מים כדי לשוף בהם את הקילור הוא נושא הנידון במסכת שבת וכך נאמר במשנה, אשר דנה גם במשקים נוספים:"המוציא יין (חי, לא מזוג - [1] ) כדי מזיגת הכוס (השיעור שנהגו להוסיף מים ליין החי[1]), חלב כדי גמיעה , דבש כדי ליתן על הכתית (פצע הנעשה מחמת שפשוף [1] ורש"י פירש: שבגבי הסוסים והגמלים מחמת המשאות ), שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף בהם את הקילור (תחבושת לעין[1]), ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית . ר"ש אומר כולן ברביעית ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן" (ע"ו, ב').
לסיכום, כמות המים שמותר להצניע ואין חשש לעבור על איסור הוצאה הוא, הכמות הנדרשת כדי לנקות (לחבוש) את העין.
ומה אומרים המומחים לעזרה ראשונה (ראו שורה חמישית)
מלאכת ההוצאה[]
להבהרת הסוגיה, בפני עצמה, נבהיר שני מונחים:
- מלאכת הוצאה
- מלאכת הצנעה.
מלאכת הוצאה אסורה בשבת ונקראת בפי הראשונים מלאכה גרועה. מלאכה זו שונה במהותה מכל שאר המלאכות, שאילו כל שאר המלאכות הם חלק מסדרת פעולות הנעשות בהליך ייצור מסויים (כמו זריעה, אפיה - כל מלאכה שנזקקים לכלי מסויים כדי לבצע אותה).
ואילו מלאכת הוצאה אינה קשורה לשום הליך ייצור כל שהוא, וכן אין בה לכאורה שום אפקט מעבר לפעולה היבשה של העברת חפץ מרשות אחת לרשות אחרת , ואם כן גם אם התורה אסרה את ההוצאה עדיין לא מובן למה ההוצאה נכנסה בכלל המלאכות. ובפשטות ההוצאה אכן אינה מלאכה במשמעות המילה של מלאכה, והמשמעות היחידה שיש להיותה מלאכה. הוא בכך שיש לה את גדרי ההלכות של מלאכה, ובכך בעצם מסתיים הקשר שלה עם כל שאר המלאכות.
לפי הרמב"ם, שהאיסור הוצאה נאמר אך ורק על אותם הסחורות שהדרך לאחסן אותם לשם שימוש ארוך טווח, ולכן כדי להתחייב על חפצים משום הוצאה צריך שיתקיים בהם שלושה תנאים, התנאי הראשון שיהיו עצמים ראויין לשימוש, התנאי השני שיהיה להם חיי מדף ארוכים שנשמרים לאורך זמן, התנאי השלישי שיהיו בעלי ערך ששווה לאגור אותם (וכמה שהדבר פחות מצוי ונגיש הוא בעל ערך יותר )
והפי' הזה של הרמב"ם שופך לנו אור על תפיסת הרמב"ם את מהות מלאכת ההוצאה ומקומה , והוא ששורש האיסור של הוצאה הוא למנוע הספקת היבול מהשדות הביתה, ובהליך זה של ההספקה נאמר דין הוצאה לא להעביר את הסחורות מרשות אחת לרשות אחרת, הרי שמלאכת הוצאה מקומה בהליך ההספקה ואמנם אין ההספקה הליך ייצור. אבל היא עניין משלים להליך הייצור שכן בגמר הייצור עדיין נשאר לספק את המוצר הביתה ומלאכת הוצאה באה כדי למנוע את ההספקה ובכך מלאכה זו מתחברת לכל שאר המלאכות שני הספקטים של הספקה וההספקה המקורית זהו הבאת היבול מהשדה לאחר גמר עשייתם , ויש את ההספקה המשנית המודרנית יותר שזהו הבאת הסחורות הקנויים מהיריד. המקור:פורום אתר ישיבה
הרחבת משמעות ה"ההצנעה"[]
משנה, ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעים כמוהו והוציאו בשבת חייב וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו והוציאו בשבת אין חייב אלא המצניעו: ופי' רש"י וז"ל. כשר להצניעו . שהוא מין העשוי לצורך האדם. ומצניעים כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניע. אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב לאדם אחד והצניעו חייב על הוצאתו וכו'
ולפירושו. הכלל שנאמר במלאכת הוצאה, הוא שהחיוב של הוצאה נאמר רק על דברים שחשובים לו לאדם וגם אם אין לו בהם צורך לשימוש עכשווי בכל זאת הוא מצניע אותם לצורך שימוש עתידי, והצנעה פירושו לשים במקום שמור שלא ילך לאיבוד, והיות שהגורם של החיוב במלאכת הוצאה הוא ההצנעה. לכן בדברים שדרך כל האדם הוא להצניעם בהם כל אחד יהיה חייב על הוצאתם, אבל בדבר שאין דרך בנ"א להצניעו, אם מפאת מהותו היות שסוג הדבר אינו ראוי לשימוש, ואם מצד שאין בו שיעור שמספיק לאותו שימוש. אם בא אחד והצניע אותו, בכגון זה אף אדם לא יהיה חייב על הוצאתו כי אם זה שהצניעו, והחיוב של המצניע והפטור של כל אדם שניהם נובעים מאותה הסיבה שהיא היות החפץ בר הצנעה אם לאו,
