מזבח הקטורת

מזבח הזהב במרכז הקודש בבית המקדש השני - ציור של מכון המקדש

מזבח הקטורת מזהב - ציור משנת 1713

מזבח הקטורת, יחד על הכיור מהווים שני כלים שהוצבו במשכן העדות ולא נכללו בפרשת תרומה. יש בהן ייחוד מסויים.

המצוה

בסיום פרשת תצוה נאמר:"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, רָבוּעַ יִהְיֶה, וְאַמָּתַיִם, קֹמָתוֹ; מִמֶּנּוּ, קַרְנֹתָיו. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת-גַּגּוֹ וְאֶת-קִירֹתָיו סָבִיב--וְאֶת-קַרְנֹתָיו; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה-לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו--תַּעֲשֶׂה, עַל-שְׁנֵי צִדָּיו; וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה. וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת, אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת--לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ, שָׁמָּה. וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת--יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה--קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו. וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם--קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַה'. (שמות ל'א-י)

בפרשת ויקהל בוצע הבנייה יחד שאר כלי המשכן שהיו במשכן, וכך נאמר:"וַיַּעַשׂ אֶת-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ, וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ--מִמֶּנּוּ, הָיוּ קַרְנֹתָיו. כו וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת-גַּגּוֹ וְאֶת-קִירֹתָיו סָבִיב--וְאֶת-קַרְנֹתָיו; וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. כז וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה-לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו, עַל, שְׁנֵי צִדָּיו--לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם. כח וַיַּעַשׂ אֶת-הַבַּדִּים, עֲצֵי שִׁטִּים; וַיְצַף אֹתָם, זָהָב. כט וַיַּעַשׂ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, קֹדֶשׁ, וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים, טָהוֹר--מַעֲשֵׂה, רֹקֵחַ. (שמות ל"ז, כ"ה-כ"ח)

ואשר למיקום, נאמר בפרשת פקודי:"וְנָתַתָּה אֶת-מִזְבַּח הַזָּהָב, לִקְטֹרֶת, לִפְנֵי, אֲרוֹן הָעֵדֻת." (שמות,מ,ה')

רש"י מפרש כי למזבח היה גג, שלא כמו מזבח העולה שחללו היה ממלוא אדמה.

למה לא נכלל עם שאר הכלים

רבי משה בן נחמן - הרמב"ן - מתיחס לשאלה זו:" הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (להלן לז כה) אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (לעיל כט מג) ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה) אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט) כי הקטרת במדת הדין (זוה"ק ויקרא יח) שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י) מן וחרה אפי (שם לא יז) והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג) שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי ולכך אמר כאן (בפסוק ו) ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד כאשר אמר בפרשת פקודי (להלן מ ה) אבל הוא להורות על ענינו

גם פרשן המקרא רבי עובדיה ספורנו דן בנושא:" וְלא הֻזְכַּר זֶה הַמִּזְבֵּחַ עִם שְׁאָר הַכֵּלִים בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה, כִּי לא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בו לְהַשְׁכִּין הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּתוכֵנוּ, כְּמו שֶׁהָיָה הָעִנְיָן בִּשְׁאָר הַכֵּלִים, כְּאָמְרו "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוכָם, כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו" (לעיל כה, ח ט). גַּם לא הָיָה עִנְיָנו לְהורִיד מַרְאֵה כְבודו בַּבַּיִת, כְּעִנְיַן מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנות, כְּאָמְרו "וְנועַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כט, מג), וְכֵן הֵעִיד משֶׁה רַבֵּנוּ בְּאָמְרו (ויקרא ט, ו) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוד ה'". אֲבָל הָיָה עִנְיַן זֶה הַמִּזְבֵּחַ לְכַבֵּד אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ אַחֲרֵי בואו לְקַבֵּל בְּרָצון עֲבודַת עַמּו בְּקָרְבְּנות הַבּקֶר וְהָעֶרֶב, וּלְשַׁחֵר פָּנָיו בְּמִנְחַת קְטרֶת, עַל דֶּרֶךְ "הָבוּ לַה' כְּבוד שְׁמו, שְׂאוּ מִנְחָה וּבאוּ לְפָנָיו" (דברי הימים א טז, כט).

