מלאכות שונות שקשורות לטיפול בגוף - מסכת שבת דף צ"ה- יום שלישי י"ז סיון תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי - להלן

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

חלק א – מלאכות שונות שקשורות לטיפול בגוף

ה. שנינו במשנה: וכן הנוטל שערו שלדעת ר' אליעזר חייב ולדעת חכמים פטור[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. נטילת ציפורניים
ה שנינו במשנה: וכן הנוטל שערו שלדעת ר' אליעזר חייב ולדעת חכמים פטור. תנא [שנה] החכם בתוספתא: הנוטל שערו בשבת מלא פי הזוג (המספריים) — חייב. וכמה הוא שיעור מלא פי הזוג? אמר רב יהודה: שתים, שתי שערות. ושואלים: והתניא [והרי שנינו] בהמשך אותה ברייתא: ולקרחה כדי להתחייב משום האיסור בתורה שלא לעשות קרחה באבל על המת ("ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". דברים יד, א), השיעור הקטן ביותר הוא שתים, ומכאן ש"מלוא פי הזוג" הוא שיעור אחר! ומשיבים: אימא [אמור, פרש] שאין כאן שיעורים שונים, אלא: וכן לקרחה שתים.
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל משערו מלא פי הזוג בשבת — חייב. וכמה הוא מלא פי הזוג — שתים. ר' אליעזר אומר: אף בשערה אחת חייב, ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט ותולש שערות לבנות מתוך שחורות, שאפילו כאשר ליקט אחת בלבד גם כן חייב. שהרי במעשהו הוא מוכיח כי הוא מקפיד אף בשערה בודדת והוצאתה חשובה בעיניו, ודבר זה, ליקוט שערות לבנות משחורות, אף בימות החול אסור לגברים, משום שנאמר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), ומכאן למדו חכמים שכל דבר שהוא ממנהגי הייפוי של נשים אסור לגברים.
תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה והיא מחוברת רק בחלקה הקטן באצבע, וכן ציצין (חתיכות קטנות של עור) שפרשו רובן מן הגוף, אם תולשן בשבת ביד — מותר, ואם חותכן בכלי — חייב חטאת, ותוהים על כך: מי איכא מידי [האם יש דבר, מלאכה] שאם עושה אותה בכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה לעשותה, ולא גזרו בה חכמים משום סייג?! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אם פירשו רובן, ביד — מותר, בכלי, אם כבר תלש — פטור ואינו נענש על כך, אבל מלכתחילה ודאי שאסור לעשות כן. ואם עדיין לא פירשו רובן, ביד — פטור, אבל אסור, ואם עשה כך בכלי — חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר בענין זה. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: והוא שפרשו אותם חלקי ציפורן כלפי מעלה אל צד הצפורן ומצערות אותו, ובכגון זה התירו מלכתחילה לתולשן.

A. ר' אלעזר בגמרא –
נטל בכלי – חייב לפי כולם
ויש בזה חידוש שיש גזיזה בבן אדם.

נוטל זו בזו לעצמו – מחלוקת במשנה: ר"א – חייב, חכמים – פטור אבל אסור.
נוטל למישהו אחר ביד – לפי כולם פטור.
ויש בזה חידוש, שהיינו חושבים שר"א יחייב גם בזה, וזה שהמשנה דיברה על שנוטל לעצמו זה לחדש שגם בזה חכמים פוטרים.

B. תניא רשב"א – בשיטת רבנן – אם ציפורן פרשה ברובה –
בכלי זה רק איסור דרבנן,
וביד זה מותר.

רי"ח – דווקא בפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו, ומשום הצער לא גזרו.

 

ב. גזיזת שיער

במשנה – כמו בציפורניים:
בכלי – חטאת,
ביד – ר"א מחייב, חכמים פוטרים.

כמה שערות?
ברייתא א – "הנוטל (בשבת) מלא פי הזוג, ול(איסור) קרחה שתיים".

רב יהודה – גם מלוא פי הזוג זה 2, וצריך לגרוס "וכן לקרחה 2".

ברייתא ב יותר מפורשת – ת"ק – 2, ר"א – 1.

ומודים חכמים לר"א במלקט לבנה בין שחורות ולהפך – 1 (וזה גם אסור משום "לא ילבש").

