| כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים בויקי זה, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי
אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה בתחתית הדף והתוכן יימחק מייד |
"וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו..וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו - תחריט נחושת - גוסטב דורא
החלק השלישי - פרק י"ב הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.
הפרק עוסק במה מרובה בעולם יותר: הרע או הטוב? ( פיסקאות המשנה לפי תרגום יוסף בכה"ר דוד קאפח)
הרב בן שעיה מציין כי בפרק זה קיים דגש כי המשקל של הרע הוא לא גדול כמו שחושבים, טעות היא לחשוב שהרע מצוי בעולם יותר מן הטוב הוא מצטט את אבו בכר מחמד אבן זכריה אלראזי :" אם הוא ברא אותי לתוך עולם רע או שהוא לא ברע אותי או שהא לא קיים.
הרמבם שולל זאת מאיפוא זה נובע .התפיסה אם המדידה היא כלפי עצמ עצמי הפרטי הוא לא רואה יש לו כואב האדם משליך על העולם את הבעיה הפרטית האדם הפרטיקטן הוא מאוד לעומת העולם הגדול שהוא טוב.
ולהלן הקטע המקורי - תרגום פרופסור מיכאל שורץ:
לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות; עד כדי כך שברבים מנאומי כל האומות ובשיריהם הם כוללים נושׂא זה ואומרים שהמפליא הוא שיימצא טוב בזמן, ואילו רעות הזמן (סימל את הגורל) רבות ותמידיות. אין זאת טעות של ההמון בלבד, אלא גם של מי שטוען שלמד משהו. אלראזי חיבר ספר מפורסם שציינו בשם "אלאלאהיאת" (ספר החכמה האלוקית) . הוא כלל בו דברים חמורים מהזיותיו (הזיה) וגילויי בורותו. מתוכם עניין שבדה (לעבור - עבירה) והוא שהרע במציאות רב מן הטוב, ושכאשר תשווה את מנוחתו של האדם והנאתו בשעה שהוא נח אל הייסורים, המכאובים הקשים, המומים, הנכויות, הצרות, היגונות והאסונות הפוקדים את האדם, תמצא שמציאותו של האדם היא פורענות ורעה גדולה המוטלים עליו. הוא התחיל לאמת דעה זאת על-ידי שסקר ובדק את כל הפגעים האלה כדי להתנגד לכל מה שטוענים אנשי האמת בדבר חסדו של האלוה ונדיבותו הברורה, ושהוא יתעלה הטוב הצרוף, וכל הנובע ממנו טוב צרוף בלי ספק. סיבתה של טעות זאת כולה היא שבור זה והדומים לו מבין ההמון מתבוננים במציאות רק מנקודת-ראותו של פרט אחד מבני-האדם ולא יותר. כל בור מדמה שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו. וכאשר קורה לו דבר מנוגד לרצונו הוא מחליט בפסקנות שהמציאות כולה רע.
ההתיחסות לרע בעולם - התייחסות לרע לאדם[]
לו התבונן האדם במציאות, ותפשׂ (תצורה) אותה, וידע שחלקו בה זעום, הייתה מתבררת ומתחוורת לו האמת , כי זאת ההזיה הממושכת שהוזים בני-האדם בדבר ריבוי רעות העולם, אין הם אומרים שזה כך לגבי המלאכים, ולא לגבי הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים והצמחים המורכבים מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי-החיים. אלא כל מחשבתם נתונה לכמה פרטים ממין האדם. הם מתפלאים על מי שאכל מאכלים גרועים עד שנצטרע, כיצד ירד עליו הפגע הגדול הזה, וכיצד הרעה הזאת באה לידי מציאות. כן מתפלאים הם על מי שהרבה במשגל עד שנתעוור. חמור בעיניהם שאותו אדם הוכה בעיוורון. וכיוצא בזה. ההתבוננות האמיתית היא שכּל פרטי המין האנושי הנמצאים, וכל שכן מיני בעלי-החיים האחרים, הם דבר שאין לו שום ערך כלל ביחס למציאות המתמשכת כולה, כמו שהסביר ואמר: אדם להבל דמה [ימיו כצל עובר] (תהלים קמ"ד, 4), אנוש רִמה ובן-אדם תולעה (איוב כ"ה, 6), אף שכְני בתי-חֹמר [אשר בעפר יסודם, ידכאום