ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

תמונה קבוצת המתיישבים בדרך מנחלים בגליל לנחלים ליד פתח תקווה - כנראה צולם בוילהלמה (משום פונו למקום הנוכחי)

הישוב היה מדרום לקיבוץ, היום מרחב שדות, כנראה היכן שרשום "שמורה" - בקצה הדרום-מזרח של הקיבוץ, על שרידי אמת המים'הוצב שלט זכרון לישוב נחלים מושב נחלים היה מדרום לישוב, היכן שהיום יש שדות ירוקים - למבנה המושב מהשנים 1943-1948 לא נותר זכר ; מערבה בתי קריית שמונה

טקס_הסרת_הלוט_בקיבוץ_גושרים_לזכר_מושב_נחלים_בגליל

טקס הסרת הלוט בקיבוץ גושרים לזכר מושב נחלים בגליל

טקס הסרת הלוט בקיבוץ הגושרים לזכר המושב נחלים בגליל

חמש דקות מקריית שמונה, מזרחה, נמצא קיבוץ הגושרים. בשנת 1943 היה במקום המושב הדתי נחלים. בתום חמש שנים של מאבקים עם ערבי הסביבה מבחוץ והקיבוצים השכנים מפנים, הם עזבו את המקום. את ביתם הקימו בשנת 1952 בפתח תקווה. מה שנותר מהמושב הדתי הוא כתובת גדולה נחלים על מגדל המים.


ימיו האחרון של המושב בגליל[עריכה | עריכת קוד מקור]

(תמונות מארכיון הגושרים)

הקמת נחלים בגליל[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקור: האתר של אילן שחורי הקש לקריאת הסיפור במלואו

מושב נחלים בגליל העליון הוקם על-ידי ארגון ירושלים - ארגון פועלים דתיים לאומיים מירושלים שהוקם, בשנת 1937, במטרה להקים מושב עובדים בארץ ישראל. בשנת 1939 הארגון יצא להכשרה החקלאית למושבה מנחמיה אשר בעמק הירדן. בשנת 1943, לאחר ארבע שנות הכשרה, הגרעין עלה להתיישבות בגליל עליון. שמו ניתן בשל שפע הנחלים בסביבה.

המושב היה אחד מ"מצודות אושיסקין" . מנחם אוסישקין כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן, דפנה ושאר ישוב קיבלו את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

מסמך הקמת האגודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רישום האגודה נעשה במנחמיה בשנת 1940

בעיות הבעלות[עריכה | עריכת קוד מקור]

למושב החדש היו בעיות כבר מתחילת הקמתו. האדמה הייתה שייכת לאמיר סורי שהיה גר בדמשק. האדמה עובדה על ידי אריסים ערבים . על מנת להוריד אותם מהאדמות, האמיר היה צריך לתת להם פיצויים. אבל את החלק שצריך היה לשלם לאריסים, הוא מכר לבנק הלאומי הערבי. כך עשו כל אלה שרצו להימנע מלמכור קרקע ליהודים. כאשר האדמה נמכרה לבנק זה אי אפשר היה למכור אותה ליהודים. למזלם של המתיישבים הנציב העליון, המושל על ארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי, בטרם סיים את תפקידו, חתם על צו שאדמות האמיר פעור, שהיו אז אדמות "תחת משפט" ( נתונות בסכסוך) ואסור היה לאף אחד לבנות עליהם, כי היהודים יוכלו לעבד אותן, אבל הם לא יורשו לבנות עליהם בתים . למזל המתיישבים, הייתה בשטח חלקה בת 12 דונם שנרכשה מכמאל אפנדי ובה ניתן היה לבנות. בה הקימו את הצריפים, בנינים ועוד.

העליה לקרקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

ארגון ירושלים בנחלים - בצל הר החרמון

להלן המכתב שכתב ועד גוש הישובים בצפון למתיישבי נחלים בגליל העליון זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון " בית החלוץ הדתי" . " הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

מקור:זאב גלילי.

