הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.

דמות ירמיהו, מתוך פרסקו מאת מיכלאנג'לו בתקרת הקפלה הסיסטינית

דעותיהם של האנשים על אודות הנבואה הן כדעותיהם על אודות קדמות העולם או חידושו. כוונתי בכך שכשם שמי שברורה להם מציאות האלוה יש להם שלוש דעות בדבר קדמות העולם או חידושו - כפי שביארנו - כן גם הדעות בדבר הנבואה הן שלוש. לא אתעכב כאן על אפיקורוס, כי הוא לא האמין במציאות האלוה, קל וחומר שלא האמין בנבואה. כוונתי להזכיר רק את דעותיהם של מי שמאמינים באלוה.

הדעה הראשונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

היא דעת המון הבורים [1] מבין המאמינים בנבואה, ואף מקצת פשוטי (בני) תורתנו מחזיקים בה, והיא שהאל יתעלה בוחר את מי שהוא חפץ מבני-אדם, מנבא אותו ושולח אותו, ואין הבדל בעיניהם אם אותו פרט מלומד או בור, בא-בימים או עוּל-ימים. אולם גם הם מתנים שיהיו בו טוּב כלשהו ומידות מתוקנות. כי האנשים לא הרחיקו לומר שיש שהאל מנבא אדם רע, אלא אם כן הוא מחזיר אותו בראשונה למוטב, לפי דעה זאת. יוסף בכה"ר דוד קאפח מתרגם: "כי ה' מנבא אדם רע, אלא שיעשהו הגון תחילה"

בעצם, כל אחד יכול להיות נביא

הדעה השנייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

היא דעת הפילוסופים, והיא שהנבואה היא שלמות כלשהי בטבע האדם. שלמות זאת אינה מושׂגת לשום אדם אלא אחרי תרגול המוציא את מה שיש בכוח מין (האדם) אל הפֹּעַל אם אין מונעת זאת מניעה מזגית או איזושהי סיבה חיצונית, כדין כל שלמות העשויה להימצא במין כלשהו, כי לא ייתכן שתימצא שלמות זאת עד תכליתה וסופה בכל פרט מפרטי אותו מין, אלא רק בפרט אחד. שלמות זאת זקוקה בהכרח למוציא כדי שתימצא. לכן אי-אפשר מבלעדי מוציא. על-פי דעה זאת אי-אפשר שיתנבא בור, ולא שאדם ישכב בערב, והוא אינו נביא, ויקום בבוקר נביא כמוצא מציאה. אלא הדבר הוא כך שהאדם המעולה השלם בשׂכלו ובמידותיו, כאשר כוחו המדמה בשׂיא השלמות, והוא עשׂה את ההכנות אשר עוד תשמע על אודותיהן, יתנבא בהכרח, כי שלמות זאת טבועה בנו [2] . על-פי דעה זאת לא ייתכן שיהיה אדם הראוי לנבואה, ושהתכונן לה ולא יתנבא, אלא במידה שאפשר שאדם בריא במזגו ייזון ממזון משובח ולא יִוָּלֵד ממזון זה דם טוב, וכיוצא בזה[3].

קאפח מבאר:"וההשקפה השניה כאן היא השלישית שם שיש טבע קבוע, והטבע הזה הוחק על דרך החיוב ולא יחול בו שום שינוי ואין ניסים ואין מופתים וכל מי שהגיע לשלמות יתנבא ולא יעצור בעדו עוצר מחוץ לטבע ולחוקיו."

הדעה השלישית[עריכה | עריכת קוד מקור]