ו. שנינו במשנה: וכן הגודלת והכוחלת והפוקסת בשבת שר' אליעזר מחייב בהן מן התורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ו שנינו במשנה: וכן הגודלת והכוחלת והפוקסת בשבת שר' אליעזר מחייב בהן מן התורה. ושואלים: הגודלת, כוחלת ופוקסת בשבת משום מאי מחייבא [מה, איזה אב מלאכה היא מתחייבת]? אמר ר' אבין שכך אמר ר' יוסי בר' חנינא: הגודלת מתחייבת — משום אורגת, שקליעת השיער דומה במהותה לאריגה, והכוחלת — משום כותבת, פוקסת — משום טווה, שהיו מורחים את האודם על הפנים בכעין חוט של בצק. אמרו רבנן קמיה [חכמים לפני] ר' אבהו: וכי דרך אריגה בכך, וכי דרך כתיבה בכך, וכי דרך טויה בכך?! ובודאי גם ר' אליעזר מודה שמלאכה שאינה נעשית כדרכה פטורים עליה! אלא אמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוסי בר' חנינא עצמו (צ״ה א) כוחלת חייבת — משום צובעת, גודלת ופוקסת — משום מלאכת בונה, ושואלים: וכי דרך בנין בכך? ומשיבים: אין [כן], אף קליעת שיער קרואה בנייה, וכשם שדרש ר' שמעון בן מנסיא: מה שנאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב, כב) מלמד: שקילעה (קלע שערותיה) הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם. ומנין שזו היא משמעות "ויבן"? — שכן בכרכי הים קורין (קוראים) לקלעיתא [לקליעה] "בניתא" [בנייה]. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: הגודלת והכוחלת ופוקסת בשבת, אם עשתה זאת לעצמה — פטורה, ואם לחברתה — חייבת, שלעצמה אינה יכולה לעשות את המלאכה בשלימות, אבל לחברתה אפשר שתעשה כתיקונה. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' אליעזר: אשה לא תעביר סרק (צבע אדום) על פניה בשבת מפני שצובעת, והיא אחת מן המלאכות האסורות.

. טיפולי קוסמטיקה – גודלת, כוחלת, פוקסת,
קולעת שיער, איפור כחול, מסרקת (עם שמן)).

חכמים – פטורה, ר"א – חייבת.

A. הסבר המחלוקת:
כאן המחלוקת לא אם זה נחשב שינוי, אלא האם בכלל זה מלאכה.

משום מה מחייב ר"א?

  כוחלת גודלת פוקסת
ר' אבין כותבת אורגת טווה
ר' יוסי בר"ח צובעת בונה
(ויבן ה' אלוקים את הצלע" – מלמד שקלע את שערה)

בונה
 

B. רשב"א בברייתא:
לחברתה חייבת גם לרבנן.
אסור גם להעביר סרק על פניה משום צובעת.
 

(צה. רבע – תנו רבנן)

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: החולב והמחבץ (המעמיד את החלב) והמגבן (אוסף את הגבינה מן החלב), השיעור להתחייב על עשייתם בשבת — כגרוגרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: החולב והמחבץ (המעמיד את החלב) והמגבן (אוסף את הגבינה מן החלב), השיעור להתחייב על עשייתם בשבת — כגרוגרת. המכבד (מטאטא) את הבית, והמרבץ (מתיז) מים על הקרקע, והרודה חלות דבש, בכל אלה אם שגג בשבת — חייב חטאת, ואם הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים מלקות, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אסור אלא משום שבות (איסור שבת שמדברי סופרים), אבל אינם אסורים מן התורה ואינו מביא קרבן, ואף אינו לוקה עליהם.
מסופר: רב נחמן בר גוריא איקלע [נזדמן] לנהרדעא. בעו מיניה [שאלו ממנו] בני הישיבה: חולב משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום חולב. מחבץ, משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום מחבץ. מגבן, משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום מגבן. אמרו ליה [לו]: רבך קטיל קני באגמא הוה [קוצץ קנים באגם היה], שלא ידע להסביר לתלמידיו פירושה של משנה. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש] שאלות אלה. אמרו ליה [לו]: חולב חייב — משום מלאכת מפרק שהיא תולדת של מלאכת דש, שמוציא את החלב מתוך הפרה והרי זה דומה לכל מלאכת דש שמוציא את התוכן הרצוי מתוך כיסוי שהיה בו. מחבץ חייב — משום מלאכת בורר, שחלק מן החלב נברר ונעשה חלב קפוי, ומגבן חייב — משום מלאכת בונה, שהגבינה הנוצרת בתוך החלב נעשית מוצק כעין בניה.

