טו): וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב "וַיְהִי בִימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים" – דּוֹר שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת שׁוֹפְטָיו. אָמַר לוֹ, טוֹל קֵיסָם מִבֵּין עֵינֶיךָ, אָמַר לוֹ, טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. אָמַר לוֹ (ישעיה א) "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים". אָמַר לוֹ: "סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם". מסביר שם רש"י: "שהיו השופטין עצמן מקולקלים, והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו, שאם אמר לו השופט: טול קיסם מבין עיניך, הסתלק ופרוש מעבירה קטנה שבידך. יכול זה לומר: טול קורה מבין עיניך, פרוש מעבירה חמורה שבידך". הבעיה של המנהיגים, שלא היו דוגמה אישית, גררה אחריה קלקול לעם כולו. אלימלך הוא דוגמה המעשית למשבר המנהיגות. במדרש רבה (רות א ד): "למה נענש אלימלך? ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם (משל למה הדבר דומה?) לבוליטין (עשיר גדול) שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי (נכנסת לחנות) וקופתה בידה. והיו בני המדינה אומרים זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים? והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה. כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחו זה בקופתו וזה בקופתו (באים לקנות או לבקש ממנו צדקה) עמד וברח לו מפניהם. הדה הוא דכתיב 'וילך איש מבית לחם יהודה'."

דוד מתקן קלקולם של גדולי הדור[עריכה | עריכת קוד מקור]

(ג) וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ: (ד) וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים: (ה) וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ:

מפורסמים דברי הרמב"ם שאומר (מלכים ה ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ – אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס – יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום". לא רק אלימלך היה מנהיג שעיני הציבור היו נשואות אליו ונכשל, גם "מחלון וכליון שני גדולי הדור היו"! ובגלל שעזבו את הארץ בגלל צרה גדולה, הם נתחייבו כליה למקום.

הפסוק גם אומר שהם נשאו נשים מואביות. אף שמן הסתם הן התגיירו (אבן-עזרא רות א א), הן נקראות מואביות או בגלל שהותם בחו"ל או בגלל שהגיור לא היה מספק. כך מסופר בגמרא (כתובות קיא) על אדם אחד שאחיו נשא אישה בחוזאה ונפטר בלא בנים, והיה צריך האח שגר בארץ ישראל לייבם את אשת אחיו שגר בחו"ל. שאלו את רבי חנינא האם מותר לו לצאת לחו"ל לצורך הייבום. "אָמַר לֵיהּ, אָחִיו נָשָׂא כּוּתִית וּמֵת – בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ, וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?". מסביר שם המהרש"א, שבוודאי לא מדובר באדם שנשא כותית. שאם כן בוודאי לא היה חל עליה שום ייבום. מדובר כאן באדם שנשא יהודייה כשרה בחו"ל, וזה נחשב לו כאילו נשא כותית. על-פי מה שנאמר לעיל, כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים, והיינו כותית. ואמר "ברוך המקום שהרגו", דהיינו שמת בלא זמנו בלי זרע וק"ל.

ומנין לומדים שכל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים? מדוד המלך, שהוא זה שמגדיר את חו"ל כמו עבודת כוכבים. שכך אומרת שם הגמרא: תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים. וְאַל יָדוּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּה יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה) "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים". וְכִי כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (ש"א כו) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה', לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד, "לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. דוד המלך מתקן אפוא את הקלקול של אלימלך ומחלון וכליון, לא רק בצד של המנהיג המתוקן מול המנהיגים המקולקלים, אלא גם ביחס הנכון להבין מה ערכה הרוחני של ארץ ישראל.

סופה מעיד על תחילתה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(ו) וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם: (ז) וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה:

חכמינו אמרו על יעקב אבינו כי "יציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם, פנה זיוה, פנה הדרה, פנה שבחה של עיר". כך היה גם עם נעמי. יציאתה משדה מואב עשתה רושם ניכר על התושבים, למרות היותם נכרים מואבים שלא יבואו בקהל ה' (רש"י שם).