זמן העלייה של הארגון על הקרקע תוכנן למועד כינוס הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. נציג ה"פועל המזרחי" במחלקת ההתישבות של הסוכנות, מיכאל חזני, היה מודע לעובדה כי הישובים בסביבה התנגדו להקמת יישוב נוסף בסביבה. הוא סבר כי בעיתוי של כינוס הנציגים מחו"ל בירושלים יהיה קל להוציא לפועל את ההתיישבות החדשה. לקיבוצים הייתה טענה כי ה"משבצת" הקרקעית שלהם אינה מספקת ולכן אין מקום להקמת יישוב נוסף. הסוכנות רצתה, כי בהתאם לצוואה של מנחם אוסישקין, שלכל אחד מהזרמים ההתישבותיים יהיה יישוב. לפי-כך, מחלקת ההתיישבות הודיעה כי ירכשו אדמות נוספות ולכל יישוב תהיה "משבצת" מלאה. היו שסברו שהתנגדות חברי הקיבוצים לחברי אגון ירושלים לא הייתה בגלל ה"משבצת" שהם נטלו , אלא בגלל שלא רצו בקרבתם ישוב דתי.

חברי ה"פועל המזרחי" מהיישובים: שדה יעקב ןטירת צבי התגייסו לעזרה. הם הביאו עימם שני צריפים וההתישבות הדתית בגליל העליון הייתה לעובדה קיימת. כעבור זמן מה, הגיעו לנחלים משלחת מכפר גלעדי שדרשה כי הארגון ירד מהקרקע. התגובה הייתה, שוב גיוס של מתנדבים מרחבי הארץ, אשר חלק מהם נשארו בסופו של דבר בנחלים. ברם, היחסים עם הקיבוצים השכנים נשארו מתוחים. כך למשל, על מנת לחרוש את השדות היה צריך להרחיק עד דגניה על מנת להשיג מחרשה.

אחרי שנתיים שלוש נבנו 4 או 5 בתים זמניים מבלוקים פשוטים. כל משפחה קיבלה חדר קטן ומטבח מפח.[1] חיים כהנא מוכתר נחלים סיפר:" הקיום של חברי המושב לא היה קל. מצב החיים היה קשה , הסבל שעברנו, הצורה שחיינו, מטבח ללא רצפה, צריף זמני. לחם השגנו – פעם נסענו להביאו מראש פינה , או שהובילו את הלחם בשקים מטבריה. האוטו היה מוריד את שקי הלחם ליד הכביש בחנות של הערבי מכפר "חאזז" . והלחם היה נרטב מהגשם או ממי הנחלים.

אמנם חקלאות היתה לנו אך לא היה בה כדי להבטיח קיום. פרות היו אבל הייתה בעיה של הובלת החלב. לא פעם התקלקל החלב בדרך לטבריה. הרפתות היו קטנות וממה שלא נשלח בכדים לתנובה היו עושים גבינה צפתית ונוסעים לטבריה למכרה. לא היה לנו אמצעים להשקיע. היבולים היו נמוכים כי האדמה היתה מנוצלת, לא מזובלת. נכנסנו לחובות גדולים. הסוכנות הלוותה. קבלנו כסף מבנקים, בריבית, אבל גם הם לא רצו להלוות."

הילדים למדו במסגרת חינוכית אחת: מורה אחת לימדה שתי כתות של בני הגילים הנמוכים, אחת - לבנים והשנייה - לבנות והיה גם גן ילדים.

בתחום אחד לא חל שיפור, היחס של הקיבוצים השכנים לארגון עדיין היה מתנכר. מלחמת העצמאות הייתה בפתח. הישובים התחילו להתבצר. יו"ר הסוכנות, דוד בן גוריון, עשה סיור באזור. בכל הישובים הוא היה, בנחלים הוא לא בקר. התעלמו מקיום הישוב. המאפייה בקיבוץ דפנה עדיין לא הסכימה למכור להם לחם.

עם זאת ביום 28 במאי 1947 עוזר המושל המחוזי, בתת מחוז צפת של ממשלת פלסטינה המנדטורית של בריטניה, זיכה את הישוב להכרה רשמית.

מלחמת העצמאות[עריכה | עריכת קוד מקור]

שלום נוי, נוטר הישוב, סיפר כי בערב המלחמה מנה הגרעין 22 משפחות בחמישה בתים. על ההחלטה להקמת מדינה יהודית ב-29 בנובמבר 1947 נודע לחברי הגרעין רק במוצאי שבת כאשר טלפנו לדפנה. הוא מספר "יצאתי החוצה, סיפרתי לשומרים, הערנו את האנשים, כולם שמחו, רקדו עד הבוקר. למחרת בבוקר התברר שכך היה בכל הישובים".