חלק ב – עוד מלאכות
א. מלאכות החלב: חולב, מחבץ, מגבן

A. במה מדובר?
כדי להכין גבינה יש 3 שלבים:
שמים חתיכת קיבה בחלב כדי שיקרוש.
מחבץ – את החלב הקפוי מעבירים למסננת של נצרים כדי להוציא את מי החלב.
מגבן – מחברים כמה גושי חלב יחד.
B. החיוב –
בפשטות מלאכות אלו הם מדאורייתא לפי כולם.
משום איזה מלאכה? (שאלו את רב נחמן בר גוריא ולא ידע ושאל בבית המדרש) –
חולב – מפרק (דש).
מחבץ – בורר (את מי החלב החוצה).
מגבן – בונה (שמחבר את גושי החלב).
 

ב. רודה חלות דבש
מקודם הובאה ברייתא ששנינו בה: המכבד, המרבץ, והרודה חלות דבש, אם שגג בשבת במלאכות אלה — חייב חטאת, ואם הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים מלקות, אלו דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר — דכתיב [שכן נאמר]: "וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש", (שמואל א, יד, כז), והדברים לכאורה תמוהים, שכן וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא לומר לך: מה יער, התולש ממנו בשבת — חייב חטאת, אף חלות דבש, הרודה ממנו בשבת — חייב חטאת.
דומה לתולש.

לחכמים – רק מדרבנן,
לר"א – מדאורייתא.

ראיה – ויטבול אותה ביערת הדבש (הרי שנחשב כמו יער, ששייך בו תלישה).

ב מסופר: אמימר שרא זילחא [התיר ריבוץ מים] בעיר מחוזא.[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב מסופר: אמימר שרא זילחא [התיר ריבוץ מים] בעיר מחוזא. אמר: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שאסור לרבץ — דילמא אתי לאשויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] גומות שבקרקע הבית שאינה מרוצפת באבנים, הכא ליכא [כאן בעיר מחוזא אין] גומות, שכל הבתים בה היו מרוצפים באבן. ומסופר עוד: רבא תוספאה [בעל התוספתא] אשכחיה [מצאו] את רבינא בשבת דקא [שהוא] מצטער, סובל, מהבלא [מן ההבל, החום והאבק שבבית], ואמרי לה [ויש אומרים] שמר קשישא בריה [הזקן בנו] של רבא אשכחיה [מצאו] לרב אשי וראה דקא [שהוא] מצטער מהבלא [מן ההבל], אמר ליה [לו] מר קשישא לרב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דתניא [אין אדוני מקבל את הלכה זו ששנינו בברייתא]: הרוצה לרבץ את ביתו בשבת במקום שאסור הדבר, מביא עריבה (קערה גדולה) מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ומזיז את העריבה ורוחץ ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו מן המים שניתזו כלאחר ידו. אמר ליה [לו] רב אשי: לאו אדעתאי [לא עלה על דעתי] להשתמש בעצה זו.
תנא [שנה החכם]: אשה חכמה מרבצת את ביתה בשבת, שרוחצת כלים שונים במקומות שונים בבית. והאידנא דסבירא לן [ועכשיו שאנו סבורים] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בשבת, שרי [מותר] לכבד ולרבץ את הבית בשבת אפילו לכתחלה.
ג
ג. מכבד ומרבץ

(מטאטא או מזלף מים, על רצפת אדמה).

מכבד – בונה (מהתורה לפי כולם),

כי בוודאי משווה גומות, וזה פסיק רישא.

מרבץ – לחכמים מדרבנן, לר"א מהתורה.

הסבר – שניהם כר"י שדבר שאינו מתכוון אסור,

לחכמים זה לא פסיק רישא, ולכן אסור רק מדרבנן,
לר"א זה פסיק רישא, ואסור מהתורה.

