Family Wiki
Advertisement

מדבר שומרון - תצפית מהסרטבה

מדבר קישור לויקיפדיה


3 בס"ד

"כְר ֵ֣ יחַּ שָּ ד ֶ֔ ה"- תנ"ך במדבר ובהר[]

מאת:אהרון פיינסילבר
בין רועה לאיכר
ישנו מדבר וישנו מדבר.
ישנו מדבר כשם כולל, הכולל בתוכו גם את הישימון ולכן גם יכונה לעיתים נגב. וישנו מדבר שמשמעו מקום גידול הצאן.
המילה מדבר בארמית או בערבית משמעה 'שדה בו מנהיגים את העדר', כפי שנוכל למצוא בנבואתו של ישעיה "ורעו כבשים כדברם". ישעיה מתאר את חורבנה של האדמה המעובדת ועלייתם של הכבשים הרועות, והביטוי לכך הוא "כדברם".
נוכל לראות כי שמו של המדבר הוא בעצם הסמל הגדול ביותר שלו ומתאר את מהותו - שדה גידול ורעיית הצאן.
מדוע רעיית הצאן והנהגתו מצאה את מקומה דווקא במדבר? דווקא במקום הצחיח והיבש? כדי להבין עלינו ללכת אל רועה הצאן הראשון, הלוא הוא הבל.
בפרשת בראשית שקראנו רק לפני שבוע נוכל לראות את המקצועות אותם בחרו לעצמם בניו של אדם הראשון - "ויהי הבל רועה צאן וקין היה רועה אדמה"
הבל האח הצעיר בוחר לגדל צאן. אומנם עוד נאסרה אכילת הבשר, אך הצאן משמש לדברים רבים נוספים - צמר, חלב, קרניים.
לעומתו בוחר קין ללכת בדרכי אביו, קין הופך לחקלאי עובד אדמה ומוציא הרבה זעה על עיבודה. ברבות הימים מביאים קין והבל מנחה לה' כל אחד מחלקו, קין מן האדמה והבל מן הצאן. מנחתו של הבל מתקבלת לפני ה' ומנחתו של קין לא.
כאן מתעוררת לראשונה האיבה והמאבק בין עובדי האדמה לרועי הצאן.
איבה זאת מקבלת ביטוי מוחשי אף יותר בסיפור רציחתו של הבל - "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו"
על פסוק זה מפרש החת"ם סופר – "בוויכוח מעניין השדה."
את איבתו שומר קין בליבו. אך ברגע שנוצר חיכוך בין ניסיונו לגדל את תבואתו ובין צאנו של הבל ההורסות לו את התבואה, קין אינו יכול עוד לעצור את איבתו והורג את הבל אחיו. סיפור זה של קין והבל הוא אבן דרך במאבק והאיבה הנתונים בין מגדלי הצאן ורועיו לבין האיכר והחקלאי עובד האדמה, מאבק ואיבה אותם נוכל למצוא לאורך כל הדורות.
בארץ ישראל תפס גידול הצאן מקום מרכזי וחשוב ביותר. בתקופת האבות בשל החקלאות המעטה יחסית, היה גידול הצאן נפוץ ביותר.
עם כניסתם של בני ישראל לארץ כנען ותחילת ההתנחלות החלו להיווצר החיכוכים בין האיכרים אנשי האדמה לבין מגדלי הצאן שהורסים כל חלקה טובה ברעייתם.
דוגמא לכך נוכל למצוא בספר שופטים, המדיינים ברצותם לשלוט על בני ישראל עולים עם צאנם וגמליהם על שדות התבואה של בני ישראל.
הנה לנו עדות למאבק המתמשך בין רועי הצאן והחקלאים.
על מנת לשמור על איזון בין שני מקצועות חשובים אלה, הצריכים זה לזה, נתקנו תקנות שנועדו לשמור על הפרדה בין שדות המזרע למקום מרעה הצאן.
מאבק זה בין החקלאי לרועה והתקנות שבאו בעקבותיו גורם לכך שמקומו של הרועה הוא בעיקר במדבר, והמדבר הזה בארצנו הוא מדבר יהודה.
יתרונו הגדול של מדבר יהודה הוא בהיותו קטן יחסית וניתן לחציה ביום אחד. מעבר לכך הוא בעל מעיינות רבים וכמות גשם שמספיקה להחיות בו עדרי צאן.
מאידך גיסא, החקלאי אינו יכול לעבד שדות במדבר זה, כך שנוצרת הפרדה ושמירת מרחק בין המקצועות הנאבקים.
אבל זה לא לגמרי נכון.
אם נעיין בפסוקי התנ"ך נוכל לראות כי פעמים רבות מוזכר דווקא ההר כמקום מרעה הצאן, למשל ביחזקאל "ורעיתים אל הרי ישראל".
עמוד | 4
בס"ד
דוגמא נוספת לכך היא בתנאים שהתנה יהושע את עם ישראל בכניסתם לארץ. יהושע מתיר את הרעיה בחורשין שבד"כ נמצאים על ההרים. מקום גבוה עם מספיק גשם, יכול להתקיים בו חורש.
אנו רואים כי גם ההר הוא מקום מרעה, אז מהו מקום המרעה - ההר או המדבר? התשובה לכך טמונה בעונות השנה. מדבר יהודה וההר משלימים זה את זה, כמובן תוך דאגה לכך שלא יפגע החקלאי.
הייחודיות של מדבר יהודה היא בקרבתו אל ההר, ההר כל הזמן תומך את המדבר אם זה במזון לרועי המדבר ואם זה בחלב ובצמר לטובת יושבי הספר וההר.
דבר זה יוצר כמין מעגל עונות לרועה את עדרו, כמפורט:
- בחורף, בעת שיגיעו הקור והגשם הרב היורד על ההר, ייקח הרועה את עדרו אל שפת ים המלח, שם במניפות הסחף של הנחלים גדל העשב הראשון של החורף. החום גורם לזירוז הגידולים ומאפשר חיים נוחים לצאן ולרועים.
- לקראת סוף החורף ותחילתו של האביב, עת שכבר ירדו רוב גשמי שנה והאדמה ספגה את המים אל קרבה, לוקחים הרועים את צאנם ומטפסים במעלות אל רמת המדבר. העשב שגדל כאן בחורף והגבים המלאים מספקים את צרכי הצאן ומהווים כר נוח להמלטות שתגענה בשיאו של האביב.
- עם בואו של הקיץ מתייבש העשב ברמת המדבר והרועים יורדים בחזרה עם הצאן אל הקניונים המוצלים, בהם העשב עוד רענן והמים עוד בנמצא.
-
- לקראת סופו של הקיץ, עת יבשו רוב מקורות המים והעשב גם הוא יבש לגמרי, יעלו העדרים אל החורשים לתקופה קצרה, עד בואו של הגשם, אז ירדו בחזרה אל מניפות הסחף של הנחלים.

