Family Wiki
Advertisement

מייל יומי בנושאים: יהדות, ארץ ישראל, התפוצות ועוד... מס.55 יום שני י"א אדר תשע"ה - 2 במרץ 2015

על טבריה. צולם באולם ההרצאות ב"אהלו"

בין נתניה להרצליה: בחמרה, בכורכר, בחוף ובין פרחים[]

סייר בחוף השרון בימים 6 -7 בפברואר 2015 . מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

האזור היה מוכר לי היטב משנים הראשונות להקמת המדינה: 1948-1053 - אז רק נראו בו יסודות מלון השרון

י"ט באדר "יום תל חי" - איך הייתה ניראת המפה ללא אירועי תל חי[]

התפתחות גבולה הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית 1916 - 1924. הסכם סייקס-פיקו הותיר את הארץ ללא אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון. המושבות המבודדות בצפון - מטולה, כפר גלעדי ותל חי, נותרו מספר שנים בשטח הפקר, עד לסימונו הסופי של הגבול, בתוואי המוכר כיום, בשנת 1924

האזור היה אמור להיות שטח צרפתי, לפי הסכם סייקס-פיקו שנחתם בין צרפת ובין בריטניה ב-16 במאי 1916. מטרת ההסכם הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בתחומי של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לתקופה שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של שטח ההשפעה הבריטי בארץ ישראל, בקו העובר מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ויורד דרומה עד לים כנרת, באזור טבחה. בריטניה ראתה אינטרס חיוני בשמירת מפרץ חיפה על מנת לדאוג להעברה תקינה של הנפט מעירק. צרפת רצתה לשמור לעצמה רצועת חוף ארוכה ככל האפשר. הקו שסומן היווה את נקודת האיזון בין שני אינטרסים אלו]

בין אומנות לפורים - על יהודים, צירים וקרנבלים[]

איתמר ליברמן.jpg

המקור: "ישראלי" - שבועון למשפחה הישראלית לשבת פרשת זכור, ופרשת "ואתה תצווה" - גליון 687

בעלי מלאכה בירושלים דאז ציורים בליווי הסברים של אליעזר וויסהוף[]

בעלי מלאכה בירושלים.png

מתוך מצגות קלריטה ואפרים

פריחת ההדרים בכפר סבא: מבין העצים הבודדים שנותרו[]

עונת פריחת ההדרים והריח הנילווה אליה היו אופיניים לחבלי ארץ השרון ושפלת יהודה בשנים שקדמו להקמת המדינה ובעשרונים הראשונים לקיומה. מי שהי נוסע בין גדרה לבין חדרה בחודשים שבט-אדר היה חש היטב בריח הנפלא של פריחת פרי ההדר.

פריחת ההדרים הביא בעקבותיה תוצרת דבש מעולה: הדבש הבהיר עם הריח המיוחד לו. אלו שהיו בארץ ישראל בשנים האלה לא ישכחו את ריח פרי ההדר ואת ניחוח הדבש.

כל זה לצערנו איננו: רוב הפרדסים נעקרו והדבורים ניזונים היום מפרחי-בר ומקורות אחרים - כמעט חסרי ניחוח (עם זאת, בעלי ערך תזונתי דומה אם לא זהה)

להלו תמונות אחדות שצילמתי ליד עץ הדר בודד ליד רחבת ביתי המשפט בכפר סבא. תוכלו להבחין בניצני הפירות הננסיים !