לפני-עש] (שם, ד', 19), הן גויִם כמר מדלי [וכשחק מאזנים נחשבו] (ישעיה מ', 15), וכל המופיע בלשונות ספרי הנביאים בנושׂא זה, הנכבד ורב-התועלת להבנת האדם את ערכו, ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היא בשביל עצמו בלבד. אלא המציאות היא, לדעתנו, בשביל חֵפץ בוראה, שֶכֵּן מין האדם הוא הדבר קל-הערך ביותר שבה בהשוואה למציאות העליונה, כלומר לגלגלים ולכוכבים. בהשוואה למלאכים (כלומר, לשכלים הנבדלים) אין יחס אמיתי בינו ובינם. האדם הוא רק המתהווה הנכבד ביותר, וזאת בעולמנו השפל. כלומר, הוא נכבד ביותר בין מה שמורכב מן היסודות (העפר, המים, האוויר והאש) . עם זאת מציאותו היא גם טוב גדול בשבילו וחסד מהאל בדברים שבהם הוא ייחד אותו והשלים אותו. רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים. בשל הליקויים שלנו אנו צועקים ומשוועים לעזרה, ובגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לאל. הוא נעלה מזאת (הוא נעלם כדי שיגרום סבל), כמו שהבהיר בספרו ואמר: שִחת לו לא בניו מומם [דור עִקש ופתלתֹל] (דברים ל"ב, 5). שלמה ביאר זאת ואמר: אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט, 3).
הסיבות לרעות הבאות לאדם - שלשה[]
הביאור לזאת הוא שכּל רע הפוגע בבן-אדם הוא מאחד משלושה מינים (כל הרע הפוגע בבני אדם הוא אחד משלושת המינים):
המין הראשון - בשל טבעו[]
המין הראשון של הרע הוא מה שפוגע באדם מצד טבע ההתהוות והכליון, כלומר, מבחינת שהוא בעל חומר. כי בגלל זה פוגעים בכמה בני-אדם מומים ושיתוקים בשורש טבע-הבריאה, או צצים בשל שינויים ביסודות, כגון קלקול האוויר או חזיזים ושקיעת-הקרקע (הבוונה לליקוי ירח) . כבר הבהרנו שהחוכמה האלוהית חייבה שלא תהיה התהוות אלא על-ידי כליון, ולולא כליון זה של הפרטים לא היתה התהוות המין מתמידה. התבררו אפוא החסד והטובה הצרופים ושִפעת הטוב. מי שרוצה להיות בעל בשׂר ועצמות ושלא יהיה מושפע ולא יחול בו מה שחל בחומר, רוצה לצרף שני הפכים (כלומר, לעשׂות את הנמנע, הבלתי-אפשרי. חוק הסתירה אומר שמן הנמנע לצרף שני הפכים) מבלי שהוא מרגיש בכך. כי הוא רוצה להיות מושפע ולא מושפע, מפני שאילו לא היה מקבל השפעה, לא היה מתהווה. הוא היה נמצא כפרט אחד ולא כפרטים של מין (מה שאינו מתהווה ולא כלה, כגון כל אחד מגרמי השמים, הוא פרט יחיד במינו. אין ריבוי פרטים במין שלו.) . אכן יש להגיד מה שאמר גאלינוס (רופא ופילוסוף יווני). בחלק השלישי של "התועליות". הוא אמר: "אל תשלה עצמך בדברי-שווא שאפשר שייווצר מדם הווסת ומן הזרע של הזכר (בעת העתיקה ובימי-הביניים האמינו שהעובר נוצר מזרע הזכר ודם הנקבה) בעל-חיים שלא ימות או שלא יסבול כאב או שתנועתו תמידית או זוהר כשמש". דברים אלה של גאלינוס הם הערה על חלק ממשפט כולל. המשפט הוא שכּל מה שאפשר שיתהווה מאיזה חומר שהוא, יתהווה באופן השלם ביותר שאפשר שיתהווה מאותו חומר מיני, ובפרטי המין יחול ליקוי בהתאם לליקוי חומרו של אותו פרט. המרב והשלם ביותר שאפשר שיתהווה מן הדם והזרע הזכרי הוא מין האדם בטבעו הידוע שהוא חי-מדבר (בעל-חיים שניחן בשׂכל; ) בן-תמותה. הכרחי שבמין זה יימצא רע. עם זאת אתה מוצא שהרעות ממין זה החלות בבני-האדם מועטות מאוד מאוד ואינן קורות אלא לעתים נדירות. כי אתה מוצא ערים בנות אלפי שנה שלא טבעו ולא נשׂרפו. כן נולדים אלפי בני-אדם בבריאות מרבית, ובעל-מום נולד כחריג בלבד. ואף אם יכחיש מישהו את מה שגלוי לעין ולא יאמר "חריג", הרי זה מועט מאוד, לא אחד ממאה ולא אחד מאלף הנולדים בריאים.
