הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.
מציורי התנ"ך של גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה 19. הציור מתאר את גירוש האדם מגן עדן לאחר חטא אכילת הפרי האסור [1]. בחלק העליון של התמונה נראה המלאך השומר על פתח הגן ו"להט החרב המתהפכת" בידו.
הפרק השני דן במשמעות השם אלוקים - מצב האדם הראשון לפי החטא, במה חטא, מצבו לאחר החטא, מהו "יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע " שנאמר בו [2]
מבוא[]
וכך הרמב"ם החל את הדיון:"איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה. ראוי להתבונן בקושיה זאת ובתשובה שהשבנו לפותרה. לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה, אומר: כל המדבר עברית יודע שהשם אלקים משותף: לאלוה, למלאכים ולמושלים מנהיגי המדינות. אונקלוס הגר, עליו השלום, הבהיר - ונכון מה שהבהיר - שבדבריו (לאדם וחוה) " כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹקים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹקים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע " [3] הכוונה היא למשמעות האחרונה. הוא אומר: וּתְהוֹן כרברביא (דהיינו, "ותהיו כאנשים גדולים" או "ותהיו כמנהיגים").
האם שלמות האדם נוצרה בעקבות החטא[]
יש הסבורים, כי במעשה בראשית נוצר האדם הראשון ללא יכולת להבחין בין טוב לבין רע "ערום" מכושר ההבחנה בינהם. רק לאחר שהאדם הראשון חטא "אורו עיניו" וידע להבחין בין הטוב לבין הרע.
הרמב"ם יוצא נגד סברה זו: הבחנה זאת - בין הטוב לבין הרע - היא הנכבדה מכל התכונות האנושיות באשר הוא המבדיל את האדם משאר בעלי-החיים. הפלא הוא שהאדם הגיע להישג זה בגין שעונשו על מריו: ניתנה לו שלמות שלא היתה לו, והיא השׂכל. אפשר לומר ש"תפשוהו ועשאוהו כוכב". זאת היתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף כי לא היתה מנוסחת כך.
בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר[]
הכתב הוסיף: " בדוק ביישוב הדעת והתבונן! כי השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה - היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמה שאמר: וַיְצַו ה' אלהים [על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אָכֹל תֹּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תֹאכַל ממנו...] [4], ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים.
| בין אמת ושקר לבין טוב ורע שהרי אין אומרים "שמים כדוריים - יפה", ו"הארץ שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים. |
| קטע הפתיחה מתוך מורה נבוכים בתרגום מיכאל שורץ |
נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית[]
כאשר היה "אדם הראשון" במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו , אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלקים [5], לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם [6] - נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע. לכן נאמר: והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע [7], ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת. לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת.
התוצאה: תחילה- פקיחת העיניים[]
התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם [8]. לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. במצב החדש חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם.
פקח את עיניו היא אך ורק במשמעות של גילוי ראיית השׂכל ולא ראיית חוש שנהייתה, כגון ויפקח אלהים את עיניה [9]; אז תפקחנה עיני עִוְרִים [10]; פקוח אָזנים ולא יִשמע [11], בדומה למה שנאמר: אשר עֵינַיִם להם לראות ולא ראו [12]. מה שנאמר על אדם הראשון: משנה פניו ותשלחהו [13], פירושו וביאורו הוא שכאשר שינה את מגמת פניו גורש. כי פנים הוא שם הגזור מן פנה, כי האדם בפניו פונה אל הדבר אשר אליו הוא רוצה לפנות.
ההמשך:גירוש מגן העדן[]
ברקן סורי - "קוץ ודרדר" הויקיפדיה העברית צילם:Hans Hillewaert
לכן הוא אומר: כאשר שינה את מגמת פניו ופנה אל הדבר אשר קודם לכן נצטווה שלא יפנה אליו - גורש מגן עדן. וזהו עונש השקול כנגד העבירה מִדה כנגד מִדה [14]. שכן הותר לו לאכול מן המעדנים וליהנות מן המנוחה והשלווה, וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונותיו, כפי שאמרנו, ואכל מה שנאסר עליו לאוכלו - מְנָעוֹ מן הכל עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים, אשר קודם לכן לא היו למזון לו, וזאת לאחר עמל ויגיעה, כמה שאמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך [ואכלת את עשֹב השדה]. בזֵעת אפך [תאכל לחם] [15], והוא הבהיר ואמר: וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבֹד את האדמה [16]. הוא הִשווה אותו לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כמה שאמר: ואכלת את עשֹב השדה [17], ואמר בהבהירו עניין זה: אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נִדמו [18]. השבח לבעל החפץ אשר תכליתו וחוכמתו לא יושגו.
לסיכום[]
האדם הראשון נוצר בשיא תפארת השכל. עם שכל טהור, כולל מושג את טיבה של האמת ושל השקר.ועל כך נאמר ותחסרהו מעט מאלקים [19]. בעקבות החטא, נפל בו פגם ואז נחשפה פעילות החושים של האדם הראשון. התוצאה, הוא הִשווה אותו לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כמה שאמר: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" [20]
המקור: (כולל ההערות) תרגום מיכאל שורץ בהוצאת אוניברסיטת תל אביב
לפרק הבא[]
הערות שוליים[]
- ↑ בראשית פרק ג'
- ↑ לפי תוכן הענינים של מורה נבוכים מאת רבינו משה בן מימון - תרגום יוסף בכה"ר דוד קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ו
- ↑ בראשית ג', 5
- ↑ בראשית ב', 16-17
- ↑ תהלים, ח', 6
- ↑ בראשית ג', 6
- ↑ בראשית ג', 5
- ↑ בראשית ג', 7
- ↑ בראשית כ"א, 19 אמר ר' בנימין: הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם. מן הכא: 'ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים'!" (בראשית רבה, פרשה נ"ג, יד ב <תיאודור-אלבק, עמ' 573>
- ↑ ישעיה ל"ה, 5
- ↑ שם, מ"ב, 20
- ↑ יחזקאל י"ב, 2
- ↑ איוב י"ד, 20) "אמרו במדרש שהוא נאמר על אדם הראשון"
- ↑ "שכּל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה"
- ↑ בראשית ג', 18-19
- ↑ שם, שם, 23
- ↑ שם, שם, 18
- ↑ תהלים מ"ט, 13
- ↑ תהלים, ח', 6
- ↑ בראשית,ג', י"ח