אליקים העצני:התינוקות אדל ואברהם ידידיה ז'ל שומרים על א"י[]

המצבה של אברהם ידידיה בחשבון עוד פרטים כאן

ברשות המחבר

מותה של אדל ביטון הקטנה הי'ד, לאחר שנרצחה באבן על כביש חוצה שומרון לפני שנתיים, זיעזע רגשית את כולנו וגם הקנה לנו כמה תובנות חשובות. לב מי לא נמס למשמע דברי ההספד של ההורים השכולים ? דברי האמא – "ילדה יקרה שלי..אהובה שלי, אוצר שלי...עוד מאז שהיית תינוקת לא רצית לישון, 'לא לישון, אמא'. עכשיו אני מבינה שהיית צריכה להספיק הרבה..." והאבא אמר :.."משוש חיי..עכשיו את עולה למעלה, לא יכול להיות שאת תישארי שם לבד. אולי תפחדי שם? ... מה שעומד לנגד עיניי הוא שעון חול שעליו אסתכל ואחכה לזמן שבו אצטרף אליך..." המותר לפנות אליך, אדם יקר, ולבקש ממך לחשוב גם על יתר ילדיך, על אשתך ועל עצמך, שלמרות שעון החול הנורא המודד את האבל והצער, מצווים אתם על החיים ? בוכים יחד אתכם, משפחת ביטון היקרה, ומעריצים אתכם על עוד דבר שהאם אמרה :..."אנחנו קוברים אותך פה קרוב אלינו, במקום בו נרצחת. אנחנו קוברים אותך פה לזעוק זעקה גדולה שיהודה ושומרון וכל חבל ארץ במדינת ישראל שייך לנו ויישאר לנו, בלי תנאים, בזכות". ורב היישוב, הר' אהרון כהן, הוסיף:" מה היא הספיקה לעשות בחייה הקצרים? אדל הספיקה להשפיע על עם ישראל , והיום היא פרצה דרך לבית העלמין ביקיר." השמע הרב, השמעו ההורים, על מעשה שהיה לפני 40 שנה - פריצת הדרך לבית העלמין היהודי העתיק בחברון, אף זאת בזכות תינוק? אברהם ידידיה ז"ל, בנם של הצייר ברוך נחשון, איש חב"ד, ואשתו הצדקת שרה, מראשוני המתנחלים בעיר האבות, נימול במערת המכפלה בניגוד לאיסור שהטיל שלטון אטום , מנותק ופחדן, וכשנפטר ממחלה, שוב נתקל באיסור - לקבור אותו בבית העלמין היהודי העתיק בחברון שבמרומי תל-רומיידא - אדמות ישי, בפי היהודים. כבר זמן מה לפני כן הבחינו בקרית ארבע הסמוכה, שהיתה אז בת 4 בערך, שהשלטון גודר שם שטח לצורכי בית עלמין והודיעו לו, שמקום מנוחתם האחרונה של יהודי קרית-ארבע, שעליה נכתב במקרא "היא חברון", יהיה אך ורק בבית העלמין בחברון העיר, בו קברו יהודים מדורות קדומים וגם הערבים מכירים אותו כ"תורבת-אל יהוד". מכאן ואילך היה זה רק עניין של זמן עד ששאלת בית הקברות תעלה בכל אכזריותה. כדי למנוע את קבורת התינוק בחברון הוזעק צבא שחסם את הכניסה לחברון ב"צומת הזכוכית", ובקלות היה יכול להתגבר על קהילת קריית ארבע הקטנה ובראשה הרב לוינגר שנזעקה למקום. ובכל זאת היה השלטון חסר אונים מול ההורים האבלים ובעיקר מול גופתו הזעירה של אברהם ידידיה. כמעט יום שלם נמשך העימות, העניין עלה להכרעה לחלונות הכי גבוהים, וכל אותו זמן כביש ירושלים-באר שבע היה חסום – עד שעם ישראל ניצח וההיתר ניתן. סיפור המעשה, בקיצור נמרץ, רשום על מצבתו של התינוק, קרוב מאוד לכניסה לבית העלמין. שלוש תובנות:

  1. הראשונה נוגעת בראש היהודי הגלותי. כל שעות חסימת הכביש התקהלו במקום גם לא מעט ערבים. אלה בוודאי ניסו להסביר לעצמם את המתרחש, אך מבין כל ההשערות - אחת מהן הם לבטח הם לא העלו על דעתם: שהשלטון היהודי התייאש ומוותר מרצונו על 'תורבת אל יהוד'. מחשבה כזאת, השכל הגויי באותם הימים עוד לא תפס. שנים רבות צריכות היו לחלוף עד שלמדו אותנו. היום הם יודעים.
  2. התובנה השנייה באה מיקיר: השלטון לא למד כלום! ביקיר 2015 כמו בחברון 1975 עדיין יהודים זקוקים לקבל על עצמם עבריינות למען א"י, מצווה שאין גדולה הימנה. הורי אדלה היקרים, בבניין השומרון ביחד עם בניין חברון ובנין ציון תנוחמו, וננוחם.
  3. ויש תובנה שלישית. ביחד עם הידיעה על פטירתה של אדל ז"ל דיווחו בתקשורת על כנס רב-משתתפים של "המכון למחקרי ביטחון לאומי", ארגון שמאלני שבמסגרתו אנשי ביטחון ממציאים נימוקי ביטחון כדי להוציא את ארץ ישראל מעם ישראל. אחד הנואמים היה תא"ל (במיל.) משה (צ'יקו) תמיר, לוחם מוערך מאוד. והנה, גם בארזים נפלה שלהבת, גם אותו העביר פולחן השלום על דעתו. שימעו, מה הציע, והכל מגובה במחקרי-שטות ובמפות-הבל: על ישראל לסגת חד-צדדית מרוב שטחי יו"ש, חוץ מבקעת הירדן ויישוביה. משאר השטח יוצאו כל המתנחלים היהודים (וגם את, העיר בצחוק – אוי ואבוי לצחוק הזה – לשכנתו ליד שולחן הפאנל, תמר אסרף, דוברת מועצת בנימין, ואף הוסיף: את לא יודעת, כמה זה קרוב...). לעומת זאת, לפי תכנית תמיר, לצה"ל יושאר חופש פעולה מלא לנוע ולפעול בכל שטח יו"ש, הגם שכבר יהפוך למדינה פלסטינית.

בקוראי את הזוועה הזאת, נזכרתי באדל הקטנה שקפחה את חייה על כביש 'חוצה שומרון', הציר הראשי שדרכו יצטרך צ'יקו תמיר להזין את בקעת הירדן מתוך הקו הירוק, צומת קסם, בתגבורות ובאספקה שוטפת – בכל! אולם אותה שעה ישראל כבר לא תשלוט בציר הזה ולאורכו כבר לא יהיו חלילה היישובים אלקנה, שערי תקווה, עץ אפרים, קרית נטפים, ברקן, ברוכין, רבבה, יקיר, אריאל, נופי נחמיה, רחלים, תפוח, מגדלים ומעלה אפרים, השומרים עליו. אני בטוח, שתמיר יכול ללמד את כולנו פרק בהלכות ציר פילדלפי שעל גבול דרום הרצועה, אותו הצבא פשוט לא היה מסוגל להחזיק, למן הרגע שגוש קטיף ויתר היישובים ננטשו, והסוף ידוע... ההיסטוריה תשפוט בין צ'יקו תמיר ומרעיו לבין אדל זיכרונה לברכה, הוריה והרב שלה, שהציבו בית קברות ביקיר, כדי להציל את השומרון מידיהם

האנטישמיות היא לא הדאגה הראשונה של יהודי הונגריה[]

הדלקת נרות חנוכה בתחנת רכבת בבודפשט, בנובמבר - צילום אי.פי.

אנשיל פפר ממשיך בכתיבה על "חדשות בעולם אירופה" בעיתון הארץ ומספר בפרק שלישי בסדרת על יהדות אירופה על הונגריה האנטישמיות היא לא הדאגה הראשונה של יהודי הונגריה. וזה סיכום הכתבה:"היהודים בהונגריה חשים ביטחון תחת השלטון הנוכחי למרות עליית הקולות הלאומניים, אך מודאגים מהפגיעה הגוברת בדמוקרטיה ומהיעדר עתיד בארצם."