ימים אחדים לאחר מכן, הערבים החליטו על שלושה ימי שביתה כללית. נגמרה השביתה, החלו האירועים. הערבים החלו להתקהל ולנוע לכיוון המושב. פעמון האזעקה הופעל והאנשים שהיו בשדות חזרו. הנשק הוצא מהסליק, והיישוב היה מוכן להגנה. הוחל בביצור המחנה של היישוב. הקבלן היה "סולל בונה". התקבל מכשיר קשר עם סוללות, אבל כדי לטעון אותן היה צריך ללכת לקיבוץ דפנה. יום אחד הגיע שיירה של משאיות עם חומרי בניו, תיל ופחים. "סולל בונה". בנה סוללת עפר מסביב לישוב. חומת עפר בלתי חדירה לכדורים. היו עמדות בחוץ, מחוברות ביניהם בתעלות קשר. היו גם שני בונקרים . הם היו מוכנים לפני 15 במאי 1948 – המועד הצפוי להכרזת המדינה.

ב"קול ישראל" הודיעו : "היום בשעה 16.00 תהיה הודעה חשובה". זה היה ביום 14 במאי 1948. המדינה הוכרזה. הוחלט להניף את הדגל . חברה אחת לקחה סדין לבן ובד כחול, אלתרה דגל והניפה אותו. בלילה ישנו המתיישבים בנעלים, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. כל ארצות ערב איימו להתחיל במלחמה למחרת היום והיישוב היה קרוב לגבול עם סוריה.

בריחת הערבים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאחר ימים אחדים, נוכחו התושבים כי שיירות של ערבים עברו ממש על יד הישוב, עם חמורים וגמלים. הערבים מהכפרים קטייה ולזזה עזבו. יהודה, איש הבטחון, שהיה איש הקשר עם השכנים הערבים, פנה אליהם ושאל לסיבת המנוסה הפתאומית. תחילה השיבו לו הערבים "לתת לבהמות לרעות". לשאלה, מה פתאום היום. הם פחדו לומר את האמת:הם הלכו כדי להתקיף את היהודים מאוחר יותר . ליהודה הם אמרו אישית: " הולכת להיות מלחמה, כדאי עכשיו לעזוב. כשנבבוש תחזרו".יהודה מסכם: " אף אחד לא גרש אותם. ברחו עד האחרון שבהם. על כל ישוב שלנו היו חמישה כפרים שלהם" קטייה, לזזה, מנסורה חסאס ועוד. "כולם ברחו". האזור היה ריק, נשארו בתים ריקים עם בוסתנים. קטפנו משם פירות. כל האזור היה ללא נפש חיה. אחר כך ניסו לחזור אך לא נתנו להם.

חקלאי שקצר בשדה באותם הימים מתאר : " עברו אנשים. אפילו את עצי ההסקה לקחו על הגב. את התרנגולות קשרו אחת לשניה ולקחו על הגב. ביניהם ערבי בשם פרג', הספק שלנו, שהיה מביא עצים למושב ועוד. הוא ניגש אלי בשקט ובקש סיגריה. הייתי עם חגורה מלאה רימונים וסטן. ככה קצרתי את היבולים. אלתי : "פרג' למה אתם בורחים ? " והוא עונה לי ברמיזה – שמה בבית , בגבעה של חסאס (שם הכפר הערבי), יש חיילים עירקיים ואם הם יראו שהוא מדבר איתי, יהרגו אותו. הערבים לא יכולים להפציץ את היהודים, כי מפחדים שהפצצות תיפולנה עליהם ולכן יעצו להם לברוח. אז יוכלו להפציץ את היהודים באופן חופשי. ספרתי את זה לחברים ואכן לפחות חלק מהם היה מודאג.

הנוטר שלום נוי ציטט פסוק לתאור המצב: "ויהיה חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם". פחת אלוקים נפל עליהם. היה מקרה דיר יאסין וזה השאיר רושם בכל הארץ."

.

תמונות מהאתר היום: קיבוץ הגושרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקשה על התמונה תביא אותך לערך העוסק בנושא


לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • בר-אוריון הוא א. עמינדב, עד אור הבקר , הוצאה פרטית - אזל.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. על החוויות כתב הסופר, חבר נחלים, ר' אריה אבינדב בספרו "עד עלות השחר"

סיפורו של חיים כהנא[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך: סיפור חייו של חיים אריה כהנא

חיים כהנא היה בין מייסדי ארגון ירושלים אשר עלה להתיישבות בנחלים בגליל העליון. הוא מונה על-ידי שלטון המנדט הבריטי למוכתב הראשון של הישוב. את זכרונותיו ניתן לקרוא בערך, הכולל את הפרקים הבאים:

בשנת 1952 התיישבו בנחלים החדשה ליד פתח תקווה.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.