מלאכות (עורות) - מסכת שבת דף ע"ה

מלאכות (עורות) - מסכת שבת דף ע"ה

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

• המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:

פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א.אומנותם ודרכם של האמגושים

והכל יבולים להעריכה ולהכירה — הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות, שחישוביו של הבקי בדבר מתאמתים לעין כל

א אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת — חייב חטאת, שכן אם נפרדו שני חלקי בגד המחוברים בחוט תפירה, והוא מותח את החוט וחוזר ומחברם — הרי זה כאילו תפרם. ואגב כך מביאים עוד את מה שאמר בשם רב: והלומד דבר אחד מן המגוש (כומר פרסי) חייב מיתה. והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב, אסור לספר הימנו (לדבר אתו), לפי שנוהג שלא כהוגן.

על אומנותם ודרכם של האמגושים
וכיון שהוזכר הדבר דנים בו. מגושתא, כלומר, אומנותם ודרכם של האמגושים נחלקו בענין זה רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר שזהו חרשי (כישוף) וחד [ואחד מהם] אמר שזהו גדופי [גידוף, כפירה]. ומוסיפים: תסתיים [תוגדר, יוכח] שרב הוא שאמר שמגושתא היא גדופי [גידוף], שכן אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. דאי סלקא דעתך חרשי [שאם יעלה על דעתך שהמגוש הוא כישוף], הלא כבר נאמר: "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף" (דברים יח, ט–י). ואמרו חכמים: "לא תלמד לעשות" — אבל אתה למד בהיתר להבין ולהורות בענין הכישוף. הרי שעצם לימוד הכשפים אין בו איסור, ואסור רק לעשותם. ולכן רב שאסר ללמוד מן המגוש ודאי סבר שהמגושות יש בה כפירה, ולא כשפים בלבד. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שכך אמר רב.

בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו"
ואגב דברי רב הובא מה שאמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). ואמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יוחנן: אומנותם ודרכם של האמגושים — שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), ופשוט הוא כי איזו היא חכמה ובינה שיש בתורה שהיא לעיני העמים והכל יבולים להעריכה ולהכירה — הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות, שחישוביו של הבקי בדבר מתאמתים לעין כל'. (ראו להלן)

• ראו למטה נספח על תקופות ומזלות

ב. במשנה נמנתה בין אבות המלאכות גם מלאכת הצד בהמה או חיה

כוונתו ורצונו שיחיה החילזון — אין בכך משום איסורן

ב במשנה נמנתה בין אבות המלאכות גם מלאכת הצד בהמה או חיה, וכגון את הצבי. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: הצד חלזון, והפוצעו (שובר קונכייתו להוציא ממנו את חומר הצבע), אינו חייב אלא חטאת אחת, שאינו מתחייב על הפציעה. ר' יהודה אומר חייב שתים, על הצידה ועל הפציעה. שהיה ר' יהודה אומר: פציעה של חילזון בכלל מלאכת דישה היא, שכן מטרתה כמטרת הדישה להוציא את התוכן הרצוי מתוך קליפה שאיננה רצויה. אמרו לו חכמים: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — קסברי [סבורים הם] כי אין דישה אלא לגדולי קרקע, אבל המפרק בדברים אחרים — פטור. ושואלים: אם אמנם פציעה אין בה משום דישה, אולם וליחייב נמי [שיתחייב גם כן] בפציעתו זו את החילזון משום נטילת נשמה! אמר ר' יוחנן: המדובר כאן שפצעו כשהיה החילזון מת כבר.