המין השני - רעות שגורמים בני אדם איש לרעהו[]
המין השני של הרעות הוא מה שפוגעים בני-אדם זה בזה, כגון שהם משתלטים זה על זה. רעות אלה רבות מהרעות מן המין הראשון. הסיבות לכך רבות וידועות. גם הן מצדנו. אבל לעָשוּק אין תחבולה נגדן. עם זאת בשום עיר בעולם כולו לא יימצא אופן זה של רע נפוץ ותדיר בין אנשיה כלל. אדרבה, מציאותו אף היא מועטת. כגון שיארוב אדם לרעהו וירצח אותו או ישדוד אותו בלילה. רק במלחמות גדולות אופן זה של רע יכלול ציבור גדול. ואף זה אינו תדיר על פני כל הארץ.
המין השלישי - רעות שגורם אדם לעצמו[]
המין השלישי של הרעות הוא מה שפוגע באדם מבינינו בשל מעשׂה של עצמו. זה הרוב. רעות אלה מרובות בהרבה מן הרעות מהמין השני. בשל הרעות ממין זה משוועים בני-האדם כולם. זהו מה שאין אתה מוצא מי שאינו פושע בו כלפי עצמו, להוציא מעטים. זהו מה שבאמת יש לגנות בגללו את הנפגע, וייאמר לו כמו שנאמר מידכם היתה זאת לכם (מלאכי א', 9), ונאמר [נֹאֵף חסר-לב] משחית נפשו הוא יעשֹנה (משלי ו', 32). על מין זה של רעות אמר שלמה: אִוֶּלת אדם תסלף דרכו [ועל ה' יזעף לבו] (שם, י"ט, 3). הוא גם הסביר באשר למין זה של רעות, שהוא מעשׂה האדם עצמו, באומרו: לבד ראה זה מצאתי אשר עשֹה האלהים את האדם ישר, והמה בִקשו חִשְּבֹנוֹת רבים (קהלת ז', 29). המחשבות הללו הן שהשליטו עליהם את הרעות האלה. על המין הזה נאמר: כי לא יצא מעפר אָוֶן, ומאדמה לא יצמח עמל (איוב ה', 6). אחרי-כן ביאר בהמשך שהאדם הוא אשר מביא אופן זה של רע לידי מציאות, ואמר: כי אדם לעמל יוּלָּד (שם, שם, 7). מין זה נובע מן המידות המגונות כולן; כוונתי ללהיטות לאכילה, לשתייה ולמשגל, והעיסוק בהם בכמות מופרזת או בקלקול סדר, או בקלקול איכות המזונות. זאת היא סיבה לכל המחלות והמומים הגופניים והנפשיים. באשר למחלות הגוף זה ברור (רוב החלאים הבאים על האדם, אינן אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים). מחלות הנפש (נובעות) מאותה הנהגה גרועה משתי בחינות. האחת היא השינוי החל בהכרח בנפש - בתור כוח גופני - בגלל שינוי הגוף, כמו שנאמר שמידות הנפש נובעות ממזג הגוף. הבחינה השנייה היא שהנפש תסכון אל דברים שאינם הכרחיים ותתרגל אליהם. לכן נוצרת בה סגולת ההשתוקקות אל מה שאינו הכרחי להמשך קיום הפרט ולא להמשך קיום המין.
משיעורו של הרב בן שעיה
הרעות המוצאות האת האדם מורכבות משלושה חלקים:
- אלו בעלי סבירות נמוכה: מה"טבע המולד" כמו ליקויים גנטיים או מה"סביבה" כמו רעידות אדמה
- מרובות יותר הרעות שני אדם גורמים זה לזה.