התועלת שבמזבח

הרמב"ם במורה נבוכים כתב בראשית חלק ג':"המצוות הכלולות בקבוצה העשׂירית הן אשר מנינו בהלכות בית הבחירה והלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש1. כבר הודענו את התועלת שבקבוצה זאת באופן כללי.

ובסעיף מ"ה הוא מעלה השערה לגבי התועלת שיש בהקמת מזבח הקטורת, וכך הוא כתב:"מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושׂורפים בשׂר ורוחצים קרביים - לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו. אתה יודע את דברם (של חז"ל): מיריחו היו מריחין את ריח הקטורת (משנה, תמיד, פרק ג', משנה ח; תלמוד בבלי, תמיד ל', ב. ). אף זה מקיים את יראת המקדש. אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכּן אילו היה ההיפך מזה, היתה התוצאה היפך הכיבוד, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם.

"שובי נפשי למנוחיכי"

(משיעורו של בנימין קוסובסקי מישיבת קדומים)

רבי יצחק אברבנאל ראה במזבח "רמז לנפש הצדיק העולה למעלה" וכך הוא כתב: ...והיו בהיכל ג' כלים: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת, לרמז ששומר התורה והמצוות (הארון) ג' מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים. האחד השכר הגופני: העושר והכבוד, ולזה היה רומז השולחן... והשכר הב' הוא החכמה והמדע... והמנורה היתה רומזת לזה... והשכר הג' הנמשך משמירת התורה הוא השארות הנפש הבא לאדם אחר המות לאור באור החיים.. ולרמז זה היה מזבח הקטורת בהיכל שהיה עניינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדיק העולה למעלה... והיות השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהכנסו לקודש הקדשים מוליך שם הקטורת ומניח לפני הארון והכרובים כאומר: "שובי נפשי למנוחיכי".

והקטע המקורי:"אברבנאל: (עמ' 434-5) ...ואחר הפרוכת היה ההיכל והיו בו שלושה כלים, והם: השולחן והמנורה ומזבח הקטורת. לרמוז, ששומר התורה והמצוות ומקיים אותם לשמה, אע"פ שהוא לא יעבוד מפני השכר הנה הקב"ה לא יקפח שכר פעולותיו, ושלושה מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים. האחד השכר הגופני – העושר והכבוד... ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים.... והנה היה השלחן זהב טהור, לרמוז אל העושר.... והשכר השני אשר יתן ה' לאוהבי שמו, הוא החכמה והמדע... והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מהשכר המתחייב משמירת התורה, שהוא שכר נפשיי... והיו הנרות כולם פונות אל הנר האמצעי... והוא היה פונה אל קדש הקדשים לרמוז שהחכמה האמיתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון.... והשכר השלישי האחרון הנמשך משמירת התורה, הוא ההשארות הנפשיי הבא לאדם אחר המוות לאור באור החיים... ולרמז לזה היה מזבח הקטורת בהיכל, שהיה עניינו העלות העשן למעלה, רמז לנפש הצדקת העולה למעלה... ולהיות השכר הזה יותר יקר ועליון, היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהכנסו לקדש הקדשים, מוליך שם הקטורת ומניחו לפני הארון והכרובים, כאומר: "שובי נפשי למנוחיכי" (ע"פ תהלים קטז,ז). (בעיונים עמ' 367)

ראו את הקטע במלואו: שובי נפשי למנוחיכי

תפקיד ענן הקטורת

רבי עובדיה ספורנו פרש: "כְּבֹד אֱלֹהִים, הַסְתֵּר דָּבָר; וּכְבֹד מְלָכִים, חֲקֹר דָּבָר" (משלי כ"ה,ב') בא להסביר שמזבח הקטורת נועד לכבוד ה'. וכך הוא כתב::אֲבָל הָיָה עִנְיַן זֶה הַמִּזְבֵּחַ לְכַבֵּד אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ אַחֲרֵי בואו לְקַבֵּל בְּרָצון עֲבודַת עַמּו בְּקָרְבְּנות הַבּקֶר וְהָעֶרֶב, וּלְשַׁחֵר פָּנָיו בְּמִנְחַת קְטרֶת, עַל דֶּרֶךְ "הָבוּ לַה' כְּבוד שְׁמו, שְׂאוּ מִנְחָה וּבאוּ לְפָנָיו" (דברי הימים א טז, כט). (שמות ל' א')