הוא מסכם את הכתבה בקטע הבא
הרצל, יליד בודפשט, לא האמין שהיהודים השלווים והאמידים באימפריה האוסטרו־הונגרית ינהו אחרי הציונות שהיתה מיועדת יותר ליהודי רוסיה המדוכאים. גם כיום התחושה בבודפשט היא שיהודים רבים נטועים כאן חזק מדי מכדי להגר. וגם אם כן, לאו דווקא לישראל. "אני חש פחות בטוח בישראל, עם פיגועי טרור וטילים מעזה", אומר יהודי צעיר אחד. "כאן יש לנו את אורבן שהורס את הדמוקרטיה", מוסיף אחר, "אצלכם ביבי עושה את אותו הדבר".

"יהודים בהונגריה נוטים להיות אינטלקטואלים ושמאלנים", אומרת לוקה אלק, סטודנטית בת 27 שחזרה לא מזמן לבודפשט אחרי שסיימה תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. "המרכיב היהודי פחות מרכזי בזהות שלהם. היום אני יותר קשורה לישראל וליהדות אבל חשוב לי שהילדים שלי יגדלו כאן, בקרב משפחה וחברים. פה גם התאטרון והתרבות שלי. השאלה היא רק באיזה כיוון הונגריה הולכת. החינוך, הבריאות, היחס לחסרי בית ולצוענים מידרדר. אבל לאן אלך? זאת תקופה רעה באירופה למהגרים, ובישראל יש בעיות דומות מאוד".

"קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי"[]

ה"אבא" - השוא הכתבה

אווה אילוז כתבה באתר הארץ את הכתבה הבאה קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי וסיכמה אותו בקטע הבא:מותו של אבי, חיים אילוז, בבית חולים בישראל, הוביל אותי לחשוב על פגיעותם של חולים ואדישותם של רופאים בחברה שלימדה את עצמה להפנות את המבט מהסבל

מהכתבה
חברים ועמיתים רבים שמעו את הסיפור שסיפרתי לעיל וזעמו עבורי. באופן שהיה נראה לי משונה, רוב רובם שאלו מיד אם הבהרתי שאני נשיאתו של מוסד ישראלי חשוב. "ברור שלא", אמרתי. הם שאלו אם הפעלתי פרוטקציה, שבלעדיה הרי אפשר ללכת לאיבוד בבית חולים ישראלי. "ברור שלא", היתה תשובתי היחידה. "אבל איך את רוצה שצוות בית החולים יבחין בך?" אמרו לי כמה מהם. אחד מחברַי הציע לעזור ולהתקשר למכרה שלו, המופקדת על יחסי הציבור של בית החולים x. היא קיבלה את מספר הטלפון שלי, אמר, והבטיחה לחזור אלי אחרי שתברר את העניין. חיכיתי וחיכיתי, ושום טלפון לא צילצל. התקשרתי אליה בעצמי, אבל לא תפסתי אותה. השארתי את שמי. גם אחרי פניות רבות מספור לאנשי הנהלה ולצוות הרפואי בבית החולים x — כולל אותה יחצ"נית של בית החולים — איש לא חזר אלי ולו פעם אחת כדי להסביר מדוע מת אבי; לא פרופ' ק', לא פרופ' ל', לא מנהל בית החולים, אפילו לא אשת יחסי הציבור.

התפלאתי. למדתי להשלים עם הסמכותיות הקרה של פרופ' ק', עם מורת רוחו המפונקת למשמע התנצלויותי, עם הפקודה להוציא אדם חולה מחדרו, עם העובדה ששילשל לכיסו סכום כסף גדול בלי לספק קבלה כחוק. השלמתי עם הקרירות חסרת הסבלנות של צוות בית החולים, עם הבוז של פרופ' ל' לשאלותי, עם אדישותם של הרופאים והאחיות להלם ולכאב שפקדו אותנו. השלמתי עם כך שפרופ' ק' לא שמע מצוותו שלו על מותו של מטופל, עם כך שלא טרח להשיב לפניותַי הטלפוניות כשביקשתי לברר את סיבת מותו של אבי. אפילו לא מחיתי על חילול כבוד גופתו של אבי, שהונחה בקירור במרתף.

המייל הבא (בהכנה)[]

Advertisement