- ויותר מהכל בשל התאווה מכל מין ומין: המגרעות הגרגרניות באכילה, שתייה ותשמיש.
חולי הנפש ניתנים למניעה ולהקטנת התשוקה. למותרות אין סוף.
בסוף השיעור הוצג הציטוט הבא מתלמוד ירושלמי ,:"רב ור' חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בידי שמים" (דף עה,ב פרק יד הלכה ג גמרא )
רדיפת מותרות[]
תשוקה זאת היא דבר שאין לו סוף. הדברים ההכרחיים כולם מוגבלים וסופיים. אבל השאיפה למותרות אינסופית. אם אתה משתוקק אל כלי כסף, הרי כלי זהב יפים יותר. אנשים אחרים רכשו כלי בדולח. שמא תרכוש גם כל מה שניתן למצוא מברקת ואודם ? (מיני אבנים יקרות: ברקת = emerald; אודם = ruby ) לכן כל בור מושחת-המחשבה יהיה לעולם בצער וביגון על שאינו מגיע לעשׂות את המותרות שעשׂה פלוני. לרוב הוא חושׂף את עצמו לסכנות גדולות, כגון הפלגה בים ושֵרוּת המלכים. מטרתו בזאת להשׂיג אותם מותרות בלתי-הכרחיים. וכאשר פוגעים בו פגעים בדרכיו אלה שהולך בהם, הוא מתלונן על גזרת האל, מגנה את הזמן ומתפלא על מיעוט הצדק שלו, איך לא עזר לו להשׂיג הון רב שיימצא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד וכמה שפחות מקושטות במיני זהב ואבנים (יקרות) כדי לעורר אותו למשגל יותר ממה שהוא מסוגל, כדי שיתענג; כאילו תכליתה של המציאות אינה אלא לענג את השפל הזה. טעותם של ההמונים הגיעה עד כדי כך שתיארו את הבורא כחסר-אונים במציאות זאת שברא אותה כך שיש לה טבע כזה המחייב - על-פי דמיונם - רעות גדולות אלה, מכיוון שטבע זה אינו מסייע לכל מושחת להשׂיג את (מושא) שחיתותו, להביא לנפשו הרעה את מרב מבוקשה שאין לו סוף, כמו שביארנו. אבל המעולים החכמים יודעים את חוכמת המציאות הזאת ומבינים אותה, כמו שאמר דוד: כל אֹרחות ה' חסד ואמת, לנֹצרי בריתו ועדֹתיו (תהלים כ"ה, 10). הוא אומר שאלה אשר שמרו את טבע המציאות ואת מטלות התורה וידעו את תכלית שניהם, התברר להם טעם החסד והאמת בכּול. לכן הציבו להם כמטרה את מה שהיתה הכוונה (האלוהית שלמענה נבראו) מבחינת היותם אדם, והיא ההשׂגה. ובשל הכרח הגוף הם מבקשים מה שהכרחי לגוף, לחם לאכֹל ובגד ללבֹש (בראשית כ"ח, 20), בלי מותרות. זה הדבר הקל ביותר, והוא מושׂג במאמץ הקל ביותר, כאשר מצטמצמים במה שהכרחי. כל הקושי שבזה, שאתה רואה, והצער שאנו מצטערים בגלל זה, הם בשל הרדיפה אחר מותרות לבקש את מה שאינו הכרחי; ואז אין מוצאים אפילו את ההכרחי, כי ככל שתולים יותר תקוות במותרות, נעשׂה הדבר קשה יותר, הכוחות וההכנסות אוזלים במה שאינו הכרחי עד שאף ההכרחי אינו נמצא.