שענן הקטורת מסתיר ומבדיל בין ההיכל ובין החצר. בכמה מקומות בתנורה ראינו שהענן נועד להבדלה.

כבודו של הקב"ה הוא ההסתרה הזו על ידי הענן, שהרי כבוד אלקים הסתר דבר. בניגוד לשאר המלכים שרוצים בפירסומם, בורא עולם רוצה בכיסוי ובצניעות וזהו כבודו.

העקרון הזה קיים במקומות רבים בעולם, שכאשר יש אור גדול בלי גבול הוא הופך להיות חושך. צריך להסתיר את האור ולהאפיל עליו כדי לאפשר ליהנות ממנו.

מדוע נדחה הציווי על הקמת מזבח הקטורת עד לסוף פרשת תצווה?

כתב הרב אלישיב קנוהל, רב הקיבוץ הדתי כפר עציון בעלון לשבת ענג שבת אתר מורשת.

פרשיות תרומה תצוה וויקהל פקודי עוסקות בהקמת המשכן. בראשונות הציווי על הקמתו ובאחרונות תיאור הביצוע ע"י משה ובני ישראל.

תופעה מעניינת האומרת דרשני מצויה בציוויים על הקמת המשכן. פרשת תרומה מתחילה בציוויים על הכנת כלי המשכן – הארון, השולחן והמנורה. מכאן עוברת התורה לצוות על הקמת המשכן והחצר, כשבתוך החצר כלול גם הציווי על מזבח הנחושת הוא מזבח העולה. בפרשת תצוה עוברת התורה לצוות על בגדי הכהנים והקדשתם לעבודת המשכן. עם סיום הציווי על הקמת המשכן על כל הכלול בו מסיימת התורה את פרשיות ההקמה בסיום חגיגי: (שמות כט,מג-מו) "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" והנה רק כאן מצוה התורה על הכנת מזבח הזהב הוא מזבח הקטורת. כביכול אדם הכותב מכתב לחברו, ולאחר שסיים המכתב וחתם עליו, הוא מוסיף נ.ב (נזכרתי בדבר) ומוסיף עוד משפט או שנים.

מדוע אם כן, דוחה התורה את הציווי על הקמת מזבח הקטורת למקום זה? אם נבדוק בפרשיות ויקהל פקודי, שם בא תיאור הקמת המזבח במקום הראוי – לאחר בניית הארון השולחן והמנורה (לז,כה). דבר זה רק מעצים את הקושיה על סדר הפרשיות בתרומה תצוה.

בשאלה זו עסקו רבים ואביא כאן את תמצית הרעיון שעשוי לענות על שאלה זו. אם נבחן את תפקידה של הקטורת בעבודת המשכן, נמצא את הקטורת במקומות הבאים:

1. בפרשת אחרי מות – בעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול: (ויקרא טז,ב) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".
2. בפרשת קורח בעת המגפה אומר משה לאהרון: (במדבר יז,ו-טו):" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף... וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".

בשני מקומות אלו תפקידה של הקטורת הוא לחצוץ בין האדם לקב"ה. אהרון לא יכול להיכנס לקדש הקודשים ללא הקטורת שתמלא את ההיכל. כי כניסת האדם לשם היא קרבה גדולה מדי בין האדם לאלוהיו, ולכן צריך את המיסוך המופיע בצורת הקטורת. כך גם במגפה. קרבת האלוהים של בני ישראל דורשת מהם מדרגה בקודש שהם ירדו ממנה, ולכן פורצת המגפה. העלאת הקטורת על ידי אהרון היא מעין "זריקת רימון עשן" המקובל בצבא עת רוצים לחצוץ בין כוחות האויב לבין הכוח שלנו. ברגע שהקטורת חוצצת כביכול בין השכינה לבין בני ישראל שוב חילול ה' פחות נורא, והמגפה נעצרת. (על פי עקרון זה נצטרך להסביר גם את פרשת נדב ואביהו ועדת קרח שנשרפו בהקטרת קטורת שאינה ראויה).