ואע"פ שנעמי נקראת צדיקה, היא נשארה במואב זמן רב אחרי מות בעלה, אולי בגלל שני בניה, ורק לאחר שהיא שומעת שנגמר הרעב בארץ ישראל היא חוזרת. כל הדברים הללו לא מונעים מחכמינו לקרוא לה צדיקה, שסופה מעיד על תחילתה, או בגלל שהקלקול לא התחיל ממנה והיא הייתה כאנוסה, או בגלל שחזרה בתשובה.

גֵרות בלי צדק[עריכה | עריכת קוד מקור]

(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: (ט) יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה: (י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ: (יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: (יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: (יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה': (יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ:

המלבי"ם אומר בשם המדרש, שרות וערפה לא התגיירו, ואילו לדעת האבן-עזרא הן התגיירו. לפי המלבי"ם מובן למה נעמי משדלת אותן לחזור למואב. אבל לפי האבן-עזרא הדבר תמוה, שהרי הן יהודיות ובמואב הן בוודאי לא ישמרו תורה ומצוות.

על המלבי"ם קשה מה שכתב הרמב"ם, שמחלון וכיליון היו גדולי הדור. שאם כך, איך נשאו נכריות? אולי כוונתו של הרמב"ם "גדולי הדור" במשמעות של השפעה ציבורית ולא במובן של שמירת תורה ומצוות, כפי שמסתבר מהעונש הקשה שהם קיבלו אחר כך.

ההסבר לשאלה זו מצוי בדברי הרמב"ם (איסורי ביאה יג) שכותב על שמשון ושלמה, כי הכתוב מעיד עליהם שנשאו נשים נכריות, וכותב הרמב"ם: "אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן". ואם כן למה נקראו נכריות?

כי הגֵרות שלהן לא הייתה אמיתית. שהתגיירו "בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת". על כן בודקים כל גר אם התגייר בגלל אישה יהודייה שרוצה להתחתן אתה. ובודקים גיורת אם בגלל איש היא מתגיירת.

הנשים שגייר שלמה, או הנשים הפלישתיות שגייר שמשון, התגיירו בגלל סיבה חיצונית ולא בגלל אהבת ה'. הן גם לא התגיירו על דעת בית-הדין, אלא בבתי-דין של הדיוטות. על כן "חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן וכו'".

גיור לחומרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ: (טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקָי: (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ: (יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ:

כפי שהזכרנו לעיל, הרמב"ם אמר על הנשים שהתגיירו בשביל בעל בבית-דין של הדיוטות שהן נחשבות כביכול נכריות מצד אחד, ומצד שני הן יהודיות.

ההלכה היא שלא מגיירים אישה לשם איש, ולהפך. ואם גיירו – הגיור חל. וכך כותב הרמב"ם (איסורי ביאה יג יז): "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות – הרי זה 'גר' אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן: ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל. וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות, האספסוף היו בהן תחלה".

על כן עוברת רות גיור נוסף, והרבה מהלכות גיור נלמדות מהגיור השני של רות. כמו שאומר הרמב"ם כאן, כי אף שלא נמצאת סיבה שבגללה רוצה המתגייר להתגייר – "מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר: 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה'".