ככל שדבר נחוץ יותר, הוא מצוי יותר וזול יותר[]
ראוי שתשׂים לבך אל מצבינו במציאות. שכן, ככל שדבר הכרחי יותר לבעל-חיים הוא יותר מצוי ויותר שווה-לכל-נפש, וככל שדבר פחות הכרחי הוא מצוי פחות ויקר מאוד. כי מה שהכרחי לאדם, למשל, הוא אוויר, מים ומזון. אך האוויר הכרחי ביותר, כי החסר אותו חלק משעה ימות. ואילו (החסר) מים ישׂרוד יום ויומיים. והאוויר מצוי יותר ושווה-לכל- נפש יותר בלי ספק. והכרחיות המים גדולה יותר מהכרחיות המזון, כי יש שאנשים השותים ואינם ניזונים שׂורדים ארבעה וחמישה ימים בלי מזון. ובכל עיר אתה מוצא מים מרובים יותר וזולים יותר ממזון. כן קורה הדבר במזונות: ההכרחיים יותר מצויים יותר וזולים יותר באותו מקום ממה שלא הכרחי. אבל איני חושב ששום איש בריא בשׂכלו יאמין שיש לאדם צוֹרך רב במושק (מין בושׂם הנוצר בבעל-חיים ממשפחת הצבאים, הקרוי אף הוא "מושק" (moschus; musk).), בענבר (מלה זאת מציינת: א. חומר דמוי שעווה ונותן-ריח הצף בימים הטרופיים ובגופו של לווייתן הזרע (ambergris); ב. שׂרף מאובן של עצי אורן הענבר (amber).), באודם ובברקת, אלא לרפואה (מציין, כי בכתבי רפואה ערביים, גם של הרמב"ם עצמו, מדובר על סגולותיהם הרפואיות של חומרים אלה.) . ועשׂבים ומיני אדמה רבים פוטרים מן הצורך בהם. בזאת מתגלה חסד האל יתעלה וטובו כלפי המציאות שלו, ואפילו כלפי בעלי-חיים חלשים אלה.
יש שוויון בין בני אדם בדברים החשובים[]
צדקוֹ והשוויון שהוא יוצר ביניהם גלויים מאוד מאוד, כי לא קורה בהתהוות והכליון הטבעיים שפרט אחד מבעלי-החיים, מבין כל מיני בעלי-החיים, יתייחד מפרט אחר ממינו בכוח מיוחד או באיבר נוסף. אלא כל הכוחות הטבעיים, הנפשיים והחיוניים והאיברים הנמצאים בפרט זה, נמצאים בעצם בפרט האחר. ואם יש חיסרון הרי זה במקרה בגלל דבר שצץ והופיע ואינו מן הטבע. וזה מעט, כמו שהסברנו. אין בכלל שוני-בדרגה בין הפרטים שדרכם דרך הטבע, למעט מה שמתחייב מצד שוני מוכנות החומרים, שהוא הכרחי בגלל טבעו של אותו מין. לא היתה התכוונות לפרט אחד, למעט פרט אחר. שיש לאחד כיסי מושק (כיס בגופו של צבי-המושק, סמוך לטבורו, שבו מחלחל הבושׂם הנוזלי. בני-אדם היו עוקרים כיסים אלה ואוגרים אותם כדי להפיק את הבושׂם. ) רבים ובגדים מוזהבים והשני חסר מותרות מִחְיָה אלה - בזאת אין קיפוח ואין עֹשֶק. מי שיש לו מותרות אלה לא זכה בדבר נוסף על עצמו (ג'והרה, העצם (=סובסטנציה) שלו;) , אלא השׂיג דמיון כוזב או משׂחק (כותב הרמב"ם: "ומעשׂה המשׂחק (אללעב) הוא המעשׂה שמכוונים בו למטרה שפלה, כלומר, מתכוונים בו לדבר שאינו הכרחי ואין בו תועלת רבה, כגון מי שרוקד לא לשם תרגול או עושׂה מעשׂים שנועדו להצחיק".). ולא מתחייב שמי שחסרים לו מותרות מִחְיָה אלה יהיה לקוי: ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. איש לפי אָכלו לקטו (שמות ט"ז, 18). כן הוא לרוב בכל זמן ובכל מקום, ואין לשעות אל החריג, כמו שהבהרנו . בהתאם לשני היבטים אלה יתברר לך חסדו, יתעלה, על ברואיו בהביאו לידי מציאות על הסדר את מה שהכרחי ובהשוותו בין פרטי המין בבריאתם. על-פי היבט נכון זה אמר אדון החכמים (משה רבנו): כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב, 4) ; ואמר דוד: כל אֹרחות ה' חסד ואמת [לנֹצרי בריתו ועדֹתיו] (תהלים כ"ה, 10), כפי שהבהרנו. ודוד אמר ברורות: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשֹיו (שם, קמ"ה, 9), כי הבאתנו לידי מציאות היא הטוב הגדול המוחלט, כפי שהסברנו . ובריאת הכוח המנהיג את בעלי-החיים הוא הרחמים כלפיהם, כפי שהסברנו .