מדבר סוסיא1.png

כך במחזור שכזה יכולים
העדרים לגדול בצורה
טובה, לשמור על קשר עם
יושבי ההר המגדלים את
שדותיהם בעמקים ולדאוג
כי החקלאות לא תיפגע מן
העדרים.
ראינו כי המדבר כשמו כן
הוא- המקום העיקרי בו
נוהג הרועה את עדרו,
הסיבה לכך טמונה באיבה
הגדולה בין החקלאי
והרועה שמושרשת עמוק
עמוק החל מהרגע בו
האדם החל לחפש לעצמו

עם בואו של הגשם הראשון יורד הרועה אל מניפות הסחף בחוף ים המלח. לאחר ירידת רוב הגשמים עולה הרועה אל רמת המדבר המליאה בעשב טרי. בתחילת הקיץ יורדים העדרים אל הקניונים ולאחר שגם שם נגמרים המים והאוכל הם עולים אל החורשים שבהר.
שרטוט- הראל מנשה, גידול הצאן במדברות ובחורשים.
מתוך: יהודה ושומרון פרקים בגיאוגרפיה יישובית, ירושלים תשל"ז
משלח יד.
עם זאת ראינו כי המדבר- שדה הנהגת הצאן, אינו יכול לעמוד בפני עצמו וחייב את החורשים בהרים
בשביל ימות הקיץ בהם

הכל יבש, ובשביל מזונו של הרועה אותו יוכל לקבל מאנשי ההר להם הוא מספק חלב צמר ובשר.

Advertisement