טוב שם טוב[עריכה | עריכת קוד מקור]

(יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי: (כ) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד: (כא) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי: (כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

כל השמות במגילת רות הם בעלי משמעות. מחלון וכליון – על שם מה שקרה להם בסופם. אלימלך – ממשפחת המלוכה. נעמי – על שם מעשיה. ערפה – על שם שהפנתה עורף לנעמי. בועז – על שם גבורתו והעוז החיובי שלו. גם "פלוני אלמוני" הוא שם של אדם שלא גאל את רות, אף שהיה קרוב יותר, והיה יכול להיות אבי מלכות ישראל, אבל נשאר איש אלמוני, בגלל הפחדנות היתירה שלו. הגמרא (ברכות ז) שואלת: מה המשמעות של השם רות? "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וּמְנָא לָן דִּשְׁמָא גָּרִים? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר קְרָא, (תהלים מו) 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' אַל תִּקְרֵי שַׁמּוֹת אֶלָּא שֵׁמוֹת". על רקע זה מובן למה דווקא במגילה הזאת אומרת נעמי כי השם הראוי לה הוא "מרא", על שם המרירות ולא על שם הנעימות. אף-על-פי-כן נשאר שמה נעמי, כי בסופו של דבר השם הזה הוא השם הקובע.

מתנות עניים ללא טובת הנייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(א) וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז: (ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי: (ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:

כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק א) כי הקוצר שדהו "לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה". גם באילנות צריך להניח בסוף השדה לעניים שיקטפו. "וכן בלקט. כשקוצר ומאלם – לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים. שנאמר 'ולקט קצירך לא תלקט'... וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה – הרי זה לא יקחנה שנאמר 'ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו'."

בצדקה, בתרומות ומעשרות – בעל הבית קובע מי יקבל את התרומות והמעשרות שלו מבין הכהנים, הלוויים או העניים. אבל בלקט, שכחה ופאה אין בעל הבית יכול לקבוע מי יקבל את שלו. הוא לא יכול לכוון שיהיו אלה עניים מהמשפחה שלו. "כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים".

ולא עוד אלא שאפילו גר תושב או נכרי יכול לקחת מתנות עניים אלו. "אין מונעין עניי עכו"ם ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום" (וראה שו"ע יו"ד שלב). ולכן אע"פ שלא נקבעה עדיין ההלכה שרק מואבי לא יכול לבא בקהל ה', אבל מואבית יכולה לבוא בקהל – אפשרו לרות ללקט בשדה. וגם מואבי שהתגייר, הגרות שלו תופסת לגבי זה שהוא חייב במצוות. אבל להינשא לישראלית הוא לא יכול (שו"ע אע"ז ד ז).

שמירה על צניעות במקום העבודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה': (ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת: (ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב: (ז) וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט: (ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי: (ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים:

איסור ייחוד קיים בדרך כלל רק במקום סגור ולא במקום פתוח. אבל במקום שיש קשר קבוע בין אנשים, יש איסור ייחוד אפילו במקום פתוח. ולכן ההלכה אומרת "מי שאין לו אשה, לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהם מביאות בניהם. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו" (שו"ע יורה דעה, סימן רמה כא). כל זה בגלל הקשר הקבוע שיש לאמהות עם אותו אדם שאינו נשוי, אף שהן נשואות. אבל אם הוא נשוי – מותר, אף שאשתו לא עמו בבית.

בימינו מלמדים נשים ורווקים בבתי-ספר, כי הילדים לא לומדים בבית המלמד כמו בעבר, אלא במקום שיש בו הרבה אנשים. וכן בגלל שהאמהות לא מביאות את הילדים אל המורה. אבל אם יש קשר של קביעות – אסור. אם אחד מהצדדים פרוץ – גם אם הוא נשוי – אסור. זו הסיבה שבגללה אומר בועז לרות לשהות בקרב הנערות ולא בקרב הנערים. כי חברה מעורבת באופן קבוע, אסורה על-פי ההלכה אפילו אם אין ייחוד.

