Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל



מזכרת בתיה היתה אחת המושבות הראשונות בשפלת יהודה. בשנת 1952 היא הוכרזה כמועצה מקומית.

ייחודה של המושבה[]

עיבוד לגלויה של מזכרת בתיה (עקרון) מראשית המאה ה-20 , תערוכת קבע במוזיאון חצר היישוב הישן. יצרה:תמר הירדני

דגם המושבה בימיה הראשונים מוזיאון העלייה הראשונה בזיכרון יעקב צילם:דניאל ונטורה

בית הכנסת של המושבה צילם:דניאל ונטורה

מזכרת בתיה היא המושבה הראשונה בארץ אשר הוקמה על ידי אדמונד דה רוטשילד. היוזמה הייתה של הרב שמואל מוהליבר אשר החליט לייזום את בניית המושבה לנוכח גלי ההגירה הגדולים של יהודים מרוסיה לארצות הברית . הוא הופיע בפני הברון והציע לו לייסד "מושבה של עובדי אדמה עבריים למופת" ‏‏[1]. וכך הוגדרה מטרתו של הברון : "רצונו היה להקים פה כפר טיפוסי של אכרים, החיים על עבודת-האדמה, חיים פשוטים ורחוקים מההשפעה העירונית" (מקור:זאב וילנאי). עד להקמתה, בשנת 1883 , הוקמו חמשת המושבות הראשונות על ידי אגודות של יהודים מחו"ל , בדרך כלל, ללא רקע חקלאי ובחסות תנועת חובבי ציון.

בשונה מהמושבות הקודמות, הפעם פקידי הברון בחרו את המתיישבים והיו אלה איכרים ובעלי מלאכה בעלי ניסיון. תחילה היו אלה עשר משפחות עם מאה ואחת נפשות וכולם "בעלי כח ואנשי שלום ואחוה". משה סמילנסקי מציין כי "כי מהיום הראשון לעלותם על הקרקע הצטיינו העקרוניים ‏‏[2] בסגולותיהם החקלאיות , בחפץ העבודה, בכשרון העבודה והסתפקות במועט. עבדו כולם - גברים נשים וטף.
סוף סוף ראתה ארץ ישראל איכרים כהלכה"

תושבי המושבה היו איכרים שומרי תורה ומצוות . בשנת תרמ"ט, שנת ה שמיטה הראשונה הם התלבטו כיצד לנהוג . הרב מוהליבר גיבש ביחד עם רבנים נוספים ובראשם גדול הדור, הרב יצחק אלחנן ספקטור את היתר המכירה המפורסם. היתר, לו התנגדו רבני ארץ ישראל האשכנזים והפולמוס בין הרבנים מכונה "פולמוס השמיטה" .

תולדות המושבה[]

בסוכות תרמ"ג (סוף 1882) שכנע הרב שמואל מוהליבר, ממנהיגי חובבי ציון, את הברון היהודי אדמונד דה רוטשילד מפריז, לתמוך בתוכנית שיזם ביחד עם יחיאל ברי"ל, העורך והמו"ל של העיתון העברי "הלבנון", לפיה איכרים יהודים מרוסיה יקימו מושבה חקלאית בא"י . יחיאל ברי"ל מצא איכרים מבני הכפר היהודי פבלובקה ברוסיה הלבנה (אז חלק מרוסיה, כיום בלארוס) שרצו לעלות לא”י, גייס את המימון הדרוש לנסיעה, וליווה אותם בעלייתם.

אחד עשר האיכרים, שהשאירו את משפחותיהם בכפר מוצאם, עבדו במקווה ישראל עד שמצאו וקנו עבורם, בהלוואה של הברון רוטשילד, אדמה מתאימה לגידול תבואה שהשביעה את רצונם. הם התחילו לחרוש אותה בז' בחשון תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון".

מאחר שלא קבלו רשות, מהממשלה העות'מאנית, לבנות בתי מגורים, בנו, בתחילת 1884, בתים דו-קומתיים . אלו היו הבתים הראשונים של המושבה. עקב הצפיפות הרבה ופשטות הבתים כונו הבתים קזרמות, שמשמעותם ברוסית "בית מגורי חיילים".

