חיי היומיום והווי המחנות בקפריסין מתוך "אלבום קפריסין" מאת שמואל כץ

מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות אשר הוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 כחלק ממאבקם בתנועת ההעפלה לארץ ישראל. המחנות הוקמו מאז יוני 1946 והמעפילים לארץ ישראל הופנו אליהם. יושבי המחנות יצאו מהם בהדרגה לאחר הקמת מדינת ישראל.

הקמת המחנות על ידי ממשלת בריטניה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון ההגנה והנהגת היישוב את העפלה אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה למנוע שינוי במדיניות הספר הלבן של מניעת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הציע להחזיר את המעפילים חזרה למקומות מהם הגיעו כצעד שירתיע מעפילים נוספים. אולם הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם טען שמדובר בצעדים מוגזמים, לאור ההיקף הדל עד אז של ההעפלה, שניתן היה פשוט לקזזה ממכסת הסרטיפיקטים. פקידי המנדט הבריטי גם חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירעו לסטרומה ופאטריה. בפברואר 1946, הציעו ראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים חזרה לארצות מהם באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין. משרד המושבות התנגד למהלך זה ובמקום זאת הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחרר אותם כנגד סרטיפיקטים מהמכסה החודשית. מושל קפריסין הביע גם הוא התנגדות לכליאת מעפילים באי.

בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא היה ניתן לקזזו ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות זאת, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946.

קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לארוח פליטים, ביניהם יהודים. לאחר טביעת הויטרול והדורה ניתן לניצולים לשהות בקפריסין[1][2].

תנאי החיים במחנות[עריכה | עריכת קוד מקור]

עצירים יהודים ממתינים לביקורה של גולדה מאיר במחנות בקפריסין, 11 בנובמבר 1947

שגרה במחנה מעצר בקפריסין, אפריל 1948

מחנות החורף בקפריסין

הפגנה כנגד הבריטים ולמען השחרור במחנות קפריסין, בין 1946 ל-1949

על אף שהרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו וקהקליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף".

הצבא הבריטי סיפק לעצורים מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת. ועל כן הג'וינט שלח לקפריסין משלחת לעזרה ליושבי המחנות. בלחץ של נציג הג'וינט הוקמה במחנות מרפאת שיניים, שהעניקה טיפולי שיניים לעצורים על חשבון הצבא הבריטי. רבים מאנשי הצבא הבריטי שנהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים, סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. למשל, אחד המפקדים התיר לילדי מחנה 64 בקסילוטימבו לרחוץ בים בניגוד להוראות[3].

למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.

באחד מהפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים שיצרו דיוקנאות בגבס וחומר וכן ריקועי נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחווית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה‏‏[4].

לקפריסין נשלחו גם אנשי ההגנה והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים ועוד כ-2,000 ילדים נולדו במקום.

הליך פינוי המחנות[עריכה | עריכת קוד מקור]

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים[5] שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתקחנה אותם לישראל[6]. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים[7]. אולם, משעברו שבועיים והעלייה לא החלה, פנו עצורי קפריסין לאו"ם בדרישה ללחוץ על בריטניה לשחררם[8] וקיימו שביתת רעב של יום אחד[9]. לבסוף החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. שתי אוניות גדולות, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", הביאו מקפריסין מעל ל-4100 עולים[10], אולם על מנת שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18-45[11]. בין השלטונות הבריטים לבין העצורים התנהל מאבק סביב הדרישה לאפשר עליית אבותיהם של 170 תינוקות יחד עם התינוקות. למרות הסירוב הראשוני של הבריטים, העלייה אושרה לבסוף[12].

במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות[13]. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטיניים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר את עצורי קפריסין[14]. העצורים פנו לדעת הקהל בישראל ובעולם[15], איימו בשביתת רעב[16] ופנו לערכאות משפטיות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות[17]. בדצמבר 1948 הוסכם על מתן רשות ל-300 בחורי ישיבה לעלות לישראל, אולם הדבר התעכב בגלל רצונם של הבריטים להיות בטוחים שאכן בחורי הישיבה לא יתגייסו לצבא[18]. בסוף דצמבר 1948 הגישו עצורי קפריסין תביעת הביאס קורפוס כנגד השלטונות[19]. בסוף ינואר 1949 שוחררו עצורי קפריסין והועלו לישראל[20].

בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין[21] וזה היה גם המועד בו עזבו אחרוני השליחים הארץ-ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאותיות או בגלל שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • נחום בוגנר, אי הגירוש, מחנות המעפילים בקפריסין 1946-1948, תל אביב : הוצאת עם עובד, 1991.
  • דוד שערי, גירוש קפריסין 1946-1949: ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים, ירושלים : הוצאת הספרייה הציונית, 1981.
  • מנחם ויינשטיין, ציונות דתית בשולי ארץ ישראל, תנועת תורה ועבודה במחנות המעצר בקפריסין, הוצאת בית העדות בניר גלים, 2001.
  • הרב יעקב גולדמן, ה"תקרית" עם יוצאי מרוקו במחנה קפריסין עיתון "חרות" 7 באוגוסט 1959 (דף 3)

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • הארכיון של

, סימול החטיבה: J21

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. מבקשים רשיונות עליה לפליטי רומניה, "דבר"
  2. לקפריסין, "דבר"
  3. משה לויב, יחסם של הבריטים למעפילים במחנות קפריסין, משואה יא (1983), עמ' 216-221
  4. גליה בר אור, "שיח זיכרון, עקורים ופליטים, בתוך: הנ"ל וגדעון עפרת גדעון (עורכים), העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות עין-חרוד, 2008, עמ' 122-130.‏
  5. חסל סדר העפלה, התחילה פרשת העליה, "דבר"
  6. ש. גובנליאן, גולי קפריסין חוגגים את הקמת המדינה, על המשמר, 21 במאי 1948
  7. המנדט הבריטי יסתיים בליל שבת, "דבר"
  8. שואה תתחולל במחנות קפריסין, "מעריב", 4 ביוני 1948
  9. לקראת הפסקת האש, על המשמר, 9 ביוני 1948
  10. 4100 מעולי קפריסין חזרו לארץ, "דבר"
  11. ש. גובנליאן, החלה עליית קפריסין, על המשמר, 4 ביולי 1948
  12. ש. גובנליאן, איך ניצחה הדיפלומטיה הבריטית 170 תינוקות, על המשמר, 18 ביולי 1948
  13. יעקב מלכין, הקץ למחנות הריכוז בקפריסין, על המשמר, 3 בספטמבר 1948
  14. המתווך דורש להחזיר לארץ לפחות מאה אלף פליטים, "מעריב", 5 באוגוסט 1948
  15. הרעישו עולמות, הצילו אותנו!, "מעריב", 12 באוקטובר 1948
  16. מעפילי קפריסין לפני שביתת רעב, על המשמר, 27 באוגוסט 1948
  17. רצח בראנדוט עורר זעמם של עצורי קפריסין, על המשמר, 21 בספטמבר 1948
  18. התעכבה עליית 300 בחורי ישיבה מקפריסין, "דבר"
  19. החל משפט הביאס קורפוס שהוגש בשם עצורי קפריסין, על המשמר, 30 בדצמבר 1948
  20. צי ישראל מברך פדויי קפריסין בלב ים, "דבר"
  21. יציאת קפריסין הושלמה, על המשמר, 11 בפברואר 1949

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.