מצווה לקרב את הגרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

(י) וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה: (יא) וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: (יב) יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו:  (יג) וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ: (יד) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר:

הגמרא (בבא מציעא נח ע"ב) מזהירה שלא להונות גר: "תנו רבנן לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר וכו'. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה". הגמרא (חגיגה ה) מביאה סיפור על רבי יוחנן שהיה בוכה כשהיה מגיע לפסוק הזה. "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג ה). אמר על זה רבי יוחנן: "עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְקָרְבוֹ לְדוּנוֹ, וּמְמַהֵר לְהָעִידוֹ, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אוֹי לָנוּ – שֶׁשָּׁקַל עָלֵינוּ הַכָּתוּב קַלּוֹת כַּחֲמוּרוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִּישׁ, כָּל הַמַּטֶה דִּין שֶׁל גֵּר, כְּאִילּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וּמַטֵי – גֵּר' – 'וּמַטִי' כְּתִיב". לכן כתב הרמב"ם (הלכות דעות ו ד) שיש שתי מצוות באהבת הגר, האחת, מפני שהוא בכלל כל יהודי שמצווה לאהוב. האחרת, מפני שהוא גר. והתורה אמרה "ואהבתם את הגר" – "צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך' – הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר 'ואוהב גר'".

נדיבות על חשבון בעל-הבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ: (טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ: (יז) וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים:

אסור לפועל להיות נדיב על חשבון בעל-הבית. מסיבה זאת היה אסור לפועלים לאפשר לרות ללקט בין העומרים, כיוון שהם עדיין לא אספו את העומרים, ואין בהם דין שכחה. ממה שהתיר בועז לתת לה מהאוכל של הפועלים אנו לומדים שאין רשות לפועל לתת לאדם אחר בלי רשות של בעל-הבית, וכן למי שמתארח בבית-מלון לתת לאורחיו מאוכל המלון.

ויאכלו ויותירו[עריכה | עריכת קוד מקור]

(יח) וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ: (יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז:

הגמרא (עירובין נג) אומרת: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, מִיָּמַי לֹא נִצְּחָנִי אָדָם, אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת. אִשָּׁה, מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא אַחַת, וְעָשְׂתָה לִי פּוּלִין, פַּעַם רִאשׁוֹנָה סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיָּירְתִּי כְּלוּם. שְׁנִיָה, סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיָּירְתִּי כְּלוּם. שְׁלִישִׁית הִקְדִּיחַתוּ בְמֶלָח, כֵּיוָן שֶׁטָּעַמְתִּי – מָשַׁכְתִּי יָדַי הֵימֶּנּוּ. אָמְרָה לִי, "רַבִּי, מִפְּנֵי מָה מָשַׁכְתָּ יָדֶיךָ הֵימֶּנּוּ?" אָמַרְתִּי לָהּ, "כְּבַר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם". אָמְרָה לִי, "הָיָה לְךָ לִמְשׁוֹךְ יָדְךָ מִן הַפַּת!". אָמְרָה לִי, "רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָרִאשׁוֹנָה? וְלֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין מְשַׁיְירִין פֵּאָה בְאִלְפָס, אֲבָל מְשָׁיְירִין פֵּאָה בַקְּעָרָה?". גם בימינו הדין כך. כי האוכל את כל מה שהגישה לו בעלת-הבית עלול לגרום לה הרגשה רעה, שמא האוכל לא הספיק והוא נשאר רעב. שהרי אכל את כל מה שהגישו לו, ואם היו מגישים יותר, היה בוודאי אוכל יותר. אבל אם השאיר מעט אוכל בצלחת, הרי זה לא רעבתן וגם מתחשב במי שטרח לבשל את האוכל הזה.

צניעות בלשון[עריכה | עריכת קוד מקור]

(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא: (כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי: (כב) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר:(כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ:

כל מי שיש לו עין חדה שם לב שיש פה שינוי בלשון. רות אומרת שבועז אמר לה לדבוק עם נעריו! ובאמת הוא אמר לה לדבוק עם נערותיו. על זה מדייק רב חנן בן לוי, ואומר כי משום זה הפסוק קורא לה: "רות המואביה". נעמי מתקנת אותה ואומרת לה ברוח הקדש: "ותאמר נעמי אל רות כלתה, טוב בתי כי תצאי עם נערותיו", ורות מקבלת את ההערה: "ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים".