אם כן, יתכן והתורה רוצה להדגיש בפנינו שעיקר תפקידו של המשכן הוא להמציא מקום בו תוכל לשרות השכינה בישראל. כנזכר לעיל:" לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם". וזהו תאור עשיית המשכן וכליו שכולם מכוונים לתפקיד זה. ואילו מזבח הקטורת שתפקידו הפוך – כביכול לצמצם את הופעת השכינה, כדי שבני ישראל יוכלו להתקיים עם הופעת השכינה בתוכם, נדחה ציוויו רק לאחר סיום הציווי של הקמת המשכן והגדרת מטרת הקמתו.

שמעתם פעם על צינורות ביוב עשויים מזהב ?

פרשת תרומה פותחת בהתרמה למלאכת המשכן, ואומרת:

	דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: ( שמות כ"ה,ב')

דרישה זו חוזרת שוב ושוב בביטויים "אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" או "אִישׁ אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ". כדי לשמור על כך שהתרומות יבואו מן הלב, התורה אומרת:

	וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: ( שמות, ל"א,א')

ה"בן איש חי" כותב שלבצלאל היה רוח הקודש, והוא ידע ברוח קדשו עד כמה התרומה שאדם מסויים הביא, הביא מכל הלב או שהיו לו מניעים צדדיים. לפי מידת כוונתו הטובה ונדיבות לבו של התורם, הוא הפנה את תרומתו לכלים יותר (או פחות) מקודשים. בהחלט יכול להיות שתרומת זהב שהתקבלה ממניעים צדדיים שמשה לצינורות הביוב, הכל לפי כוונת התורם. והנה אנחנו מוצאים שהכלים בהיכל ובקודש הקדשים היו עשויים מזהב טהור (כמו המנורה, למשל) או מעצי שטים מצופים בזהב (כמו יתר הכלים בהיכל ובקודש הקדשים: הארון, השולחן ומזבח הקטורת).

לגבי הזהב, אנחנו מבינים. זהב הוא יקר המציאות, ויש להניח שהתורם מזהבו, תרם מכל הלב. אמנם יכול להיות ב"זהב" פניות צדדיות, כולם רואים ומעריכים ועושים "פ...ס...ס...", זהב נוצץ, אפשר לשים שלט "לעילוי נשמת...", "על שם..." וכדומה. לשם כך ברר בצלאל את הזהב הטהור, זו שכוונת התורם היתה טהורה, אותה הפנה לעשיית הכלים בקודש הקדשים. אולם "עצי שיטים", למה ? הרי עצי שיטים זולים הם ופשוטים ?

אלא, אנשים תרמו למשכן מהונם (זהב, למשל) ומאונם (עצי שיטים, למשל)

על פי המדרש יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שיידרשו "עצי שיטים" למשכן והוא נטע אותם כשירד למצריים. עצי השיטים הללו , בני 210 שנה, בולי עץ באורך של למעלה מ 10 אמות, כ 5 מ' , ובקוטר של למעלה מאמה וחצי, כ 3/4 מ', הוציאו אותם יהודים טובים כשיצאו ממצריים. לסחוב את זה במדבר בימות החמה כמה חדשים, זה מיגע. הרבה זעה הם הזיעו, וכשתרמו את זה למשכן, היו ודאי כאלה שלא העריכו את תרומתם הדלה. הקב"ה, הרואה ללבב, ציווה שיעשו מעצי שיטים אלה את הכלים בהיכל ובקודש הקדשים, הם מחזיקים ומייצבים את ארון הברית, השלחן ומזבח הקטורת, מתחת לציפוי הזהב הדק שעליהם.

