קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
עם אישור החוקה של איטליה בשנת 1948, קבע הפרלמנט את קיומם הזמני של מחוזות בעלי מעמד עצמאי ואוטונומי אשר תפקידם, לפי החוקה: להכיר, להגן ולקדם את עצמאות המחוז, לבזר בצורה המיטבית את שירותי המדינה במחוז ולאמץ את החוקים והתקנות המבססים את ביזור הסמכויות והאוטונומיה בתוכם, כלומר, לשמור על הקשר של המחוז עם שלטונות המדינה.

חמשת המחוזות המוכרזים: פריולי-ונציה ג'וליה, סרדיניה, סיציליה, טרנטינו-אלטו אדיג'ה (דרום טירול) וואל ד'אוסטה, הוכרו כבעלי אוטונומיה מיוחדת, המבוססת על רקע תרבותי שונה או על הימצאות מיעוטים חשובים במחוז. מחוזות אלו מתאפיינים לרוב בסממנים שאינם נפוצים, המעידים על הרגישות שננקטה בעת הגדרתם. כך למשל, למחוז טרנטינו (דרום טירול) ישנן שתי בירות, האחת למיעוט דובר האיטלקית והשנייה למיעוט הגרמני ולדוברי שפת הלדינו.

בכל מחוז ישנה מועצה נבחרת שבמסגרתה פועלת ה"Giunta Regionale" - הוועדה המבצעת - אשר בראשה עומד נשיא המחוז. הוועדה המבצעת מחויבת בהחלטות המועצה הנבחרת, וחובה עליה להתפטר אם היא נכשלת ביחסי האמון שלה מול המועצה.

15 המחוזות האחרים של איטליה הוקמו רשמית בשנת 1970, ומטרתם העיקרית הייתה לבזר את מערכת הממשל האיטלקית. על אף הכוונה המקורית, במרוצת השנים הועבר כוח פוליטי רב יותר מהממשלה המרכזית להנהגות המחוזות השונים. מרבית המחוזות הצפוניים באיטליה דורשים לעצמם סמכויות וכוח פוליטי נוספים, ואף מעלים מדי פעם את רעיון האוטונומיה העצמאית למחוזות הצפון, וזאת בשל היותם נבדלים בראייתם ממחוזות דרום איטליה בתרבותם, וכן בשל היותם "המפרנס העיקרי" של קופת המדינה, "מפרנס" אשר נושא על גבו את עול מחוזות הדרום העניים. תפיסה זו של היבדלות, הביאה להקמת מפלגות אשר חרתו את הנושא על דגלן, דוגמת מפלגת הליגה הצפונית (Lega Nord). המחוזות הרגילים של איטליה מנוהלים על ידי מושל אשר תפקידו לתאם בין הממשל המרכזי במדינה לשלטונות המחוז.

מפת המחוזות[עריכה | עריכת קוד מקור]

Italian regions provinces.png

נתוני המחוזות[עריכה | עריכת קוד מקור]

רשימת מחוזות איטליה
# מחוז באיטלקית עיר בירה
1. אברוצו Abruzzo ל'אקווילה
2. ואל ד'אוסטה Valle d'Aosta אאוסטה
3. פוליה Puglia בארי
4. בזיליקטה Basilicata פוטנצה
5. קלבריה Calabria קטנזארו
6. קמפניה Campania נאפולי
7. אמיליה-רומאניה Emilia-Romagna בולוניה
8. פריולי-ונציה ג'וליה Friuli-Venezia Giulia טריאסטה
9. לאציו Lazio רומא
10. ליגוריה Liguria ג'נובה
11. לומברדיה Lombardia מילנו
12. מארקה Marche אנקונה
13. מוליזה Molise קמפובאסו
14. פיימונטה Piemonte טורינו
15. סרדיניה Sardegna קליארי
16. סיציליה Sicilia פלרמו
17. טרנטינו - אלטו אדיג'ה Trentino-Alto Adige טרנטו
18. טוסקנה Toscana פירנצה
19. אומבריה Umbria פרוג'ה
20. ונטו Veneto ונציה

המחוזות מחולקים לפרובינציות, למעט ואל ד'אוסטה, שאינו מחולק לפרובינציות.

מחוזות עם סטטוס מיוחד[עריכה | עריכת קוד מקור]

קובץ:Autonomous Regions of Italy.svg

Autonomous regions with special statute

Article 116 of the Italian Constitution grants to five regions (namely Sardinia, Sicily, Trentino-Alto Adige/Südtirol, Aosta Valley and Friuli-Venezia Giulia) home rule, acknowledging their powers in relation to legislation, administration and finance. In return they have to finance the health-care system, the school system and most public infrastructures by themselves.

These regions became autonomous in order to take into account cultural differences and protect linguistic minorities. Moreover the government wanted to prevent their secession from Italy after the Second World War.[1]

Trentino-Alto Adige/Südtirol constitutes a special case. The region is nearly powerless, and the powers granted by the region's statute are mostly exercised by the two autonomous provinces within the region, Trentino and South Tyrol. In this case, the regional institution plays a coordinating role.



  1. Hiroko Kudo, “Autonomy and Managerial Innovation in Italian Regions after Constitutional Reform”, Chuo University, Faculty of Law and Graduate School of Public Policy (2008): p. 1. Retrieved on April 6, 2012 from http://www.med-eu.org/proceedings/MED1/Kudo.pdf.
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.