 

קולות:

ברצפת אבנים מותר (אמימר שרא זילחא במחוזא).
ברייתא – לרבנן אפשר לעשות הערמה (ליטול ידיו במקומות שונים בחדר),
וכן המליצו אמוראים.
היום, שפוסקים כר"ש – מותר לרבץ גם בלי הערמה, כי זה לא פסיק רישא.
 

(צה. במשנה למטה)


חלק ג – עציץ נקוב ושאינו נקוב
משנה

עציץ לא נקוב – נחשב תלוש,

וממילא התולש ממנו פטור.

עציץ נקוב –

ת"ק – נחשב מחובר, וחייב.
ר"ש – נחשב תלוש, ופטור.

וכן בעוד תחומים כמו פרוזבול, קניין משיכה (רש"י).

ג משנה התולש בשבת מצמח הגדל בעציץ נקוב — חייב[עריכה | עריכת קוד מקור]


 ג משנה התולש בשבת מצמח הגדל בעציץ נקוב — חייב, שעציץ נקוב נחשב כמחובר בארץ, והרי זה כקוצר. והתולש משאינו נקוב — פטור, אבל אסור הדבר מלכתחילה. ור' שמעון פוטר בזה ובזה.


א. דיונים על ר"ש:

A. קשה על ר"ש (לרש"י) –
כשר"ש פוטר כתוב "ר"ש פוטר בזה ובזה", מכאן משמע שזו אמירה כללית, שתמיד נחשב תלוש.
והרי בברייתא מודה ר"ש שלגבי הכשר זרעים לקבל טומאה הנקב כן משפיע (שנחשב מחובר, וא"א להכשיר שם זרעים).
תשובה:
שם יש לימוד מיוחד שמרבה טהרה ("וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל־כָּל־זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא"),

 

B. ר' זירא –
מודה ר"ש בחור כמוציא זיתים (שזה גודל שמבטל שם כלי ומטהר את הכלי אם היה טמא).
שאל ההוא סבא את ר' זירא – האם ר"ש יודה ששורש מול הנקב יחשב מחובר?
ר' זירא לא ענה (כי הסתפק),
למה כאן מתלבט ובמוציא זיתים לא?
מסביר אביי –
בחור שמוציא זיתים שלמטה מרביעית (שזה מבטל את הכלי משם כלי לגמרי) – לא מתלבט וזה נחשב מחובר.

בחור זיתים מעל רביעית – בזה אכן מתלבט.

(צה: באמצע)

ד גמרא רמי ליה [השליך הראה לו סתירה] אביי לרבא[עריכה | עריכת קוד מקור]


ד גמרא רמי ליה [השליך הראה לו סתירה] אביי לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה לו ר' חייא בר רב לרב: מצד אחד תנן [שנינו] במשנתנו ר' שמעון פוטר בזה ובזה. אלמא [מכאן] שנקוב לדעת ר' שמעון כזה שאינו נקוב משוי ליה [עושה, מחשיב אותו]. ורמינהו [משליכים על כך, מראים סתירה] ר' שמעון אומר: אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב
צ״ה ב
אלא להכשיר זרעים בלבד, שזרעים שבעציץ נקוב נחשבים כמחוברים לקרקע, ואינם מקבלים טומאה, וזרעים שבעציץ שאינו נקוב נחשבים כתלושים ומקבלים טומאה, ומכאן אפשר ללמוד שלגבי שאר כל הדברים סבור ר' שמעון שעציץ נקוב הוא כמחובר (מאירי)! אמר ליה [לו]: לכל מילי [דבר] ר' שמעון עציץ נקוב כתלוש משוי ליה [עושה אותו], ושאני [ואולם שונה] לענין טומאה, שהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, וכפי שנאמר "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" (ויקרא יא, לז), שריבוי הלשון "זרע זרוע אשר יזרע" בא ללמדנו שכל שאפשר לומר בו לשון "זריעה", נכנס לגדר טהרה. אבל בשאר דברים אין דין עציץ נקוב שונה מעציץ שאינו נקוב.
בעא מיניה ההוא סבא [שאל ממנו זקן אחד] מר' זירא: כאשר שורש צמח שבתוך עציץ נקוב נמצא ממש כנגד הנקב מה לי אמר (מה יאמר בענין זה) ר' שמעון הפוטר אף בעציץ נקוב? האם לדעתו ייחשב הדבר כמחובר או לא? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר, כלום]. ומסופר כי זימנא חדא אשכחיה דיתיב וקאמר [פעם אחת מצאו אותו זקן לר' זירא שיושב ואומר]: ומודה ר' שמעון שאם ניקב העציץ נקב גדול בכדי טהרתו, ששוב אינו מקבל זיתים, הריהו כמחובר לענין שבת. אמר ליה [לו]: השתא [עכשיו] הרי כאשר השורש נמצא כנגד הנקב בעאי מינך [שאלתי ממך] מה הלכה יפסוק בו ר' שמעון, ולא אמרת לי ולא מידי [דבר], ואם כן בניקב בכדי טהרתו שאין השורש ממש כנגד הנקב מיבעיא [צריך לומר] שהוא כתלוש?! וכיצד נפתרת שאלה זו בכך בפשטות? אלא יש כאן בודאי מקום להבין את הדברים בצורה אחרת.
אמר אביי: ואי איתמר להא [ואם נאמר דבר זה] בשם ר' זירא שמחשיב ר' שמעון עציץ נקוב כמחובר, הכי [כך] הוא דאיתמר [שנאמר]: ומודה ר' שמעון שאם ניקב למטה מרביעית, שבעציץ זה אין אפילו כשיעור רביעית בלי נקב, שוב אינו כלי וחייב.
א
ג. גדלים של חורים שונים

