הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים
להמשך: האיגרת אל התלמיד
ראו גם: מורה נבוכים
תרגום לטיני ראשון - מורה הנבוכים בתרגום לטיני. מהדורת דפוס ראשונה, פריס 1520. המקור: הספריה הלאומית - אוסף ספרים סרוקים
הפתיחה לספר מתחילה בפסוק מספר תהילים: "הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפש" [1]. הוא מבקש את עזרת הבורא, אשר בו הוא מאמין. הוא פונה לציבור המכונה: אישים, חכמים ובני-אדם ומטרתו :"להסביר משמעויותיהם של שמות המופיעים בספרי הנבואה. ומבאר למה יש לדון בכך.
מטרות הספר[]
(לפי המבוא בתרגום מיכאל שוורץ)
- ביאור המלים המשותפות, המושאלות, והדו-משמעיות הנמצאות בספרי הנביאים.
- ביאור המשלים שהנביאים משתמשים בהם. בני-אדם אינם בשלים במידה שווה להבין את הסודות האלוהיים; למה נמסרו הסודות האלה בצורת משלים; סוגים שונים של משלים.
למה יש ללמוד את משמעות ה"שמות"[]
יש שמות משותפים המציינים משמעויות השונות לגמרי זו מזו (homonym), כגון "יד" בהוראת איבר בגוף האדם או בהוראת מצבת זיכרון. ואז החשש הוא שהם נצמדים לאחת המשמעויות, כאשר האמת היא במשמעות האחרת. חלק מהשמות "מסופקים" - יש להן משמעויות אחדות [2].
הספר נועד ל"אדם דתי, ענו בנפשו, אשר הושגה באמונתו אמיתת תורתנו ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו". אבל ממשמעויות אותם שמות משותפים או מושאלים או מסופקים הוא נשאר נבוך ונדהם. המחבר הציע לו כי ילך בעקבות הבנתו ואולי "וישליך מעליו מה שידע מאותם שמות". אחרת, הוא יכול גם להפנות עורף לשכלו ו"יישאר עם אותן אמונות מדומות, פוחד וחולה, ולעולם בכאב לב ומבוכה רבה".
באור משלים נסתרים מספרי הנביאים[]
יש משלים בספרי הנביאים שאינם מובנים. בספר "מורה נבוכים" ינסה המחבר לבאר משלים אלה. לא תמיד ההסבר יהיה מושלם. בחיבורי ההלכה כמו "משנה תורה" נעשה ניסיון להסביר ו"הזכרנו שם כי מעשה בראשית הוא חכמת הטבע ומעשה מרכבה הוא "חכמת האלוהות" ואין דורשים "אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". כאן ינסה הרמב"ם להגיש רק ראשי פרקים.
הוא בקש להבהיר שהדברים משולים לברק, שמידי פעם מבריק וחוזר ללילה האפל. אצל נביא יש "ברקים" בתדירות גבוהה יותר. ויש אלה אשר לא ראו אור מעולם אלא הם מגששים באפלת לילה, עליהם נאמר: לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו (תהלים פ"ב, ה').ויש כמו שנאמר עליהם: ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז, כ"א). הם המוני העם, ואין מקום להזכירם כאן בספר זה.
מטרת המשלים הוא להביא בפני הקורא את ההסבר בתחילתו, באמצעו או בסופו של המשל ולא בהכרח משמעות אחת למשל במלואו. המשלים והחידות מאפשרים לנו הסבר ברור ומושלם יותר. בפירוש המשניות נעזרנו במשלים. זה יתאים ל"המון האנשים" אך לא ל"בור והכסיל". הציבור מודע לשיטה זו של הנביא :" המה אֹמרים לי הלא ממשל משלים הוא " (יחזקאל כ"א, ה')
המחבר הביא דוגמא:"רבנן אמרי זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו, עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית, כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי תורה. גם זה לשונם."
