"מחט של יד מותרת בטלטול בשבת" - מסכת שבת - דף קכ"ג - יום שלישי - ט"ו תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

123SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ג שנינו במשנה שנוטל אדם קורנס בשבת כדי לפצע בו אגוזים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ג שנינו במשנה שנוטל אדם קורנס בשבת כדי לפצע בו אגוזים. אמר רב יהודה: מדובר כאן בקורנס של אגוזין כדי לפצע בו את האגוזין, אבל של נפחין — לא.
וקסבר [סבור] אותו תנא כי דבר שמלאכתו כרגיל למלאכה שיש בה איסור בשבת, אפילו לצורך שימוש בגופו להיתר — אסור.
אמר ליה [לו] רבה: אלא מעתה, סיפא, דקתני [הסוף של המשנה ששנינו]: ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן מזונו, רחת ומלגז מי מייחדי ליה [האם מיוחדים הם לו] לשימושו של הקטן?! אלא אמר רבה: יש לפרש שמדובר בקורנס של נפחין שמותר לו ליטלו בשבת כדי לפצע בו את האגוזין,
וקסבר [סבור] אותו תנא (קכ״ג א) דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו — מותר.
איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: מדוכה, אם יש בה עדיין שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. נמצא שאסור להשתמש כלל במדוכה אף למלאכת היתר, כיון שעיקר מלאכתה לאיסור.
אמר ליה [לו]: הא מני [תוספתא זו של מי היא] — כדעת ר' נחמיה היא, שאמר: אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, ולא לכל שימוש אחר.

אין נוטלין את העלי הגדול של מכתשת שמלאכתו לאיסור כדי לקצב (לחתוך) עליו בשר ביום טוב
ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי: למדנו במשנה שבית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי הגדול של מכתשת שמלאכתו לאיסור כדי לקצב (לחתוך) עליו בשר ביום טוב. ובית הלל מתירין משום שמחת החג. ושוין (הכל מסכימים) שאם קצב עליו בשר לצורך החג ששוב אסור לטלטלו, לפי שאין בו עוד צורך יום טוב. הרי שדבר שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול אף לצורך היתר!
(מוקצה מחמת חסרון כיס)
סבר לשנויי ליה [סבור היה רבה בתחילה לתרץ לו] שמשנה זו כשיטת ר' נחמיה שאין כלי מיטלטל אלא לצורך המלאכה המיוחדת לו, ואולם כיון ששמעה להא [להלכה זו] שאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי [ביתדות הכובסים, במכבשים, ובמחבטי בגדים (ערוך)] שכיון דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו, והריהו מייחד להו [להם] מקום, ואינו מטלטלם לכל צורך אחר, ולכך הריהם אסורים בטלטול לכל הדעות, הני נמי [אלה גם כן] העלי והמדוכה המיוחדים למלאכה מדוייקת מייחד להו [להם] מקום ולכך הריהם אסורים בטלטול.

קורנס שאמרו כאן קורנס של זהבים
בנושא דומה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: קורנס שאמרו כאן קורנס של זהבים (צורפי זהב) שנינו, שאף שמקפיד עליו הצורף שישאר חלק ומדוייק ומשתדל לא לעשות בו מלאכות שאינם לצורך ייעודו, מכל מקום לא נאסר בטלטול לצורך מלאכת היתר. ורב שמן בר אבא אמר: קורנס של בשמים שנינו שמשתמשים בו לשחיקת בשמים.
ומפרשים: מאן דאמר [מי שאומר] שמותר לפצע בשבת אגוזים בקורנס של בשמים — כל שכן שמותר בשל זהבים. ואולם מאן דאמר [מי שאומר] שמותר בשל זהבים, אבל לדעתו בשל בשמים קפיד עלייהו [מקפיד עליהם] שאם משתמשים בהם לצורך אחר קולט הקורנס ריח ויקלקל את הבשמים. (עד כמה האדם מקפיד)

א ועוד שנינו במשנה שמטלטלים את הכוש ואת הכרכר לתחוב בהם. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: פגה (תאנה בלתי בשלה) שטמנה בתבן (כמו שנהגנו לשים בננות בתוך עיתונים) שתתבשל וכן חררה (עוגה) שטמנה בגחלים להתחמם, אם מגולה מקצתה — מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו [לא] אלא שמכוסה כולה — אסור לטלטלה, שמא יטלטל אגב כך את התבן או הגחלים שהם מוקצה ואסור אף לגרום לטלטול מוקצה.
ר' אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין (מזלג) בכוש או בכרכר, כלומר את הכוש או הכרכר בפגה וכך מוציאים אותה ממקומה, והן התבן או הגחלים מנערות מאיליהם. אמר רב נחמן: הלכה בענין זה כר' אלעזר בן תדאי!