היכרות למטרות נישואין[עריכה | עריכת קוד מקור]

(א) וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ: (ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה: (ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת: (ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין: (ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה: (ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ: (ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב: (ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו: (ט) וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה:

הלכות רבות יש ב"שולחן ערוך" שמתירות לאישה שיוצאת לפגישת שידוך להתאפר וללבוש בגדים מתאימים על מנת שתוכל לשאת חן בעיני בעלה לעתיד. בכל אלה יש הקפדה יתירה על הלכות צניעות. בוודאי הלבוש שלבשה רות היה בגדר הצניעות הראוי, אבל המקום שאליו היא הגיעה היה מקום שאסור להגיע אליו. וכבר ראינו שפעם אחת היא טעתה בנושא צניעות, אף שבמקומות אחרים היא הקפידה על צניעות יותר מאחרים. רש"י מביא את דברי חז"ל, כי בועז היה צריך להישבע על מנת שלא יתגבר עליו יצר הרע בשעה זו. "שהיה יצרו מקטרגו אתה פנוי והיא פנויה בא עליה. ונשבע שלא יבא עליה אלא על ידי נישואין". ועל זה נאמר שמותר להישבע כדי לקיים את המצווה.

מלכות ישראל מאנשי חיל[עריכה | עריכת קוד מקור]

(י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר: (יא) וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ:

בכל המקרא כולו אין אישה שנקראה "אשת חיל" מלבד רות. גם בועז נקרא במגילה זו "גיבור חיל" – "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז". אולי זה יסביר למה מהם יצאה מלכות ישראל. שהרי יתרו אמר למשה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". משה לא מוצא מה שאומר יתרו – "וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם וכו". אומר על זה הספורנו. כי אחרי שלא מצא את כל המעלות שהציע יתרו הוא "בחר באנשי חיל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר ולהביאו אל תכלית, יותר מיראי אלקים בלתי אנשי חיל".

נקיים, בלי בושם[עריכה | עריכת קוד מקור]

(יב) וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי: (יג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר: (יד) וַתִּשְׁכַּב מרגלתו מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן:

הגמרא (יומא לח) מספרת על בֵּית אַבְטִינָס הָיוּ בְקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, "וְעַל דָּבָר זֶה מַזְכִּירִים אוֹתָם לְשֶׁבָח – שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָצָאת כַּלָּה מְבֻשֶּׂמֶת מִבָּתֵּיהֶן, וּכְשֶׁנּוֹשְׂאִין נָשִׁים מִמָּקוֹם אַחֵר, מַתְנִין עִמָּהֶן שֶׁלֹּא תִּתְבַּשֵּם, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ, מִמַּעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת הֵם מִתְבַּשְּׂמִין, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (במדבר לב) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".

צדקה בכל עת שמחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(טו) וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר: (טז) וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ: (יז) וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ: (יח) וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם:

בכל עת שיש לאדם שמחה, הוא צריך לשמח אחרים יחד אתו. כך אומרת התורה בכמה וכמה מקומות. ואחד מהם בספר דברים (טז) "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". ללמדך שכל שמחה צריכה להיות עם אחרים.

קניין על הנחלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב: (ב) וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ: (ג) וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב: (ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל: (ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: (ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל: (ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל:

מי שמכר את אדמתו, היא חוזרת אליו ביובל, ואם מצא כסף באמתחתו – הוא יכול לקנות אותה קודם לכן. אם הוא לא יכול, הקרוב אליו קודם הוא גואל את השדה מידי הקונה. במקרה זה אומר בועז לקרוב של נעמי ואלימלך: אתה יכול לגאול את השדה, ובלבד שתגאל גם את רות להקים המשך למשפחה. קרוב המשפחה הזה חושש להתחתן עם גיורת מואבית, כי בימים ההם עדיין לא התפרסמה ההלכה שמואבי אסור ומואבית מותרת. רק חכמי בית המדרש ידעו זאת. לכן הוא לא גאל לא את השדה ולא את רות.

