מורה נבוכים - חלק שני פרק ל"ו

הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.

הרב בן שעיה התיחס למונח המבוא "דע", ולא "שמע" ולא " קרא" אלא הכוונה לדעה. דוגמא: לתפילה יש להקדים הכנה תורנית, לאחר מכם תבוא החוויה הרוחנית. רק השכלנות היא חצי הדרך, חשוב החיבור בין שני הממדים: השכלני וההתלהבות. (הוזכר הנושא של "חבל הנביאים בימי שאול המלך)

מורה נבוכים - חלק שני פרק ל"ו:הכח המדמה והנבואה, תכונותיו של הנביא וביטול הנבואה מן הנביאים

דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע (מקורה לא מהאדם) מן האל יתעלה (מהקב"ה) ויתהלל באמצעות השׂכל הפועל (ההגיון,הבינה והדעת) , תחילה על הכוח המדבר, ואחרי-כן על הכוח המדמה (הציוריות שבאה בעקבות "השכל הפועל") . זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו. מצב זה הוא תכלית השלמות של הכוח המדמה. זה דבר אשר בשום אופן אינו אפשרי בכל אדם. אין זה דבר אשר אדם מגיע אליו על-ידי שלמות במדעים העיוניים ושיפור המידות עד שתהיינה כולן טובות ויפות ככל האפשר, מבלי שתתווסף לכך שלמות הכוח המדמה באופן המרבי האפשרי מטבע ומלידה.

הטבע ומנוחת החושים

יודע אתה ששלמותם של כוחות גופניים אלה, אשר הכוח המדמה הוא אחד מהם, היא תולדה של המזג הטוב ביותר שאפשר שיהיה לאיבר הנושׂא אותו כוח, לשיעור הטוב ביותר שייתכן שיהיה לו, ולחומר הזך ביותר שעשׂוי להיות לו. זה דבר שאי-אפשר לתקן את ליקוייו או להשלים את חסרונו באמצעות ההנהגה בשום אופן, כי האיבר אשר מזגו רע בטבעו מלידה, מרב ההנהגה המאזנת לו הוא להשאיר אותו בבריאות כלשהי, ולא להביאו למעולות שבתכונותיו. אך אם מומו הוא מצד שיעורו או תנוחתו או העצם שלו, כלומר, עצם החומר שממנו הוא מורכב, אין לו תחבולה. אתה יודע את כל זאת ואין תועלת להאריך בהבהרתו. כמו כן יודע אתה את פעולות הכוח המדמה הזה, שהן שמירת המוחשוֹת, הרכבתן והחיקוי אשר בטבעו, ושהגדולה והנעלה שבפעולותיו תהיה דווקא כאשר החושים נחים ושובתים מפעולותיהם. אזי שופע עליו שפע כלשהו בהתאם להכנתו. שפע זה הוא הסיבה לחלומות האמת. הוא עצמו סיבה לנבואה. השוני הוא רק ביותר ופחות, לא במין.

הרב שעיה מציין שאם אין לאדם את הכשרון, הבחירה האלוקית , הדבר לא יעלה בידו - טבעו רק בשל כישורו

החלום והנבואה

יודע אתה את תכיפות אמירתם חלום אחד משִשים בנבואה ואין משווים שיעורו של דבר אל מה שאיננו ממינו: לא ניתָן להגיד: "שלמותו של האדם כפולה פי כך וכך משלמותו של הסוס". הם חזרו על רעיון זה בבראשית רבה ואמרו: נובלת נבואה חלום. זאת היא השוואה מופלאה, כי הנובלת היא הפרי בעינו ובעצמו, אלא שהוא נפל לפני שהגיע לשלמות וטרם זמנו. כך פעולת הכוח המדמה בשעת התרדמה היא פעולתו בשעת הנבואה, אלא שיש בו אי-ספיקה, והוא לא הגיע אל תכליתו. ולמה נלמדך מדבריהם ז"ל ונניח את לשונות התורה: אם יהיה נביאכם ה' במראָה אליו אֶתְוַדָּע בחלום אדבר בו . הרי שהודיע לנו יתעלה את אמיתת הנבואה ומהותה ומסר לנו שהיא שלמות הבאה בחלום או במראה. מַרְאֶה גזור מרָאֹה, והוא שתהיה לכוח המדמה שלמות הפעולה עד כדי שהוא יראה את הדבר כאילו הוא בחוץ , והדבר שהתחלתו היתה בו (הכח המדמה) יהיה כאילו בא לו מדרך התחושה החיצונית.

בשני חלקים אלה, במראה או בחלום, נכללו דרגות הנבואה כולן, כפי שיוסבר. ידוע שדבר שאדם עסוק בו מאוד, שוקד עליו ומשתוקק לו בשעה שהוא ער וחושיו פועלים, הוא אשר יעסוק בו הכוח המדמה בשעת השינה שעה שהשׂכל שופע עליו בהתאם להכנתו. מיותר להביא דוגמאות לעניין זה ולהרבות בו דברים; שהרי זה דבר ברור שכּל אחד יודע אותו. זה דומה להשׂגת החושים ששום אדם בריא בטבעו-שמלידה לא יחלוק עליה.