רבא מדבר על כמה גדלים של חורים (מהקטן לגדול) –

חור כמוציא משקה.
חור כמכניס משקה.
כשורש קטן.
להוציא זיתים.
להוציא רימונים.
נפחת רובו של הכלי.
רבא מלמד איזה חור משפיע על איזה תחום:

לטהר כלים –
כאמור, כלי חרס נטהר רק אם נשבר.
חור קטן לא מטהר אותו, אלא רק חור כמוציא זיתים (4).
אבל – גם אם יש לו חור כזה, עדיין יש שתי אפשרויות שטמא:
אם ייעד אותו לרימונים – יקבל טומאה, עד שיהיה לו חור של כמוציא רימונים (5),
אם ייעד את השבר לגיסטרא יקבל טומאה, עד שיינקב אפילו בהכי קטן (1- כמוציא משקה).
ומסביר רב אסי (צו. 1+) – לפי שאין אומרים "הבא גיסטרא לגיסטרא", אלא זורקים לפח.

הכשר זרעים
זרעים שנמצאים בעציץ מחובר לא מוכשרים לקבל טומאה.
בעציץ שננקב – אפילו בחור די קטן (3 – כשורש קטן) – כבר לא יכולים להיות מוכשרים
(כי כמו שראינו – התורה ריבתה כאן טהרה, לכן החור שדרוש כאן קטן יותר).
לקדש מי חטאת
כאן צריך כלי שראוי לקבל מים, ונקב דרגה 2 פוסל אותו (2 – כמכניס משקה).

לבטל את ההצלה של כלי עם צמיד פתיל מטומאת אוהל
סתירה:
מצד אחד רבא – עד שייפחת רובו (6).
מצד שני רב אסי (לפי ההסבר של רבא) – שיעורו במוציא רימון,
תשובה: זה תלוי בגודל הכלי:
בכלי גדול – שיעורו בנפחת רובו,
בכלי קטן – לא מספיק רובו אלא צריך כמוציא רימון.

א. חמש מדות נאמרו בנקבי כלי חרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

א כיוון שהוזכרה טהרת כלי חרס, הביאו את מה שאמר רבא: חמש מדות נאמרו בנקבי כלי חרס : אם ניקב בו נקב קטן כמוציא משקה — טהור (כלומר, בטל) מלטמא גיסטרא, שאם נשאר רק שבר כלי והוא נקוב, אפילו נקב זעיר כזה שהמשקה יוצא ממנו — שוב אינו מטמא, ואולם עדיין כלי שלם הוא לקדש בו מי חטאת (פרה אדומה) הצריכים כלי שלם. ואם ניקב בחור גדול יותר ככונס משקה, שיכולים מים אף להיכנס לכלי דרך נקב זה — טהור מלקדש בו מי חטאת, ואולם עדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ואם ניקב כעובי שורש קטן — טהור מלהכשיר בו זרעים, ואולם עדיין כלי הוא לענין שמקבל טומאה כיון שאפשר לקבל בו זיתים. ואם ניקב כמוציא זיתים — טהור מלקבל טומאה ככל כלי הראוי לקבל בו זיתים, ואולם עדיין כלי הוא לקבל בו רימונים, שאם החליט שהוא מייחד את כלי החרס לרימונים — מקבל הכלי עדיין טומאה כיון שראוי לשימוש. ניקב כמוציא רימונים — טהור מכלום. ואם היה זה כלי חרס שהוקף בצמיד פתיל והיה מונח באוהל המת, ואמרה תורה שכל כלי חרס מכוסה ומוקף בצמיד פתיל אינו מקבל טומאה באוהל המת, אפילו היה נקוב כמוציא רימון — מציל את המצוי בתוכו מלהיטמא עד שיפחת (ישבר) רובו.