קניין סודר[עריכה | עריכת קוד מקור]

(ח) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ: (ט) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי: (י) וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:

הלכות קניין סודר נלמדים מהקניין שנעשה פה עם הקרוב שנקרא בשם לא שם, "פלוני אלמוני". קניין סודר יכול להיעשות באמצעות מטפחת שיש לה ערך של כלי שימושי. ואפילו עם עט או כל חפץ אחר. וכן מובא בשו"ע (חושן משפט – סימן קצה א) דרך קניין סודר: "וכיוון שמשך המקנה הכלי, נקנה הקרקע או המטלטלים ללוקח או למקבל מתנה בכל מקום שהוא".

ברכת חתנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

(יא) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם: (יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:

כתוב ב"שולחן ערוך" (אבן העזר, סימן סב ד): "אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון". המקור לחיוב ברכת החתנים הוא כאן.

כשיש ניתוק, אין ו' החיבור[עריכה | עריכת קוד מקור]

(יג) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן: (יד) וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: (טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים: (טז) וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת: (יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד: (יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן: (יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב: (כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה: (כא) וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד: (כב) וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד: מדרש רבה (שמות ל ג) מציין שבכל הפעמים שכתוב "תּוֹלְדוֹת" בכל התנ"ך כולו, המילה מופיעה בכתיב חסר "תֹּלְדֹת". פרט לשני מקרים בבריאת העולם, שעוד לא חטא האדם, ובפרשה זו של לידת דוד המלך. למה? כיוון שהוא עתיד לתקן את קלקול הנחש. ובימיו הקב"ה מבליע המוות שנאמר (ישעיה כה) "בלע המות לנצח". לכן כל הפסוקים במגילת רות, פרט לשמונה, מתחילים באות ו' (ילקוט שמעוני רות, פרק ד, רמז תרח). הדבר הוא פלא, כי בתורה כמעט 70% מהפסוקים מתחילים באות ו'. לעומת 62% מהפסוקים בנביאים ו-41% מהפסוקים בכתובים. היוצאת מן הכלל הגדולה היא מגילת רות, שבה 89% מהפסוקים מתחילים באות ו', יותר מספר תורה. בשיר השירים, לעומת זאת, רק 0.8% מהפסוקים מתחילים באות ו'. פחות מאחוז. מתוך 117 פסוקים, רק פסוק אחד מתחיל באות ו': "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים". וזאת בגלל ששיר השירים, שנקרא כל ימי העומר, מתאר את הכאב של הניתוק מאהבת אלוקים שקרה אחרי חטא העגל. על שמונת הפסוקים שלא מתחילים באות ו' בספר יש דורשים על-פי הרמז ואומרים ששמונה פעמים ו' זה 48, כמניין המילה "חיל". לרמוז על בועז שהיה גיבור חיל ועל רות שהייתה אשת חיל. וכן על דוד שנאמר עליו: "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ". ויהי רצון שנזכה לראותו במהרה בימינו אמן.