קאפח מתרגם:"וההשקפה השלישית והיא השקפת תורתנו ויסוד שיטתנו - שהיא דעת תורתנו ויסוד לשיטתנו, היא ממש כמו הדעה הפילוסופית הזאת, למעט דבר אחד והוא שאנו מאמינים שיש שהראוי לנבואה, המתכונן לה, לא יתנבא וזה על-פי חֵפץ אלוהי. בעינַי זה דומה לנסים כולם ונוהג כמנהגם , כי הדבר הטבעי הוא שכּל מי שראוי מטבע-בריאתו ומתאמן על-פי חינוכו והוראתו עתיד להינבא, והמנוּע מזאת הוא כמי שמנוע מהנעת ידו כירבעם (מלכים א', י"ג, 4) או מנוע מלראות כצבאו של מלך ארם שעה שפנה אל אלישע (מלכים ב', ו', 18) . עיקר האמונה שלנו, שההתכוננות ושלמות המידות והשׂכל הכרחיים (בא לביטוי) בדבריהם (של חז"ל): אין הנבואה שורה אלא על חכם גִבור ועשיר . כבר ביארנו זאת בפירוש המשנה ובחיבור הגדול והסברנו שבני הנביאים עוסקים תמיד בהתכוננות .

קאפח מבאר:"ההשקפה השלישית כאן היא הראשונה שם יש טבע בעולם חוק ומשטר יציבים שהטביע יוצר הכל מראשית הבריאה כחפצו ורצונו אך בידו לשנותו והוא משנה אותו לעתים על דרך הנס והמופת לשלילה ולחיוב כחפצו ורצונו. אף כאן כל מי שהגיע לשלמות ראוי שתשרה עליו נבואה כמו שכל אדם ראוי להושיט ידו או לפתוח עיניו ולראות וכדלקמן".

סיפורו של ברוך בן נריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

קאפח מבאר:אבל מה שהמתכונן אפשר שימנע מלהנבא
מסיפורו של ברוך בן נריה לומד אתה שיש שהמתכונן מנוע ואינו מתנבא. כי הוא הלך אחרי ירמיה, והוא אימן אותו, לימדו והכינו. והיה נוטע בנפשו את הציפייה שיתנבא ונמצא מנוּע, כמו שאמר:"אָמַרְתָּ אוֹי-נָא לִי, כִּי-יָסַף יְהוָה יָגוֹן עַל-מַכְאֹבִי; יָגַעְתִּי, בְּאַנְחָתִי, וּמְנוּחָה, לֹא מָצָאתִי. "[4] ; ונאמר לו באמצעות ירמיה:"כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנֵּה אֲשֶׁר-בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס, וְאֵת אֲשֶׁר-נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ; וְאֶת-כָּל-הָאָרֶץ, הִיא. ה וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ-לְךָ גְדֹלוֹת, אַל-תְּבַקֵּשׁ: כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-כָּל-בָּשָׂר, נְאֻם-יְהוָה, וְנָתַתִּי לְךָ אֶת-נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל, עַל כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ-שָׁם. [5]. היה מקום להגיד שזאת אמירה מפורשת שביחס לברוך הנבואה היא גדולות. וכן היו אומרים שדברו גם נביאיה לא מצאו חזון מה' [6] הוא מפאת היותם בגלות, כפי שנבהיר. אולם מוצאים אנו לשונות רבים, מהם לשונות שבספרים ומהם דברי חכמים, אשר כולם נוקטים בעקביות בעיקר זה, והוא שהאל מנבא את מי שהוא חפץ כאשר הוא חפץ, אבל את השלם המעולה בתכלית.

האם הנביא נבחר מלידה[עריכה | עריכת קוד מקור]

קאפח מבאר:ואל יטעך אמרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך
אך לא ייתכן לדעתנו שיְנַבֵּא את אחד הבורים מקרב המוני העם, אלא במידה שאפשר שהוא יְנַבֵּא חמור או צפרדע . העיקר שלנו הוא שיש הכרח בתרגול ושלמות, ואז תהיה האפשרות שיכולת האלוה נאחזת בה. אל יַטעה אותך דברו בטרם אצָרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך [7]

האם מתגלה כבר בהיותו נער[עריכה | עריכת קוד מקור]

אשר לדברו נער אנכי [8], הרי יודע אתה שהלשון העברית קראה ליוסף הצדיק "נער" בהיותו בן שלושים שנה [9], וקראה ליהושע "נער" בהיותו קרוב לשישים שנה, שנאמר בשעת מעשֹה העגל: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש [מתוך האהל] (שמות ל"ג, 11</ref>. משה רבנו היה אז בן שמונים ואחת וכל שנות חייו מאה ועשׂרים (דברים ל"ד, 7</ref>. יהושע חי אחריו ארבעה-עשׂרה שנה . משך חיי יהושע היה מאה ועשר שנים . התברר אפוא שיהושע היה אז לפחות בן חמישים ושבע שנים וקרא אותו נער.