ושואלים: למימרא דסבר [האם נאמר שסבור] רב נחמן שטלטול מן הצד, כלומר, טלטול שאיננו כדרכו ממש, ואיננו נעשה במישרין, לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לטלטול ומותר בשבת? והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי פוגלא [צנון זה] שהטמינו בעפר לשמירה, אם היה זה מלמעלה למטה, כלומר, שחלקו הרחב למעלה וחלקו הצר למטה — שרי [מותר] להוציאו מהעפר. אבל ממטה למעלה, שהיה חלקו הרחב מונח למטה — אסיר [אסור] משום שמטלטל עפר, אף שטלטול זה הוא מן הצד בלבד, ונמצא שאסר רב נחמן טלטול מן הצד! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רב נחמן מההלכה ההיא בענין הצנון.

שאר פרקי התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב שנינו במשנה שמחט של יד מותרת בטלטול בשבת כדי ליטול בה את הקוץ. שלח ליה [לו] רבא בריה [בנו] של רבה לרב יוסף שאלה זו: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה (החור שבה) או עוקצה (חודה), מהו הדין, האם מותר לטלטלה בשבת?
אמר ליה [לו] רב יוסף: כבר תניתוה [שניתם אותה, את התשובה] שכן שנינו במשנתנו: מחט של יד מיטלטלת בשבת כדי ליטול בה את הקוץ, ויש להעיר: וכי מה איכפת ליה [לו] לקוץ התחוב בבשרו בין מחט נקובה לבין שאינה נקובה? וכיון שראויה המחט לצורך זה הריהי מותרת לטלטול.
איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: מחט טמאה שניטל ממנה חררה או עוקצה — טהורה, משום שבטלה מתורת כלי, וכיון שאיננה כלי עוד, מדוע תהיה מותרת בטלטול?
אמר אביי: וכי מדין טומאה על דין שבת קרמית [אתה מקשה]? והלא לענין טומאה כלי מעשה בעינן [צריכים אנו] כדי לטמאו או להעמידו בטומאתו, ומה שאינו כלי מעשה גמור — נטהר מטומאתו, ואילו לענין שבת מידי דחזי בעינן [דבר הראוי לשימוש צריכים אנו], והא נמי חזיא למשקלא [וזו גם כן ראויה ליטול] בה את הקוץ, ונחשבת אם כן לענין זה ככלי וממילא מותרת היא בטלטול.
אמר רבא: מאן דקמותיב, שפיר קמותיב [מי שמקשה בענין זה יפה מקשה], כיון שלענין טומאה לאו מנא [לא כלי] הוא נחשב — לענין שבת נמי לאו מנא [לא כלי] הוא, ודבר שאינו כלי הריהן מוקצה בשבת.

מיתיבי [מקשים] על רבא ממה ששנינו: מחט בין שהיא נקובה בין שאינה נקובה — מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו שיש דין מיוחד במחט נקובה אלא לענין טומאה בלבד!
תרגמא [הסבירה] אביי אליבא [לפי שיטת] רבא: במשנה זו בגולמי עסקינן [במחטים גולמיות עוסקים אנו], זימנין דמימלך עלייהו, ומשוי להו מנא [שפעמים שנמלך עליהן, ועושה אותן כלי] לשימושים אחרים בלא לנקוב את חורן כלל. אבל היכא [במקום] שניטל חררה או עוקצה של מחט שלמה — בטלה מתורת כלי, שכן אדם זורקה לבין גרוטאות.

ג לענין ההיתר לאסובי ינוקא [ליישר את אברי התינוק] עם לידתו, כשצריך ליישרם, רב נחמן אסיר [אוסר] לעשות זאת בשבת, שהוא חושש משום איסור מתקן, ורב ששת שרי [התיר]. אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר, לומד אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין עושין (קכ״ג ב) אפיקטויזין (סם הקאה) בשבת. והרי שאסרו בשבת דברים שיש בהם משום תיקון הגוף! ורב ששת מסביר: התם [שם] בענין סם הקאה — לאו אורחיה [אין זו דרכו] לשתותו, והרי זה ודאי לרפואה, ואולם הכא [כאן] ביישור התינוק — אורחיה [זו דרכו] ואין זו רפואה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר, לומד אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחט של יד — מותרת בטלטול בשבת ליטול בה את הקוץ, ואין אנו חוששים משום התיקון שבדבר, ונמצא אם כן שלא כל דבר של ריפוי נאסר! ורב נחמן אומר: אין זו ראיה, כי התם [שם] בקוץ — פקיד [שמור הוא] במקומו ואינו חלק מן הגוף, ואין בהוצאת גוף זר משום תיקון ושינוי יסודי בו, ואולם הכא [כאן] ביישור האיברים — לא פקיד [אינו שמור] אלא עושה בכך מלאכת תיקון וריפוי.