ענין זה, להחשיב את עצי השיטים, אינו מבט של הקב"ה ל"שעה" בלבד, אלא מבט ל"דורות". שני סיפורים "יעידו" על כך:

	"לפני שנים רבות, כשבנותי הגיעו לפירקן, שאלתי את מו"רי זצוק"ל, המקובל הרב שלמה שרעבי, שיתאר לי את הבחור המועדף ל"שידוך" לבנותי. הוא אמר לי: "בחור שעובד וקובע עיתים לתורה". תוך כדי דיבור הוא הוסיף: "אני רואה שאתה מתפלא שלא אמרתי 'כולל'ניק. באים אלי אברכים מ'כולל' ואני שואל אותם 'האם אתם קובעים עיתים לתורה ?', הם מסתכלים עלי כאילו אני משוגע, ואני אומר להם 'זה שאתם עובדים מ 8 עד 4 בללמוד תורה, זה לא אומר שאתם לא צריכים לקבוע עיתים לתורה". פעם אחרת שמעתי ממנו, שהקב"ה אינו סופר את כמות דפי הגמרא או כמות הסעיפים בשו"ע שלמדת, הוא סופר את טיפות ה"זעה" שלך שנטפו ממך כשהתאמצת ללמוד. "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא".

	" והספור השני שמעתי מהאדמו"ר מטולנא שליט"א. בסוף שנות העשרה שלו, והלאה, הוא למד בישיבת "גור" בירושלים. היה לו חברותא שהתקשה בלימוד, שעשה מאמצים רבים, וגם אחריהם, הוא התקשה בהבנת הגמרא על בוריה. לימים, התיאש, והחליט לעזוב את הישיבה. הוא, האדמו"ר בצעירותו, ניסה להניאו , אולם ללא הצלחה. בסופו של דבר הציע לו שייכנסו לאדמו"ר מגור, לספר לו, נדמה לי שהיה זה בעל ה"לב שמחה" זצ"ל. נכנסו וסיפרו. קם האדמו"ר זצ"ל, נגש לבחור ה"מתקשה" חיבק ונישק אותו ואמר לו "אני רוצה לתת לך את כל תורתי שלמדתי, ואתה תתן לי את המאמצים שעשית", והוסיף האדמו"ר והסביר "הקב"ה נתן לי ראש טוב, מה שאני לומר אני מבין וזוכר, ועל כן אני לא צריך להתאמץ בלימוד. אתה זכית להתאמץ בלימוד, ואתה רוצה לפרוש? – הקב"ה, לא סופר דפים, הוא סופר את המאמץ !!!".

הוא אשר אמרנו, כל הכלים בהיכל ובקודש הקדשים, לבד מהמנורה, חוזקם ויציבותם, היו מעצי השיטים, שיהודים התייגעו והזיעו לסחוב אותם במדבר. הם היו מצופים בזהב, זה "קביעת העתים" של בעלי הבתים, מעט "זהב" יחסית לעצי השיטים. ה"מנורה" המאירה לאחרים, שהתורה נמשלה אליה, היתה עשויה זהב טהור, כי מי שרוצה להגיע להוראה ולהאיר לאחרים, חייב להקדיש את כל כולו לתורה, אולם "דרך המלך", רשות הרבים, "אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם".

יעקב שני - סופר סת"ם

התנהגות עוזיה המלך

בדברי הימים הובא התנהגות עוזיה מלך יהודה בהקשר למזבח הקטורת. בגינה נענש במגפת הצרעת ונאלץ לפרוש מהמלוכה. וכך נאמר:"וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּה' אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן; וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה', שְׁמוֹנִים--בְּנֵי-חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, לְהַקְטִיר: צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ, מִשָּׁם; וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כִּי נִגְּעוֹ ה'. כא וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) מְצֹרָע--כִּי נִגְזַר, מִבֵּית ה'; וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ. (המקור:דברי הימים ב',כ"ו, ט"ז-כ"א)

קישורים חיצוניים

• אביחי קצין, ‏שיעור על מזבח הזהב, באתר ישיבה
• באתר חב"ד פדיה - כולל תמונות ופירוט נוסף