מייל יומי בנושאים: יהדות, ארץ ישראל, התפוצות ועוד... מס.84, א דחוה"מ, יום ראשון ט"ז ניסן תשע"ה - 5 באפריל 2015

תמונת היום - השעורה מקרוב בעמק הירדן הצפוני

החלה "ספירת העומר"[עריכה | עריכת קוד מקור]

לוח ספירת העומר תשע"ה - הקש לצפיה ולהורדה

בהלכה היהודית סְפִירַת הָעֹמֶר היא המצווה לספור כל יום במשך 49 הימים מהיום הראשון של חג הפסח עד לחג שבועות, את מספר הימים שעברו מאז הקרבת קורבן העומר - בימים שבית המקדש היה קיים. הספירה תתחילה "ממחרת השבת" - יום ראשון לחג הפסח. ביום החמישים של הספירה, חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך, על שם שבעת השבועות של הספירה. ברוב ימי ספירת העומר נהוגים מנהגי אבלות לזכר מותם במגפה של תלמידי קבי עקיבא.

לא נהגו לברך את ברכת שהחיינו לפני הספירה בלילה הראשון, אף על פי שהכלל הוא שבמצוות שבאות לפרקים, בקיום הראשון של המצווה מברכים שהחיינו, שהיא ברכה לאלוהים שהחיה והגיע את המברך לזמן הזה. כגון, בהדלקת נר ראשון של חנוכה או בנטילת לולב ביום הראשון של סוכות. ניתנו מספר הסברים לדבר.

  • לפי שאין מברכים אלא על דבר המתחדש שיש בו הנאה ושמחה, אך בספירת העומר אין שמחה כי אם צער, שנזכרים בחורבן הבית שבגללו אי אפשר להקריב את העומר:
"וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו"
– שו"ת הרשב"א, א, קכו
  • היו שאמרו לפי שזמן הספירה תלוי בזמן יום טוב הראשון של פסח, ונפטרים בברכת שהחיינו שנאמרה על החג[1].
  • לפי שאין זו מצווה שיש בה מעשה[2].
  • לפי שהספירה בזמננו אינה אלא זכר למקדש, ואין לברך שהחיינו על זכר בלבד.
  • לפי שאין מברכין ברכת "שהחיינו" על מצווה מתמשכת (ואינה מצווה אחת מאוחדת מאחר שאם שכח בלילה אינו מברך ביום)[3].
  • לפי שחששו שישכח יום אחד לספור, ותמצא ברכתו לבטלה.
  • לפי שנצרכו אלו הימים כ"שבעה נקיים" לאשה ובלא זה לא יכלו לקבל את התורה, וציפו תמיד מתי יעברו הימים ואין מברכים ברכת ה"זמן" על זמן שמצפים שיעבור[4].

הערות שוליים

  1. העירו כי דבר זה נכון בחו"ל בו מברכים שהחיינו אף ביו"ט שני, אך לא בא"י. עי' פני הנשר שנה ה' עמ' נב
  2. העירו נכון שמברכים על הרואה פני חבירו, וי"א אף על הרואה פירות חדשים אף שלא אכל. עי' פני הנשר שם
  3. ניסים בן ראובן,הר"ן סוכה דף כ"ב: מדפי הרי"ף, ויעוין ציץ אליעזר חלק י"ט סי' כ"ז.). היו שדחו הסבר זה מאחר שישנם מצוות שעל אף שנמשכות מברכים שהחיינו כמצוות מצה שחלה הברכה גם על המצווה שלאחמ"כ ואף על יו"ט אחרון של חג
  4. בהסתמך ע"ד ספר החינוך על מצוות ספירת העומר שאנו "מצפים כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף". עי' מטה משה (תרס"ט), וקדושת לוי (בדרוש לספירה), ובשו"ת תירוש ויצהר (סי' צ"א), וב"ספר המנהגים" לרבי אברהם קלויזנר (מהרא"ק). וכן כתב הלבוש (בטעם ב'), שם כתב טעם נוסף כי הספירה הוא צורך יו"ט (שבועות) וסמכינן על הברכה אז, ובצרור המור (פ' אמור) הוסיף שכן הוא בביעור חמץ ובבניית סוכה.