קזרמת משפחת לוין - 2008

הקזרמה שבתמונה הייתה של משפחת לוין. לפי השילוט שהוצב בכניסה, היא הוקמה בשנת 1884. המבנים נבנו בתור רפתות, שכן השלטונות הטורקים אסרו לבנות בתים ליהודים. קירות המבנה נבנו מאבני כורכר כמקובל באותם הימים. בעזרת קשתות מעץ נשמרה יציבות המבנה. מעל הרפתות, הוקמה קומה שנייה על קורות עץ . הקומה חולקה ליחידות מגורים. בשנת 1888 הרפתות הועברו לקצה החצר והקומה הראשונה הוסבה למגורים. הרעפים למבנה הובאו ממרסי בצרפת. המחיצות בין החדרים נבנו בשיטה שהייתה נהוגה בזמנו "השיטה הבגדדית" - עם מסגרת עשויה לוחות עץ ומילוי של חומר בתוכה. הקזרמה של משפחת לוין היא השמורה מבין אלה ארבעת הקיימות . היא הופקעה בשנת 2005.

במהלך 1884-5 עלו גם בני המשפחות של המייסדים, וכבר ב- 1884 הצטרפו אליהם שבע משפחות נוספות ממקומות שונים. איסור הבניה התבטל, ונבנו בתי מגורים רגילים. משפחות בודדות מעטות, בעיקר של בעלי מלאכה, המשיכו להצטרף גם אחר כך.

בית משק הברון

המבנה המרשים במושבה הוא בית משק הברון , המהווה היום מרכז תרבותי. הוא נבנה בשנת 1892 כמרכז המנהל המשקי של פקידות הברון. שני שערים, מעוצבים היטב, הובילו לחצר. החצר הוקפה חומה מאבנים. בקומת הקרקע, האולם הגדול שימש לאחסון בהמות, כלי עבודה גדולים וכרכרות . ‏‏ בפנים היה אסם ויציע עץ וגלגלת עץ להעלאת יבול החיטה. בשני המגדלים בצידי המבנה התגוררו פקידי הברון, הגננים ושאר בעלי התפקיד במושבה. במבנה קיים מרתף.

רן אהרונסון מספר כי בעת השיחזור של המבנה הסתבר כי הוא נבנה מחומרים מעולים: אבני כורכר מסותתות היטב, קורות עץ ולוחות עץ, חלקם מארזי הלבנון. זו הסיבה שהמבנה נשמר היטב מעל למאה שנה. רק פעולות קלות נדרשו לשם ביצוע השיחזור.

תמיכת הברון[]

הרחוב הראשי במושבה על שמו של הברון

הברון המשיך לעזור ולתמוך במושבה, ופקידיו ניהלו אותה ביד רמה. לאיכרים היו חיכוכים רבים עם הפקידות, והם ניסו למרוד פעמיים. בתרמ"ט, שנת השמיטה הראשונה של ההתיישבות היהודית החדשה בא"י, שמרו האיכרים בקפדנות את השמיטה, בקשיים רבים, כדעת רבני העדה האשכנזית בירושלים. כנגדם, הברון ופקידיו, ורבים אחרים, דרשו להקל ("פולמוס השמיטה" הוכרע רק בשמיטת תר"ע, בפסק לקולא של הרב קוק). במרד השני, בשנים 1890-93, התחילו האיכרים לנטוע עצים כל אחד על אדמתו, כנגד הברון ופקידיו שדרשו לנטוע את העצים במרוכז, וראו את האיכרים כאריסים על אדמת הברון כל עוד לא החזירו את מלוא חובם על קניית הקרקע (החובות והבעלות על האדמות הוסדרו רק ב- 1930). המרד דוכא באכזריות, ומשפחות אחדות גורשו מהמושבה. שלטון הפקידות הסתיים (או התמתן) ב- 1900, כאשר הברון העביר את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א (ויותר מאוחר - פיק"א]. הברון הוא ששינה את שם המושבה, בביקורו בא"י ב- 1887, מ"עקרון" ל"מזכרת-בתיה", ע"ש אמו, אבל התושבים המשיכו לקרוא למקום בשמו הראשון. ב- 1927 בנה הברון למושבה את בית הכנסת החדש בעל החזית המסוגננת, כמתנת פרידה, להחליף את בית הכנסת הראשון שהתערער.