אחרי הקדמות אלה דע לך שכאשר עצם מוחו של אחד מבני-האדם יהיה משורש טבע-בריאתו בשׂיא איזונו בזוך חומרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו, ובשיעורו ותנוחתו, ולא תמנענה אותו מניעות מזגיות בעטיו של איבר אחר; ואותו אדם למד וקנה חוכמה עד שיצא מן הכוח אל הפֹּעַל, ונעשׂו לו שׂכל אנושי שלם ומושלם ותכונות אנושיות טהורות ומאוזנות, וכל השתוקקויותיו היו לדעת את סודות המציאות הזאת ולהכיר את סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל דברים נעלים, וכל עניינו להכיר את האל וללמוד לקח ממעשׂיו ומה ראוי להאמין באשר לזאת; ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם, כוונתי להעדפת הנאת האכילה, השתייה, המשגל ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות. שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה - הרי אף-על-פי שהן גופניות יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו. נמשכנו לדבר על מה שאינו המטרה, אך הדברים נחוצים, כי מחשבותיהם של רוב המצטיינים מבין אנשי החוכמה טרודות בתאוותיו של חוש זה, והם משתוקקים אליו. עם זאת הם מתפלאים כיצד אין הם מתנבאים, אם הנבואה היא ממה שבטבע.

כמו כן חייב אותו אדם שתבטל מחשבתו על השׂררות הלא-אמיתיות ותבטל תשוקתו אליהן, כוונתי לרצונו שישתלט או שיעריצוהו פשוטי-העם וימשכם לכבדו ולציית לו25 לשם כך בלבד. אלא עליו לראות את בני-האדם כולם כפי מצביהם שבהם הם נמצאים בלי ספק, או כבני צאן או כחיות טרף, אשר השלם המתבודד לא יחשוב עליהם - כאשר הוא חושב עליהם - אלא כיצד להינצל מפגיעתם של המזיקים שביניהם, אם אירע לו שיתוף עמהם, או שהוא מבקש להפיק תועלת שניתן להפיק מהם, אם הוכרח לכך לצורך מצרכיו ההכרחיים.

אדם אשר זה תיאורו - אין ספק שכאשר יפעל כוחו המדמה, אשר הוא שלם ביותר, וישפע עליו (שפע) מן השׂכל בהתאם לשלמותו העיונית - הוא לא ישׂיג אלא דברים אלוהיים מופלאים מאוד, ולא יראה ולא ירגיש אלא את האל ומלאכיו, ולא תהיה לו ידיעה אלא בדברים שהם דעות אמיתיות והנהגות כלליות לתיקון בני-האדם אלה עם אלה.

ידוע שבשלושת העניינים שכללנו - והם

1. שלמות הכוח המדבר על-ידי הלימוד,
2. שלמות הכוח המדמה מטבע-בריאתו,
3. ושלמות האופי על-ידי ביטול המחשבה על כל ההנאות הגופניות וסילוק התשוקה לשבחים למיניהם מתוך בורות ורוע - שונים השלמים זה מזה שוני-בדרגה גדול מאוד.

בהתאם לשוני-בדרגה בכל אחד משלושת העניינים יהיה השוני-בדרגה בין הנביאים כולם. יודע אתה שכּל כוח גופני יקהה, ייחלש וייתרופף לעתים, ויהיה תקין בפעם אחרת. והנה הכוח המדמה הזה הוא כוח גופני בלי ספק. לכן מוצא אתה שנבואתם של הנביאים בטלה בשעת היגון או הכעס או כיוצא בהם. יודע אתה את דבריהם: אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ושליעקב אבינו לא באה התגלות במשך כל ימי יגונו, מכיוון שכוחו המדמה היה טרוד באובדן יוסף, ולמשה עליו השלום לא באה התגלות כפי שהיתה נוהגת לבוא לו לפני משבר המרגלים עד אשר כלה דור המדבר כולו, מכיוון שקשה עליו עניינם בשל גודל פשעם. זאת אף-על-פי שלכוח המדמה לא היה מקום בנבואתו, עליו השלום, אלא שֶפַע השׂכל (שָפַע) עליו בלי תיווכו, כמו שהזכרנו כמה פעמים שהוא לא התנבא במשלים כשאר הנביאים. זה עוד יוסבר ואין זאת מטרת הפרק.

כמו כן תמצא שכמה נביאים התנבאו זמן-מה, ולאחר-מכן הסתלקה מהם הנבואה. היא לא נמשכה בשל מאורע שאירע. זאת היא ללא ספק הסיבה העצמוּתית והמיידית להסתלקות הנבואה בזמן הגלות. איזו עצלות או עצבות עשׂויה להיות לאדם במצב קשה יותר מהיותו עבד קנוי ומשועבד לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות. [בניך ובנֹתיך נתֻנים לעם אחר ועיניך רֹאות וכלות אליהם כל היום], ואין לאל ידך . בזאת הוא איים עלינו ולכך הוא התכוון באומרו ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו . וכן אמר: מלכה ושֹריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה' . זה נכון וטעמו ברור, כי הכלי שֻתַּק. וזאת גם הסיבה לחזרת הנבואה אלינו לימות המשיח מהרה יגלה, כאשר הבטיח.

המקורות

• מורה נבוכים לרבי משה בן מימון - ,תרגום: מיכאל שורץ - הוצאת אוניברסיטת תל אביב
• רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

ראו גם

• חלק שני פרק ל"ז