קציר שעורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

על חג הפסח בו חל קציר השעורים נאמר: "ולה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַה': שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ..

ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.

פרופ' זהר עמר כתב בספרו צמחי המקרא את הדברים הבאים: השעורהנזכרת במקרא 34 פעם כמין ל דגן, בדרך כלל אחרי החיטה כמו בספר דברים:"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה" (ח',ח'). גדלה בשדות נחלת שבט יהודה :"וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (א', י"א, י"ג) ובשדות בית לחם, לפי המובא בספר רות:"וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים" (א',כ"ב).

הזיהוי נחשב לוודאי, לאור העובדה שהשם מצוי בשינויים קלים בשפות שמיות קרובות. לדעת החוקר "יש לו מסורת לשונית פעילה ורציפה".

המימצא הבוטני-ארכאולוגי הראה כי היא גדלה באזורי ספר יובשניים או בתקופות בצורת.

מקטר השעורה היה במזרח הקרוב והוא מן המינים המבויתים הקדומים. היא נזכרת רבות בספרות חז"ל ובימי הביניים.

"אחד-העם"- על משה רבינו וליל הסדר[עריכה | עריכת קוד מקור]

פסל משה רבינו מאת הפסל מיכאל אנג'לו - הצבת פסלו ברומא השנת 1513 עוררה התרגשות רבה בקרב יהדות רומא - המקור:ויקישיתוף, צילם:Ulrich Mayring

ולפיכך, כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל'עולם העליון', – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אוה"ע מונים אותנו בהם : אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות ; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה : זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה. וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום 'מציאה' אַרכיאוֹלוֹגית. וכך אני אומר : הרי האידיאל הזה נוֹצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. צורות כאלה, שבהן מגַשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות, הולכות ומתרקמות בו כמו מאליהן, שלא מדעת וכוָנה ברורה, ועל כן אי אפשר להן אמנם, כידוע, להנצל מ'קשוטים' יתרים וזרים, ואין מדקדקים עמהן בפרטים, שיהיו כולם מכוּוָנים אל הרעיון העיקרי ; אבל כשאנו מסתכלים בכללותו של הציור, מוצאים אנו בו תמיד אותו הרעיון העיקרי, שבשבילו נוצר, אותו הגרעין, שמתוכו צמח כל האילן.

ובכן הנני סוקר בלבי בבת אחת כל המסורה על דבר משה ושואל אני את עצמי קודם כל : מה טיבו של משה ? כלומר מאיזה מין הוא האידיאל הלאומי, שנתגשם במשה ? שהרי אינה דומה צורתו של גבּור־מלחמה לזו של גבּור־מחשבה וכו', וכשאנו באים להסתכל בציור, צריכים אנו לברר לעצמנו ראשונה, מה טיבו של האידיאל, שראה הצייר ברוחו ורצה לצוּר לו צורה. מסתכל אני בדמות דיוקנו של משה ומוסיף לשאול :

איש־מלחמה הוא זה ?
לא ! שהרי אין בכל הציור שום רמז לגבוּרת־הזרוֹע ואין אנו מוצאים את משה אף פעם אחת עומד בראש המחנה ועושׂה נפלאות במלחמה עם האויב. רק במלחמת עמלק אנו רואים אותו על שׂדה המערכה, אבל הוא אינו אלא עומד ומתבוֹנן במהלך המלחמה ומשפיע על גבּורי ישׂראל מכוחו המוסרי, מבלי להיות עמהם בגוף המעשׂה.

או איש מדיני הוא ?
לא ! שהרי כשהוצרך לעמוד לפני פרעה ולשׂאת ולתת עמו על ענינים מדיניים, לא מצא ידיו ורגליו בלי עזרת אהרן אחיו, שהיה לו 'לפה'.

ובכן – מחוקק הוא ?
גם זה לא ! שהרי כל מחוקק נותן תורתו לבני דורו, בהסכם לצרכי חייהם באותו זמן ובאותו מקום, שהוא והם חיים בו. אבל משה יוצר חוקים לעתיד לבוא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבשה, והמסורת לא העלימה מאתנו, שבין החוקים המיוחסים למשה יש שיצאו לפעולה רק לאחר כמה דורות ויש שלא נתגשמו בחיים בשום זמן.