ודוגמא נוספת:"אמר החכם תפוחי זהב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כסף דָּבָר דָּבֻר על אָפניו (משלי כ"ה, י"א). שמע ביאור עניין זה שהזכירו: משכיות הם הפיתוחים העשׂויים מעשׂה סבכה, כלומר, שיש בהם מקומות פתוחים דקיקים כעיניים זעירות, כגון מעשׂי הצורפים הקרויים כך מכיוון שהמבט חודר בעדם. תרגום וישקף (בראשית כ"ו, ח'). רק מי שעינו חדה יבחיו מה שיש בתוכה.
שני דרכים במשלי הנביאים[]
דע שיש שתי דרכים במשלי הנבואה. יש מהם משלים אשר כל מלה במשל קובעת משמעות, ויש מהם אשר המשל בשלמותו מודיע על העניין הנמשל בשלמותו.
דוגמה למין הראשון של משלי הנביאים הם דבריו: והנה סֻלם מֻצב ארצה [וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו] (בראשית כ"ח, 12).
- שכן, דברו סלם מצביע על עניין אחד
- ודברו מצב ארצה מצביע על עניין שני.
- דברו וראשו מגיע השמימה מצביע על עניין שלישי,
- ודברו והנה מלאכי אלהים מצביע על עניין רביעי.
- דברו עולים מצביע על עניין חמישי,
- דברו ויורדים מצביע על עניין שישי, ודברו
- והנה ה' נִצב עליו מצביע על עניין שביעי67
כל ביטוי במשל הזה בא אפוא להוסיף משמעות בכלל הנמשל.
דוגמה למין השני של משלי הנביאים דברו: כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי. וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב, עובר בשוק אצל פִּנָּהּ ודרך ביתה יצעד, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב. הומיה היא וסורָרֶת (בביתה לא ישכנו רגליה) פעם בחוץ פעם ברחובות (ואצל כל פנה תארוב) והחזיקה בו (ונשקה לו, העזה פניה ותאמר לו): זבחי שלמים עלי, (היום שילמתי נדרי), על כן יצאתי לקראתך (לשחר פניך ואמצאך). מרבדים רבדתי (ערשֹי, חטֻבֹת אֵטוּן מצרים). נפתי משכבי(מֹר אֲהָלִים וקנמון). לכה נִרוה דודים (עד הבֹקר, נתעלסה באהבים). כי אין האיש בביתו (הלך בדרך מרחוק). צרור הכסף (לקח בידו, ליום הכֵּסא יבֹא ביתו). הִטַּתּוּ ברוב לִקְחָהּ בחלק שפתיה תדיחנו (משלי ז',ו'-כ"א ).
היוצא מכל זאת הוא שהמשל הוא אזהרה מללכת אחרי הנאות הגוף ותאוותיו. הוא דימה את החומר, שהוא הסיבה לכל התאוות הגופניות האלה כולן, לאשה זונה והיא גם אשת איש. על המשל הזה בנה את כל ספרו.
המחבר הוסיף אזהרה: אל תבקש את כל פרטי המשמעויות שבאו במשל ואל תרצה למצוא להן הקבלה בנמשל; שכן זה יביא אותך לאחד משני דברים: או שיסיט אותך מן המטרה שאליה נתכוון המשל, או שיטיל עליך לפרש דברים שאין להם פירוש ולא ניתנו כדי שיפורשו
צוואת ספר זה[]
(לפי המבוא בתרגום מיכאל שוורץ)
אזהרות לקורא: לא די להבין את תוכנו הכללי של כל פרק ופרק, אלא צריך להשתדל ולהתחשב בכל הפרטים השונים כדי להבין את הקשר שביניהם; אין לפרש את הספר לאחרים; הספר כולל דברים נסתרים שטרם נכתב עליהם.