אמר רב אסי: שמעתי שכלי חרס שיעורו כדי להיטהר כמוציא רימון
אמר רב אסי: שמעתי שכלי חרס שיעורו כדי להיטהר כמוציא רימון. אמר ליה [לו] רבא: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל, אבל סתם כלי חרס, שיעור טהרתו כמוציא זית. ושואלים: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר שמוקף צמיד פתיל אינו מקבל טומאה עד שיפחת רובו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה],(צ״ו א) הא [זה] ששנינו ששיעור הכלי כדי להיטהר הרי זה במוציא רימון — הרי זה ברברבי [בכלים גדולים], והא [וזה] ששנינו שיעורם כדי שייפחתו ברובם — הרי זה בזוטרי [בכלים קטנים]. אמר רב אסי, שונין הלכה זו: כלי חרס שיעורו להיטהר מטומאה בנקב הכונס משקה. ולא אמרו שיעור מוציא משקה אלא לענין טהרת גיסטרא בלבד. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים: אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לפי ששימוש בגיסטרא הוא לשים אותה כעין צלחת מתחת לכלי חרס נקוב, הרי אם גיסטרא אחת ניקבה ומטפטפת אין עושים בה עוד שימוש, ואין אומרים "הבא גיסטרא לגיסטרא", אלא זורקים אותה מיד.
אמר עולא: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים במערב, בארץ ישראל], ר' יוסי בר' אבין ור' יוסי בר זבדא. חד [אחד מהם] אמר שטהרת כלי חרס בנקב ששיעורו כמוציא רמון, וחד [אחד מהם] אמר: כשורש קטן. וסימניך (וסימן יהא לך בדבר זה) שתזכור שלא נחלקו בנקב כמוציא זית, על פי האימרה אחד המרבה ואחד הממעיט, שהמחלוקת היא קיצונית בין חכם לחכם, ולא הזכירו דעה ממוצעת. ואכן, אמר רב חיננא בר כהנא משמיה [משמו] של ר' אליעזר דיעה ממוצעת: כלי חרס שיעורו כדי להיטהר הוא כמוציא זיתים. ומר קשישא בריה [בנו] של רבה מסיים בה הלכה זו משמיה [משמו] של ר' אליעזר: והרי הן, אותם כלים שניקבו, ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה — שאין הם מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ולענין טהרה באוהל המת של כלי שיש עליו צמיד פתיל, אין כלי חרס בטל עד שיפחת רובו.

לסיכום:
חור כמוציא משקה – משפיע רק על גיסטרא.
חור כמכניס משקה – משפיע רק על כלי של מי חטאת ולא על השאר.
כשורש קטן – משפיע רק על הכשר זרעים (שלא יכשיר), ולא על טהרת כלים.
להוציא זיתים – משפיע גם על הטהרת עלים, אא"כ זה:
להוציא רימונים – משפיע על כלי שמיועד לרימונים,
ובכלי קטן – לבטל צמיד פתיל.
נפחת רובו של הכלי – לבטל צמיד פתיל בכלי גדול.
(צו. 6+)

דעות חולקות –

לגבי הכשר זרעים –
רבא כאמור אמר – כשורש קטן.
אך עולא: זו מחלוקת קיצונית ר' יוסי בר' אבין ור' יוסי בר זבדא –
שאחד אכן אומר שורש קטן ("ממעיט"), והשני אומר רימון ("מרבה").
לגבי כלי שמיועד לרימונים –
מר קשישא בריה דרבה בשם ר' אליעזר – גם הוא נטהר במוציא זיתים.
קודם

הדף הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.