אלא מה הוא משה ?
זאת ידעה המסורת והודיעה לנו בדברים מפורשים : 'ולא קם עוד נביא בישׂראל כמשה'. הוי אומר : נביא הוא משה. ולא נביא כשאר נביאים, שמציאותם המוחשית נתגלתה בעמנו בצורתה האמתּית רק בימי המלכים, אלא – כמו שקראו לו למשה בדורות המאוחרים – 'אדון הנביאים', כלומר טוֹפסה האידיאלי של הנבואה הישׂראלית במובנה היותר צרוף והיותר נעלה.

ושוב סוקר אני בלבי בבת אחת כל מה שהעליתי זה כבר מתוך קריאה ומתוך עיון על דבר מהותה של הנבואה הישׂראלית ומעמיד אני את הכל על העיקרים האלה :

להצליח לשלב יראה ואהבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב יואל בן נון מלמד ומפרש תנך - אתר 929

מעמד הר סיני - פיסול מברונזה - בשער גן העדן בפירנצה - עוצב לפי המסורת היהודית.

פרק כ"ד - וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-ה', אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-ה', וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ; וְהָעָם, לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַיהוָה--פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע... וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן--נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר. וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ. {ס} וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם... וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה, כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

כאן מסתיים מעמד הר סיני במזבח "תחת ההר" עם קרבנות עולה וחגיגת שלמים, בקריאת "ספר הברית" (כד, ד-ז), ובחזיון ההתגלות של כבוד ה' "א-לוהי ישראל" כמלך יושב על כס השמים, שלא פגע בסעודה החגיגית ("ויאכלו וישתו", כד, י-יא).

דבר מכל אלה לא נזכר בתחילת המעמד, בקול השופר החזק ובחרדת המוות, שבפרק זה נעלמת. רק רמז קל יש בתחילת המעמד, בחשש הגדול "פן יֶהֱרסוּ אל ה' לראות ונפל ממנו רָב" (יט, כא), רמז לאותם אצילים (נדב ואביהוא?) שעלו וראו, וה' חס עליהם (כד, יא).

הפתיחה מובילה ליראת ה' הרוממה, הבחירית, ואילו החתימה מבססת את אהבת ה' בעת החגיגה והשמחה בעבודתו. אי אפשר לזכות בקדושת הדיבור מאת ה', בלי יראה, ואי אפשר לקבל את הדיבור, בלי אהבה. לכן, בני ישראל יכלו לומר "נעשה ונשמע" (ז), רק כאשר שמעו "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (ג), עם קריאת "ספר הברית" (ז).

אכן, לדעת ר' אברהם אבן-עזרא, ולדעת רמב"ן, כך היה גם סדר הדברים, ו"ספר הברית" כלל את עשרת הדיברות עם פרשת משפטים. זהו 'פשוטו של מקרא'.

אולם חכמי התלמוד (שבת פח עא) ורש"י קראו אחרת – הם למדו מפרק כד את מספר הימים של העליות והירידות בפרק יט – "וַיִשכֹּן כבוד ה' על הר סיני וַיכַסֵהוּ הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (כד, טז).

לפי קריאתם, יש כאן שני תיאורים הפוכים של אותם הימים עצמם – גם חרדת מוות, וגם התלהבות עצומה, בבת אחת – "עִבדוּ את ה' ביראה, וגילוּ ברעדה" (תהילים ב, יא).

תבחינים לזיהוי שמות אתרים מקראיים אצל אישתורי הפרח[עריכה | עריכת קוד מקור]

תבחינים_לזיהוי_שמות_אתרים_מקראיים_אצל_אישתורי_הפרח_-_ד"ר_דוד_שניאור

תבחינים לזיהוי שמות אתרים מקראיים אצל אישתורי הפרח - ד"ר דוד שניאור

הרצאתו של ד"ר דוד שניאור, תבחינים לזיהוי שמות אתרים מקראיים אצל אישתורי הפרחי, בכנס הבינלאומי ה-12 לחקר השמות היהודיים שנערך באוניברסיטת בר-אילן בכ"ז באדר תשע"ה, 18 במרץ 2015 - עוד הרצאות מהכנס באתר אוניברסיטת בר אילן.