המחבר מבקש שאל תסיק מסקנות מדברַי כיד הדמיון הטובה עליך אלא ראוי שתלמד את כל הראוי ללמוד. לכן, יש להזהר בלימוד לזולת והוא מצטט מתהילים(ל"ח, כ"א):"וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה-- יִשְׂטְנוּנִי, תַּחַת רדופי- (רָדְפִי-) טוֹב"
עמדות הרמב"ם התבססו על מה שנראה בעיניו "עמדות עבריות שורשיות" . "הרמב"ם עצמו, במורה הנבוכים, ביקש מהקורא שלא לפרשו בניגוד לפרשנויות התורה שקדמו לו: "ואני משביע באלקים ית' כל מי שיקרא מאמרי זה, שלא יפרש ממנו אפלו דבר אחד, ולא יבאר ממנו לזולתו אלא מה שהוא מבאר מפרש בדברי מי שקדמני מחכמי תורתנו הידועים אמנם מה שיבין ממנו מה שלא אמרו זולתי מידועינו - לא יבארהו לזולתו. ולא יהרס ויקפץ עצמו להשיב על דברי, שאפשר שיהיה מה שהבינו מדברי - חלוף מה שרציתיו, ויזיקני תחת רצותי להועילו, ויהיה 'משלם רעה תחת טובה..." (חלק א, צוואת זה המאמר).
. הוא בקש בפועל: אם הבנתה אותי - תודה, אם לא - ראה כאלו הדברים לא נכתבו - אבל לא יעלה על הדעת לפרוש עצמאי, שמא תגיע לכלל טעות.
הוא הכיר היטב את עמדות הפילוסופים הנוכריים, אך מהם אין הוא קולט דבר.
כתיבת הספר מבוססת על שתי הנחות:[]
- עת לעשֹות לה' [הפרו תורתך] (תהלים קי"ט, 126).
- השנייה מה שאמרו: וכל מעשֹיך יהיו לשם שמים
"בסיכומו של דבר, אני האיש אשר בהציק לו עניין וצרה לו הדרך, ולא ימצא תחבולה ללמד אמת שיש עליה הוכחה מופתית, אלא בכך שיעשׂה את המתאים לאיש אחד מעולה ואינו מתאים לעשׂרת אלפים בורים".
כי מדברי רבנו הרמב"ם עולה,כי לאיכויות משפט הבכורה ביחס להמוניות הרדודה, בעיני הרמב"ם מאדם אחד "שלם" יש סיכוי של אבולוציה רוחנית בריאה מאשר אלפי "סכלים" רדודים.
בן זמננו יתקשה להבין את גישת הרמב"ם בעידן של תקשורת המונים צעקנית המבליטה את הצבעוניות הרדודה.נדמה כי על אף הקלסיפיקציה הקפדנית של הרמב"ם, זכתה משנתו להטביע חותם של נצחיות על עולם המחשבה היהודית לדורותיו.(הערת הרב)
סיכום הצוואה[]
- לא כל אחד ישיג תועלת מהספר.
- יעיל רק ל"שלם" מבני האדם.
- לא יועיל ל"מבובלים שנתטנפו מוחותיהם
הדגש הוא בפנייה לבעלי איכות והוא מוותר על "עשרת אלפים סכלים" כלשונו:
ואִילו המבולבלים אשר מוחותיהם לוכלכו בדעות שאינן נכונות ובדרכים מסלפות, וחושבים את אלה לחוכמות אמיתיות, וטוענים שהם אנשי עיון, שעה שאין להם ידיעה כלל בדבר הנקרא חוכמה באמת - הללו יירתעו מפרקים רבים בספר. ומה מאוד יקשו עליהם, מכיוון שהם לא ישיגו בהם משמעות כלל ומכיוון שמתוכם יתברר שפסולים המטבעות המזויפים שבידם שהם אוצרם ורכושם השמור עמם לעתות מצוקה.
שבע סיבות לסתירה[]
סתירה או ניגוד הנמצאים בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים, סיבתם אחת משבע סיבות.