ובפי' המשניות להרמב"ם כתב וז"ל. כשר להצניע. כלומר ראוי להצניעו ולשמרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר, ומצניעים כמוהו. ר"ל כי מנהג בנ"א להצניעם כי יש דברים אילו היו מצניעין אותם היו נשמרין ולא היו נפסדים אבל אין מצניעים אותם ואין משמרים אותם מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותן שם וכו', והצנעה לפירושו זהו הצנעת דבר במקום שמור כדי להשתמש בו לאחר זמן רב וזה שייך באותם המצרכים שדרך האדם לאוגרם באוצרו ומסתפק מהם במשך השנה, או בחפצים שיש בהם שימוש תמידי , ולפירושו. הכלל שנאמר במשנה הוא. שרק על דברים אלו שדרך האדם לאוגרם באוצרותיו נאמר מלאכת הוצאה, וסוג הדברים שדרך בנ"א לאוגרם הוא באותם הדברים שיתקיים בהם ג' תנאים כדלקמן.
- התנאי הראשון. שיהיה מסוג הדברים שיש בהם שימוש לאדם,
- התנאי השני שיהיה מסוג הדברים שאינם מתקלקלים מהר ומחזיקים מעמד הרבה זמן.,
- והתנאי השלישי, שלא יהיה מסוג הדברים שמצויים בשפע ומזומנים לכל אחד תמיד שאין לו לאדם צורך לאוגרם, ולכן בסוג מצרך שמזומן לכול ומתגלגל בראש כל חוצות, במצרך שכזה הגם שיש בו שימוש לאדם והוא צורך אותו.
וגם שהוא אינו מתקלקל וניתן לאוגרו באוצר, אבל מפאת זמינותו של המצרך הזה והיותו זול ונגיש לכולם לכן אף אחד אינו אוגר אותו באוצרותיו. על מצרך כזה לא נאמר האיסור של הוצאה וכולם יהיו פטורים על הוצאת סוג דבר כזה , על כל פנים גם לפירושו של רש"י וגם לפי' הרמב"ם לשניהם. עצם ההצנעה עצמה הוא המהווה את הגורם לחיוב של ההוצאה, ולכן בדבר שאינו בר הצנעה ובא אחד והצניעו, על אף שלכולם חפץ זה אינו בר הצנעה ולכן אינו בתורת הוצאה ולא יהיו חייבים על הוצאתו, אבל לאדם זה שהצניעו החפץ אכן בר הצנעה, ולכן הוא עצמו יהיה חייב על הוצאתו :
התלמוד[]
ובהמשך דנה הגמרא בנושא:"מים כדי לשוף בהן את הקילור: אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא (וכל דבר שיש שכיח או לא שכיח, הלכו רבנן אחרי השכיח[1]). שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא (שימוש מצוי ושימוש מצוי אחר הלכו חכמים אחרי המצוי להחמיר[1])
וראיה לדבר - יין שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא (היין נועד לשתיה ואילו השימוש לרפואה אינו שכיח). אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא לקולא (הלכו חכמים לפי שיעורו בשתיה שהוא המצוי כדי להקל [1])).
חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר אכילתו לקולא (חלב שכיח בתור שתיה למאכל ולא בתור רפואה ולכן הלכו לפי שיעורו לשתיה[1]).
דבש אכילתו שכיחא רפואתו שכיחא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא (דבש שכיח במידה שווה למאכל ולרפואה וחכמים החמירו לפי שיעורו לרפואה [1]).
אלא מים מכדי שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא (ובמים הלכו לפי השיעור לרפואה שאינו שכיח [1]) מאי טעמא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא (ומה הסיבה לכך) ?
הגליל לעומת שאר מקומות[]
אמר אביי בגלילא שנו (מדוע בגליל יש נוהג אחר) רבא אמר אפילו תימא בשאר מקומות
בגליל יש שפע יין ולכן היין משמש למשקה. המים שהשימוש בהם קטן יותר משמשים לרפואה. (ולכן, משתמשים במים לצרכי "קילור", דהיינו: תחשובת לעין[1]
כדשמואל דאמר שמואל כל שקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי:
( שמואל אמר שכל המשקים שמשתמשים בהם לריפוי העין מחשיכים ואילו המים - הם המשקה היחידי המרפא את העין ואינו גורם לו שיהיה בחשכה [1].
הבהרה:המידע בדף זה אינו ייעוץ רפואי