הרב אֶשְׁתוֹרִי הַפַּרְחִי חי במאה ה-13. היה חוקר ארץ ישראל והלכותיה. מוצא משפחתו הוא מפלוראנצה (Florenzia) ‏‏בספרד. הוא חי בפרובאנס שבצרפת. בשנת 1313 הגיע לירושלים, וכעבור שנה השתקע בבית שאן. ספרו החשוב הוא "כפתור ופרח", ספר הלכה על המצוות התלויות בארץ, ואגב כך הוא עוסק בגאוגרפיה של ארץ ישראל. ייחודו בתחום מחקר תולדות ארץ ישראל הוא בזיהוי מקומות בארץ, על פי אזכוריהם במקורות יהודיים קדומים.

בתחילת ההרצאה הוא מציין כי על האשתורי הפרחי נאמר:" כי הוא התייר אשר תר את הארץ לאורכה ולרוחבה ובחקירותיו היה לאבי המחקר הטופוגרפי של ארץ ישראל.

בספרו עסק בשמות אתרים בארץ ישראל. הוא מציין כי שמות אתרי הארץ מימי המקרא נשמרו עד לימיו "ימי ישמעאל". הוא מצטט בספריו כ-170 חיבורים תורניים. בהתחשב בעובדה שהיה בבית שאן, נראה שהיה זה הישג לאה קטן. הוא הביא דוגמאות לאיתור מקומות בארץ ישראל:

  • הר ההר - הוא מצטט את "אמונת חכמים" וסבור כי הוא בצפונה של הארץ, מול חמת.
  • קבר רחל - הוא מצטט את הרמב"ן, אך כאן אינו מצטט מהדורה אחרונה.

דיון מעניין בשאלה: מהי זיף?

  1. כפר יאסיף - מזרחית לעכו ולא צפונית.
  2. "אלזיב" (אכזיב) צפונית מעכו, לפי הצליל.

והמרצה הסביר: הוא מחפש את זיף ליד מעון, כמו בצתיאור המקראי. את מעון הוא מזהה ב"תל מעון" ליד טבריה.

סיורים ביהרות קרן הקיימת: יער החמישה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

מצפור מרסל לוריה

יער החמישה יוצר חגורה ירוקה מסביב ליישובים מעלה החמישה, נווה אילן ואבו גוש. זהו גוש יער ותיק, שסיפק בשנות ה-30 עבודה למתיישבים באזור. עתה אנו יכולים ליהנות מפרי עמלם.

ברשימה זו נספר על שני מסלולים המתפצלים מכביש מעלה החמישה–הר אדר (כביש 425). מסלול אחד הוא שביל תש"ח, והאחר יוביל אותנו בין אתרי יער הסתדרות המורים, ובו חלקות המוקדשות למחנכים ולמורים בישראל וגם מעיין נחמד לסיום.

המצפור שוכן כ-500 מ' מהמפגש של כביש 3975 עם כביש 425, בדרך להר אדר. רחבת תצפית נוחה ומרפסת תצפית מקבלות את פני הבאים. המצפור הוא מלאכת מחשבת של הוצאת מתוק מעז. בעת בניית הכביש נוצרו במקום עודפי עפר. קק"ל ומע"צ ניצלו את העפר המיותר והפכו אותו לרחבת תצפית נגישה לנכים. המצפור נקרא על שמו של מרסל לוריא, שכיהן כנשיא קק"ל בלגיה ומימן את המבצע. מרפסת התצפית, המצוידת בלוחות שיש המציינים את הנקודות הנצפות, צופה על אבו גוש ועל כביש 1, בואכה השכונות המערביות של ירושלים. הקסטל ותל צובה נראים היטב וכמוהם רכס עמינדב. באופק נראה גוש עציון. נמשיך בנסיעה עוד כ-500 מ'. מיד אחרי קבוצת עמודי ההנצחה של קק"ל נכנסת דרך עפר ימינה ליער החמישה. נחנה בחניון הקטן והאינטימי שנמצא בכניסה ליער ונצא לסיור רגלי קצר. זהו חניון משהד, המנציח את יהודי משהד שבאירן.

המצפור כולו נגיש לאנשים עם מוגבלויות בתנועה

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.