- הסיבה הראשונה היא שהמחבר אסף דבריהם של אנשים בעלי דעות שונות, אך השמיט שמות בעליהם ולא ייחס כל דבר אל אומרו. בחיבור ההוא תימצא סתירה או ניגוד, מכיוון שאחת משתי קביעות היא לשיטת פלוני והקביעה השנייה לשיטת אלמוני.
- הסיבה השנייה היא שמחבר אותו ספר היתה לו דעה וחזר בו ממנה, ודבריו הראשונים והשניים נרשמו.
- הסיבה השלישית היא שאין דברים אלה כולם כפשוטם, אלא קצתם כפשוטם וקצתם משל שיש לו משמעות נסתרת. יש גם ששתי הקביעות הסותרות זו את זו כפשוטן הן משלים, וכאשר מבינים אותן כפשוטן הן סותרות או נוגדות זו את זו.
- הסיבה הרביעית היא שיש תנאי שלא נאמר במפורש במקומו מתוך הכרח כלשהו, או שהנושׂאים שונים זה מזה ואחד מהם לא הוסבר במקומו, כך שבדברים נראית סתירה, אף שאין סתירה.
- הסיבה החמישית היא הכרח שעשׂוי להיווצר בשעה שמלמדים ומביאים לידי הבנה. והוא שיש עניין עמוק כלשהו אשר קשה להשׂיגו השׂגה שׂכלית.
- הסיבה השישית היא שהסתירה חבויה ואינה מתבררת אלא לאחר הנחות מוקדמות רבות. ככל שדרושות יותר הנחות מוקדמות לגילוי הסתירה, כך היא חבויה יותר.
- הסיבה השביעית היא הכרח לדון בדברים עמוקים מאוד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. לפעמים יש הכרח, על סמך אמירה מסוימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי, ובמקום אחר יש הכרח לדון בהם בדרך של קביעת הנחה מוקדמת סותרת לזו. ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת.
הסתירות לפי הימצאותם[]
הסתירות הנמצאות במשנה ובבְּרַיְתוֹת הן על-פי הסיבה הראשונה. כמו שאתה מוצא אותם אומרים תמיד: קשיא רישא אסיפא, והתשובה תהיה: רישא ר' פלוני וסיפא ר' פלוני. וכן תמצא אותם אומרים: ראה רבי דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כְּוָתֵיהּ וראה דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כותיה. לעתים קרובות תמצא אותם אומרים: סתמא מני? ר' פלוני היא, מתניתן מני? ר' פלוני היא. דברים אלה לא ייספרו מרוב.
ואִילו הסתירות או הניגודים הנמצאים בתלמוד הם על-פי הסיבה הראשונה והשנייה. כמו שאתה מוצא אותם תמיד אומרים: בכך וכך סבר לה כר' פלוני ובכך וכך סבר לה כר' פלוני . וכן הם אומרים: סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא . והם אומרים: תרי אמוראי אליבא דר' פלוני
ואִילו הסתירות והניגודים המופיעים לכאורה בכמה מקומות בכל ספרי הנביאים הם מחמת הסיבה השלישית והרביעית, וכלפי עניין זה היתה כל ההקדמה הזאת מכוונת.
לעומת זאת הסתירות הנמצאות ברוב ספרי המחברים והמפרשים, זולת אלה שהזכרנו, הן מחמת הסיבה השישית. וכן נמצאות במדרשות ובהגדות סתירות גדולות מחמת סיבה זו. הילכך הם אומרים: אין מקשין בהגדה. כן יש בהם סתירות מחמת הסיבה השביעית.
אולם אי-ההתאמות המצויות בספר זה הן מחמת הסיבות החמישית והשביעית. דע זה והבינהו לאמיתו והתעמק בו מאוד כדי שלא יביכו אותך כמה מפרקיו.
הקדמה[]
(לפי המבוא בתרגום מיכאל שוורץ)
שבע סיבות לסתירות הנמצאות בספרים שונים.