א משנה קנה של זיתים שהוא קנה שמשתמשים בו כדי להפוך את הזיתים שבערימה, אם יש קשר בראשו כעין פקק (היה סופג מעט שמן והיה אפשר לטעום האם השמן תקין) — הריהו מקבל טומאה משום כלי, ואם לאו [לא] — אין הוא מקבל טומאה, שאינו כלי. בין כך ובין כך — ניטל בשבת לצורך מלאכת היתר.

ב גמרא ושואלים: אמאי [מדוע] יקבל קנה זה טומאה? והלא מפשוטי כלי עץ הוא, שאין בו בית קיבול, וכלל בידינו שפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דומיא [בדומה] לשק בעינן [אנו צריכים], שלמדנו דיני טומאה משק המוזכר בתורה כדוגמה, ואם אין בו בית קיבול אינו דומה לשק האמור בתורה ואינו מקבל טומאה. כדי להסביר זאת מביאים את מה שתנא משמיה [ששנה החכם בברייתא משמו] של ר' נחמיה: בשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו, שהרי יש חלל קטן בקצה הקנה ליד הקשר, והופך ורואה אם התמלא קשר זה בשמן וראויה כבר הערימה לכבישה. וכיון שיש בו כעין כלי קיבול קטן הרי הוא ראוי לקבל טומאה בשל כך.

ג משנה ר' יוסי אומר: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ (בשל חסרון כיס) מן המסר (משור) הגדול ויתד (להב) של מחרישה, שכיון שדרוש שיהיו חדים ומוכנים למלאכתם וחוששים להם שמא יפגמו, אדם מקצה אותם מדעתו, ואינו מוכן להשתמש בהם למלאכה אחרת.

ד גמרא אמר רב נחמן: האי אוכלא דקצרי [מזלף הכובסים] — כיתד של מחרישה דמיא [הוא נחשב] ואסור לטלטלו בשבת שכן חוששים לו שמא יתקלקל ומקצים אותו משימוש.

אמר אביי: חרבא דאושכפי [סכין הסנדלרים] וסכינא דאשכבתא [וסכין השוחטים] וחצינא דנגרי [ומעצד הנגרים] — כיתד של מחרישה דמי [הם נחשבים], שבעליהם מקפידים עליהם שלא יפגמו, ומקצים אותם מכל שימוש.

ה תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בראשונה היו אומרים ששלשה כלים בלבד ניטלין בשבת, והם: מקצוע של דבילה המיוחד לחתוך בו את התאנים היבשות, וזוהמא ליסטרן (כף ומזלג יחד) (גאונים) של קדרה, וסכין קטנה שעל גבי שלחן, שכל אלה נחוצים לאוכל ומשתמשים בהן, אבל אסור לטלטל כל כלי אחר. ואולם במשך הדורות, כשראו שישראל מדקדקים באיסורי שבת, התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, (היות והציבור לא יכול לעמוד בהן) עד שאמרו במשנה אחרונה: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.
שלבי ההיתר של נחמיה

ומעתה דנים בפירושה של תוספתא זו: מאי [מהו בדיוק] התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, מה היו שלבי ההיתר?
אמר אביי: התירו מתחילה דבר שמלאכתו להיתר להשתמש בו לצורך גופו, למלאכה מותרת. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לטלטל אותו לצורך מקומו אם רוצה לשבת או להשתמש באותו מקום, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין [כן] ואולם לצורך מקומו — לא. ועדיין בידו אחת — אין [כן] התירו לטלטל, אבל בשתי ידיו — לא, כדי לעשות היכר בדבר, שיש מקצת איסור בטלטול, עד שאמרו היתר גמור: כל הכלים ניטלין בשבת, ואפילו בשתי ידים.