סיפורים על מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל


מה שאשתי מבשלת – אני אוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

מספר הרב יוסף ארציאל מקדומים: סיפר לי פעם הרב צבי פרבשטיין, הרב של קדומים, כי פעם הוא היה בירושלים וראה שיש שיעור של הרב מרדכי אליהו זצ"ל על הלכות חג השבועות, שמיועד לבעלי-בתים. נכנס ללמוד כיצד ללמד בעלי-בתים שיעור, שזהו לימוד בפני עצמו. כבר בכניסתו לבית הכנסת שבו התקיים השיעור ראיתי שני בעלי-בתים מתווכחים ביניהם, האם יש לאכול בסעודת ליל שבועות מאכלי בשר או מאכלי חלב. הוויכוח ביניהם הפך להיות כבר עניין אישי שלווה בהרמת קול ואף בהטחת דברים זה כלפי זה. הוויכוח הסוער נפסק בעת ששמעו את קול מכוניתו של הרב מתקרבת, והם חשבו בלבם לשאול את דעתו של הרב בנושא בעת שייכנס לשיעור. הרב נכנס והחל ללמד את השיעור, ובלי שום קשר למהלך השיעור שאל אחד מהם מה ראוי לאכול בסעודת ליל שבועות, בשר או חלב. חברו-יריבו נכנס לתוך דבריו ואמר את דברו, והיה ברור שיש כאן שני צדדים ניצים שרק מחמת הכבוד ממתנים את דבריהם. הרב הקשיב בכל הרצינות לשאלתם ואמר שיש בזה מחלוקת. מצד אחד יש ערך לאכילת בשר, כי זה כבוד החג וצריך לכבד את החג ואין שמחה אלא בבשר ויין. ומצד שני יש ערך לאכילת מאכלי חלב, זכר לשתי הלחם וסיבות נוספות. שני הצדדים לא ויתרו והיו מוכרחים כל אחד להוכיח את צדקתו. הם שאלו: מה הרב אוכל בליל שבועות? כולם רצו לראות איך הרב מפרק את המוקש שהונח לפתחו, והרב במאור פנים אמר: "מה שאשתי מבשלת – אני אוכל".


אין רוקדים על שתי חתונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מספר הרב יהושע הרשקוביץ מחיספין: את הרב אליהו זצ"ל זכיתי להכיר מקרוב ממש. הייתי תלמידו ואף נבחנתי אצלו לרבנות. בשבילי הרב אליהו הוא לא רב של מופתים, אלא תלמיד חכם עצום שמלא רגישות ואהבה לבני-אדם. כעשר שנים לפני פטירת הרב זצ"ל פניתי אליו בבקשה שיערוך את החופה של בני שילה. הרב אמר שיבוא בשמחה לערוך את החופה של הבן. כשבוע לפני החתונה התקשר אלי הרב בכבודו ובעצמו ושאל אותי אם אני יכול לברר האם לבית-חולים "לניאדו" יש מנחת מסוקים. התפלאתי על שאלתו של הרב ושאלתי אותו מה העניין, אבל הוא לא השיב לי, ורק ביקש שאברר ואחזור אליו. ביררתי ומצאתי שאכן לבית-החולים יש מנחת כזה. התקשרתי לרב לספר לו את הדבר, והוא אמר שיגיע לחופה במסוק עד בית-החולים, ושאל האם אוכל לארגן מונית שתיקח אותו מהמנחת למקום החופה. דבריו של הרב הפתיעו אותי מאוד, למה זה לרב להגיע לחופת בני במסוק? שאלתי את הרב לפשר העניין, והוא השיב שהתברר שבאותו היום הוא אמור לערוך גם חופה של קרובת משפחתו, אלא שכתוצאה מטעות הדבר לא נרשם ביומנו. הרב הרגיע אותי ואמר, שמכיוון שהבטיח לי לערוך את חופת בני, הוא מתכוון להגיע, אלא שיבקש ממני לאחר מעט את החופה, ומקרובת משפחתו יבקש להקדים מעט את החופה, וכך יגיע לשתי החופות. הרגשתי נבוך מאוד. כמובן שרצינו שהרב יערוך את החופה, אבל עם כל הכבוד לרצון שלנו, לא חשבנו שהרב צריך לטרוח כזאת טרחה לצורך העניין. אמרתי לרב שהדבר לא בא בחשבון, והוא השיב שאני לא צריך לדאוג, על הטיסות הוא ישלם מכיסו. כמובן שדחינו בנימוס את הצעתו של הרב. את החופה זכיתי לערוך אני, אביו של החתן. אבל עד היום אנחנו זוכרים את ההתפעלות שלנו מרגישותו של הרב ומתחושת האחריות שהוא חש כלפינו.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.