מקור פיסקה זו מהויקיפדיה העברית

מים וחקלאות[]

הבאר היום

מקור המים הראשון של המושבה הייתה באר שחפרו עם הקמת היישוב בשנת 1883. מי התהום נתגלו בעומק של כ-30 מטרים והועלו על ידי אנטיליה : מערכת של כלי קיבול, תיבות עץ במקרה זה, אשר הופעלו על ידי מערכת גלגלי שיניים שפעלו בכוח סיבוב בהמה, בדרך כלל סוסים. תיבות אלה העלו את המים אל גג המבנה וממנו הוזרמו המים בתעלה אל עבר הבריכה. , והובילו אותם לבתים במיכלים, ביד או על גב בהמה. אברהם לונץ כותב בשנת תרנ"א (1891) "ובאר גדולה אשר מימיה יעלו בכח סוסים." מ- 1912 שאבו את המים מבאר שנייה, בכח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכח הכובד. הבאר עומדת על תילה משוחזרת , לעיתים אף פועלת.

הענף החקלאי הראשון והעיקרי של המושבה היה חיטה וגידולי שדה אחרים, וכח העבודה לחרישה ולהובלה היה השור, עד שהטרקטור החליף אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדמות המושבה, גם אחרי שנקנו שטחים נוספים, לא הספיקו לקיום סביר מגידולי השדה, וכל השנים חיפשו וניסו ענפים מכניסים יותר, בעיקר מטעים. בשנות ה- 20 התפתחו גידול הירקות ומשק החלב , והחל משנות ה- 30, למרות הבארות מעוטות המים באופן יחסי – ההדרים. בסוף שנות ה- 50 התחילו לנטוע כרמים. משנות ה- 70, בהן התחילה המושבה להתרחב, עובדים רוב התושבים מחוץ לה.

מקור פיסקה זו מהויקיפדיה העברית

תמונות מהבאר[]

צילם:דניאל ונטורה

מוזיאון המושבה[]

ממוזיאון המושבה - מטבח מהימים ההם צילם:דניאל ונטורה

מוזיאון המושבה על שם ערן שמיר מוקדש לתולדות המושבה מזכרת בתיה. המוזיאון עצמו כולל מלבד המבנה המרכזי, שהיה בית ועד המושבה ולאחר מכן בית המועצה המקומית, גם "בית הפקידות" ובית הרוקח הסמוך, המשמש לתצוגות אור-קוליות.

רן אהרונסון מציין בספרו כי רוב המבנים שנבנו בשנותיה הראשונות של המושבה נשמרו היטב וכך ביובל המאה של המושבה ניתן היהה לגשת לתוכנית כוללת לפיתוח מוקדי התיירות של המושבה. המועצה לשימור אתרים והמועצה המקומית שיחזרו רצף של מבנים, הנכללים במסגרת מוזיאון המושבה. כן הוכרזו הבנינים לאורך הרחוב הראשי של המושבה כבנינים המיועדים לשימור. כאשר המבנה המרכזי במושבה הוא בית הכנסת שבנה הברון כמתנת פרידה מהמושבה.

אתרים נוספים המשמרים את עברה של המושבה וכלולים בסיורים הנערכים על ידי המוזיאון הם : הבאר הראשונה משנת 1884 ועליה מתקן אנטיליה - המופעל בהזמנה, בית המשק הגדול והמפואר של הברון, משוריין ממלחמת העצמאות - כאשר השיירות לירושלים עברו דרך המושבה לחולדה ומשם עלו לבירה.

במוזיאון שתי קומות: בקומה הראשונה - שרידי בית הכנסת הראשון של המושבה שנהרס, שולחן לימוד לתלמידים, פריטי לבוש, כלי עבודה ותפירה, כלי בית בית, כלי אוכל ורהיטים. בקומה שנייה יש גם תערוכות מתחלפות. בחזית הבית שובך יונים מאותם הימים ותא טלפון מתקופת המנדט הבריטי ‏‏[3].

עוד תמונות מהמושבה ומהמוזיאון

לקריאה נוספת[]

  • "מזכרת שבלב", סיפורה של מזכרת בתיה, מאת אריה קרישק (הוצאת "רשפים", 1994)
  • רן אהרונסון, לכו ונלכה,הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2004.
  • זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, הוצאת תור ירושלים 1950
  • משה סמילנסקי, פרקים בתולדות הישוב, הוצאת דביר 1939

קישורים חיצוניים[]

תמונות[]

תמונות העבר[]

תמונות משנת 2008[]

צילם:דניאל ונטורה

קישורים חיצוניים[]

מזכרת_בתיה קישור לויקיפדיה



הערות שוליים[]

  1. ‏מקור:משה סמילנסקי‏
  2. ‏שם המושבה המקורי היה עקרון‏
  3. ‏עם סמל הוד מלכותה‏
Advertisement