אמר ליה [לו] רבא: מכדי [הרי] "התירו" קתני [שנינו] ומה לי לצורך גופו, ומה לי לצורך מקומו, ולמה לחלק בדבר שאינו מפורש? אלא אמר רבא כך יש לפרש: התירו דבר שמלאכתו להיתר מתחילה בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו לטלטלו אפילו מחמה לצל כשאינו זקוק למקום הכלי או לשימוש בו אלא רוצה לשמור את הכלי עצמו שלא יתקלקל בחמה וכיוצא בזה. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] מחמה לצל — לא. ועדיין אם החפץ מיטלטל על ידי אדם אחד — אין [כן], בשני בני אדם — לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו היו כבדים כמשא שני בני אדם.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: מדוכה (כלי שמכינים עימו תבלינים שאסור לעבוד עימה) , אם יש בה שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. ולשיטת רבא שהכל הותר בטלטול, מדוע אין מטלטלים אותה? ענה לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בטלטול המדוכה מחמה לצל וכיוצא בזה. ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: ושוין בית שמאי ובית הלל שאם כבר קצב (חתך) עליו, על העלי בשר די צורכו ליום טוב שאסור לטלטלו, והרי לדעת רבא הכל מותר בטלטול! ענה לו: הכא נמי [כאן גם כן] בטלטול מחמה לצל.

הרקע ההסטורי
אמר ר' חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, ובאותם הימים החמירו וגזרו הרבה באיסורי שבת, דכתיב [שנאמר] "בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מיכרם ציד" (נחמיה יג, טו), וכיון שזלזלו בקדושת השבת עשה נחמיה כמה וכמה תקנות להחמיר בכל דיני השבת, כדי לחנך את העם לשמירת השבת.

ו אמר ר' אלעזר: המשניות בענין קנין, ומקלות, גלוסטרא (קצהו העב של הנגר, שהוא יתד המיועד לנעילת הדלת), ומדוכה — כולן קודם התרת טלטול כלים נשנו, ונאמרו באותם דורות שעדיין אסרו לטלטל את רוב הכלים בשבת והתירו רק כלים מעטים שמלאכתם להיתר.

מעתה מפרטים אותן עניינים כפי שנשנו במשניות השונות: קנין, שבבית המקדש היו שמים בין לחם ללחם בלחם הפנים קנים עשויים זהב להחזיק את הלחמים ולאווררם, ובאותם דורות אסרו לטלטל את הקנים כיון שחששו בהם משום מוקצה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת.

לחם הפנים[עריכה | עריכת קוד מקור]


ומקור לענין המקלות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקלות דקין חלקין היו שם, בבית המקדש, ובכל ערב פסח מניחו את המקל על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה בו את קרבן הפסח ומפשיט את עורו. ואמר ר' אלעזר: ביום ארבעה עשר בניסן שהוא יום הקרבת קרבן פסח שחל להיות בשבת היו עושים שינוי ולא השתמשו אף במקלות אלה, אלא מניח (קכ״ד א) ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט.
ומקור לענין גלוסטרא — דתנן: נגר (יתד שמכניסים בדלת כדי לנעלה) שיש בראשו גלוסטרא (קצה מעובה), ר' יהושע אומר: שומטה מן פתח זה ותולה בחבירו בשבת, אבל אינו מטלטל אותה בידים ממש, מחשש מוקצה. ואילו ר' טרפון אומר: הרי הוא ככל שאר הכלים ומיטלטל בחצר.

ומדוכה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. אמר רבה: ממאי [ממה אתה מסיק שהדבר כן], דילמא [שמא] לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי לאחר התרת כלים נשנו משניות אלה, ויש להן ביאור אפילו לפי שיטת אחרונים. כיצד: קנים אלה של לחם הפנים טעמא מאי [מה טעם] משתמשים בהם — משום חשש איעפושי [לעיפוש], בהאי פורתא לא מיעפש [במעט זמן זה עד ליציאת השבת אינו מתעפש]. מקלות מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח, משום שאפשר לעשות את מלאכת ההפשטה כדרך שאמר ר' אלעזר, וכיון שכך אין צורך להשתמש בדבר שיש בו מחשש מוקצה.

ואילו גלוסטרא מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח — יש להבין זאת כדברי ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: בחצר שאינה מעורבת עסקינן [עוסקים אנו], ר' יהושע סבר [סבור] כי תוך הפתח כלפנים דמי [הוא נחשב] וקמטלטל מנא [ונמצא שהוא מטלטל כלי] של הבתים בחצר, והרי לא עירבו בחצר ואסור להוציא חפץ מן הבית לחצר. ור' טרפון סבר [סבור] כי תוך הפתח כלחוץ דמי [הוא נחשב], ונמצא שאותו נגר והגלוסטרא שבראשו מנא של החצר הוא ובחצר קא [הוא] שמטלטל אותו, ומותר הדבר.
ולענין מדוכה — הלכה זו כר' נחמיה היא, שהוא סבור שכל הכלים אינם ניטלים בשבת אלא לצורך השימוש להם הם מיועדים בדרך כלל, אם הוא מלאכה מותרת.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.