וגם אל יטעה אותך מה שנאמר בהבטחות בדברו: אשפוך את רוחי על כל בשֹר ונִבאו בניכם ובנֹתיכם [10]. כי הוא פירש זאת והודיע מה תהיה אותה נבואה: זקניכם חלֹמות יחלֹמון, בחוריכם חזיֹנות יראו (שם), כי כל המודיע על נסתרות, אם מצד ידעונות וּמִשְעָר או מצד חזון אמת, נקרא גם כן נביא ולכן קרויים נביאי הבעל ונביאי האשרה [11] נביאים. הלא רואה אתה את דברו יתעלה כי יקום בקרבך נביא או חֹלם חלום [12].

במעמד הר סיני, אף-על-פי שהכול ראו את האש הגדולה ושמעו את הקולות המבעיתים והמחרידים על דרך הנס, לא הגיעו למדרגת נבואה אלא מי שהיו ראויים, וגם זאת בדרגות (שונות של נבואה). הלא רואה אתה את דברו יתעלה: עלה אל ה' אתה ואהרֹן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישֹראל [13]. הוא, עליו השלום, היה במדרגה העליונה, כמה שנאמר: ונִגש משה לבדו אל ה' והם לא יִגָּשוּ [14]. אהרן נמוך ממנו. נדב ואביהוא נמוכים מאהרן. ושבעים זקנים נמוכים מנדב ואביהוא. ושאר האנשים נמוכים מאלה בהתאם לשלמויותיהם. לשון החכמים ז"ל: משה מחיצה בפני עצמה ואהרן מחיצה בפני עצמה.

מכיוון שנתגלגל לנו להזכיר את מעמד הר סיני נעיר בפרק נפרד על מה שמתברר מן הכתובים - כאשר מיטיבים להתבונן - ומדברי החכמים על אותו מעמד, כיצד היה.

המקור: תרגום של מיכאל שורץ - אוניברסיטת תל אביב

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • [[עריכת

מורה נבוכים חלק ב' פרק ל"ה]]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. כן רמז פרופ' דוידסון לפירושו של הרמב"ם למשנה, חגיגה, פרק ב', משנה א (המלה העברית "סכל" דו-משמעית. כשם ש"חכם" מורה הן על "נבון", הן על מי שצבר דעת, כן "סכל" מציינת גם "טיפש" וגם "בוּר")
  2. הפילוסוף הוא אדם שלם בשׂכלו ובמידותיו. הוא זוכה בשל כך לקבל את האמיתות העליונות באמצעות שפע השופע מן השׂכל הפועל - שהוא ישות על-אנושית - אל שׂכלו של הפילוסוף. הנביא נבדל מן הפילוסוף בכך שבנוסף לנתונים של הפילוסוף יש לו כוח מדמה גדול יותר מן הרגיל. הוא קולט את השפע הבא מן השׂכל הפועל לא רק בשׂכלו, אלא גם בכוחו המדמה. שם מיתרגמות האמיתות, הנקלטות מן השׂכל הפועל, לסמלים. תרגום זה לסמלים היא ההתגלות הנבואית. מערכת הסמלים הנובעת ממנה היא הדת
  3. כלומר, כשם שנדיר מאוד שבאדם בריא מזון משובח לא ייהפך לדם משובח אלא אם כן יש מניעה חיצונית - כן נדיר מאוד שאדם, שיש בו כל הנתונים הדרושים לנבואה, לא יהיה נביא אלא אם כן יש מניעה חיצונית.
  4. ירמיה מ"ה, 3
  5. שם, שם, 4-5
  6. איכה ב', 9
  7. ירמיה א', 5
  8. שם, א', 6
  9. בראשית מ"א, 12 ו46-
  10. יואל ג', 1
  11. מלכים א', י"ח, 19
  12. דברים י"ג, 2
  13. שמות כ"ד, 1
  14. שם, שם, 2
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.