יינות בוטיק גבעות

מנהג מזיגת היין במים נזכר רבות בספרות חז"ל, ובקרב לומדי התורה מקובלת ההנחה שהדבר נובע מכך שהיין של אבותינו היה חזק יותר מהיין שלנו.

פרופ' זהר עמר ניסה להשיב על כך במאמר במוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות של מקור ראשון לערב פסח תשע"ב לחיים: על מזיגת היין בארץ ישראל ובאשכנז

החוקר הניח כי במשך השנים לא חלו שינויים בתכונות היין המופק:"מענבים אלה אפשר לקבל יין בשיעור מקסימלי של 14%-15.5% כוהל. שיעור קרוב לזה ניתן לקבל גם ביינות המיוצרים כיום בארץ מענבי יין מזנים אירופיים ובשיטות ייצור מודרניות". לאור שיעור הכהל, היחסית גבוה, נהוג היה למזוג את היין במים וכך השותה נמנע מהתנהגות לא-נאותה שעלולה להתעורר בשל ריכוז גבוה של כוהל ביין.

הוא מצטט לכך כמה מקורות, לפיהן, שתיית יין חי או מזוג-מעט כנראה רווחה בקרב חלק מאנשי ארץ ישראל. יש לכך הדים במשנה ובתלמוד, והדבר מופיע בספרות ההלכה הגאונית. שקיעים לנוהג זה אנו מוצאים עוד בסוף תקופת הראשונים. ר' עובדיה מברטנורא יליד איטליה, שביקר באזור מצרים וארץ ישראל בשנת 1488, כתב: "והיין בגלילות אלו חזק מאוד, ובפרט בירושלם, ושותים אותו חי". לפי מקורות אחרים באשכנז, כנראה,לא היית בעיה כזאת.

ההבחנה בין היין "שלנו" ל"שלהם"[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • במרכז צרפת ובצפונה, בשוויץ, באוסטריה, בצפון איטליה ובדרום גרמניה – הממוקמים בין קווי הרוחב 45-50 – היין שהתקבל באופן טבעי היה לרוב חלש ביותר, בטווח שבין 6%-10% כוהל (ובאזורים צפוניים וקרירים כ-6%-8%).
  • באזורים שבהם קיים אקלים חם, כמו עיראק, ארץ ישראל וסוריה, יוון, דרום איטליה, דרום ספרד ופורטוגל, הממוקמים בין קווי הרוחב 30-40, בוצרים את ענבי היין כשהם ברמת סוכר ממוצעת של 23%-25%. בתנאים מסוימים, ניתן להגיע אף לכ-30% סוכר ויותר. באזורים שבהם האקלים החם מתון יותר, כמו צפון ספרד ודרום צרפת, בין קווי הרוחב 40-45 לערך, ריכוז האלכוהול ביין הוא בין 11%-12%.

זהו, אפוא, המקור להבדל בין יין "שלהם" ליין "שלנו". היין שיוצר בארץ ישראל ובבבל בתקופת חז"ל (ואף מאוחר יותר) היה בעל תכולת אלכוהול גבוהה, ולכן היה צורך למזוג אותו במים. באשכנז ובצרפת, לעומת זאת, פסקו שאין צורך למזוג את היין במים, ומוטב לשתותו חי.

הפסיקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

למעשה, לא התקיימה מחלוקת עקרונית בין המחייבים מזיגת יין לבין האוסרים אותה. כולם שאפו לשתות באופן שמצד אחד יהיה נעים וערב, ומצד שני עדיין ניתן יהיה לצאת בו ידי חובה.
שיטת הרמב"ם היא שמדובר בעניין סובייקטיבי. הוא פוסק באופן מפורש שיש למזוג את היין, אך שיעור המזיגה אינו קבוע – כל עוד ישנה כמות סף של יין חי: "ארבע כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה ערבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג – יצא ידי חובת ארבע כוסות ולא יצא ידי חרות" (הלכות חמץ ומצה ז, ט). כך עולה גם מדברי השו"ע.
הרמ"א – גדול פוסקי אשכנז – הולך כדרך רבותיו ואומר: "ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה" (שו"ע, או"ח, סימן רעב, ה וראו גם סימן צט, ג). כך פסקו גם אחרוני פוסקי אשכנז, כמו בעל 'חיי אדם', 'ערוך השולחן' ועוד. במקום אחד הביא הרמ"א בשם כמה מהראשונים שהסף המינימלי להגדרת יין הוא ביחס 1:6: "ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל" (או"ח רד, ה).

הפוסקים הספרדים בדורנו פסקו על תקן מחמיר ביחס למה שהיה מקובל בימי חז"ל, המחייב שכמות פרי הגפן תהיה לפחות מחצית מכמות היין, דהיינו לא פחות מ-51%. לפסיקה זו הייתה השלכה מעשית על אופן ייצור היין בארץ-ישראל. כבר לפני כיובל שנים חכמי הספרדים לא הסכימו להעניק הכשר ליינות על פי שיטת הרמ"א, לאחר שהסתבר שאלה מכילים רק 17% יין (והשאר הוא תערובת של מים, סוכר, חומר משמר ועוד), ואף הודיעו ברבים שברכת יין כזה היא 'שהכל'.

הצעת המחבר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כיום, הסטנדרטים של ייצור היין בישראל גבוהים מאוד. בכל היקבים שבהם מוכרים יין איכותי אין מוסיפים כלל מים ליין. למעשה, כל היינות שמקבלים הכשר מטעם הרבנות הראשית אמורים להכיל רוב פרי גפן, אלא אם כן מצוין במפורש אחרת.

הצעתנו לקביעת תקן של לפחות 3.5%-4% כוהל המתקבלים ביין באופן טבעי (ללא תוספת אלכוהול המקובלת ביינות מחוזקים) מאפשרת לקבוע רמה מינימלית של אלכוהול ביינות המשווקים כיום והמכונים "קלים" לעניין ברכת בורא פרי הגפן (מבלי להסתמך על בדיקת הטעם, שהיא עניין סובייקטיבי).

איננו מבקשים לערער על תקן הייצור ההלכתי הספרדי – המחייב היום בארץ ישראל – שבסופו של דבר השפיע לטובה על איכות היין המשווק לצרכנים, בקבלת תירוש ויין באיכות משובחת וטהורה יותר. אמנם, קבלת תקן זה על ידי מי שאינו מחויב לפסיקה הספרדית המאוחרת עשויה להקל על אנשים שאינם מורגלים ביין חזק וחפצים להדר ולצאת ידי חובת ארבע כוסות בפסח דווקא ביין אדום, ולא במיץ ענבים.

פרופ' זהר עמר הוא חוקר במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן

לקריאת המאמר כולו ראו הקישור לעיל

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.