שהצבע היוצא מחילזון חי מובחר מזה של חילזון מת
רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שפצעו חי, בכל זאת אינו חייב, כיון שאינו מתכוון כלל להמתת החילזון, ולכך למתעסק בלבד נחשב הוא אצל (לגבי) מלאכה זו של נטילת נשמה, שאין לו כל ענין בהמתת החילזון. והקשו: והא [והרי] אביי ורבא עצמו דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שמודה ר' שמעון הפוטר כרגיל במלאכה שאינה צריכה לגופה, ב"פסיק רישא ולא ימות" [חתוך ראשו ולא ימות]. כלומר, בכל מקרה כאשר התוצאה היא הכרחית, אין אדם יכול לטעון שלא התכוין לתוצאה זו. שכל תוקפו של הנימוק שאינו מתכוין הריהו רק כאשר יתכן שאותו דבר לא ייעשה כלל. ואם כן, הפוצע חילזון ודאי נוטל נשמתו, ומדוע סבור רבא שיש בכך משום מתעסק בלבד! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] שכל כמה דאית ביה [שיש בו, בחילזון] נשמה טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה [יותר נוח לו לצייד, כדי שיצטלל צבעו] שהצבע היוצא מחילזון חי מובחר מזה של חילזון מת. וכיון שאינו מתכוון לנטילת נשמה, ולהיפך, כוונתו ורצונו שיחיה החילזון — אין בכך משום איסור.

ג. עוד שנינו במנין המלאכות במשנה גם את השוחטו לאותו צבי שצד

תוכן

ג עוד שנינו במנין המלאכות במשנה גם את השוחטו לאותו צבי שצד או בעל חי אחר בשבת. ושואלים: השוחט בהמה משום מאי [מה, איזה איסור] הוא חייב? מה הם עקרונות האיסור שבמלאכה זו? ונחלקו בכך אמוראים: רב אמר: משום צובע, שבשחיטה נצבע מקום השחיטה בדם. ושמואל אמר: משום נטילת נשמה.
ע״ה ב
ותוהים: ואף לדעת רב, היתכן שיחשוב שמשום צובע אין [כן] יהא חייב, ומשום נטילת נשמה לא יהא חייב? אלא תקן את הלשון ואימא [אמור] כך: אף משום צובע חייב. ואמר רב: מילתא דאמרי, אימא בה מילתא [הדבר שאמרתי, אומר בו דבר הסבר], כדי שלא ליתו דרי בתראי וליחכו [יבואו הדורות האחרונים ויצחקו] עלי: צובע במאי ניחא ליה [במה נוח לו] — ניחא דליתווס [נוח לו שיתמלא] בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה [בדם כדי שיראוהו בני אדם ויבואו ויקנו ממנו], הרי שהשוחט מעוניין אגב שחיטתו גם בצביעה.

א בין המלאכות שנמנו במשנה ישנן גם אלה הקשורות לעיבוד העור

אין עיבוד באוכלין, שמה שעושים בדבר מאכל אינו כלול במלאכה זו

א בין המלאכות שנמנו במשנה ישנן גם אלה הקשורות לעיבוד העור, וכגון המולחו והמעבדו. ושואלים: היינו [זוהי] מלאכת מולח והיינו [וזוהי] בדיוק מלאכת מעבד! ששתי המלאכות הללו הן בעצם מלאכה אחת. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפיק חד מינייהו ועייל [הוצא אחד מהם והכנס] במקומו שירטוט. שלדעתם יש למנות את מלאכת השרטוט — עשיית סימנים בעור — במנין שלושים ותשע המלאכות, במקום אחד משני אלה. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא [מי שמולח בשר בשבת] לצורך שימורו לזמן ממושך — חייב משום מלאכת מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין, שמה שעושים בדבר מאכל אינו כלול במלאכה זו. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר שיש בכך משום איסור אלא דקא בעי ליה לאורחא [כשצריך את הבשר לדרך] ומולחו ביותר, אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה [אין אדם עושה את] עץ [לצורך ביתו אין אדם עושה את מאכלו עץ] ולכן ודאי אינו מולחו במדה יתירה, עד כדי עיבוד.

ב. במשנה נמנו בין המלאכות גם הממחקו והמחתכו

תוכן

ב במשנה נמנו בין המלאכות גם הממחקו והמחתכו. אמר ר' אחא בר חנינא: השף את העור בין העמודים בשבת, ששם את העור בין עמודים העשויים לכך ומשפשפו ביניהם (רה"נ) — חייב משום מלאכת ממחק. אמר ר' חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה [משמו] של ר' יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות (כלונסאות, עמודים) בשבת ומיישרם — חייב משום מלאכת מחתך, כיון שהוא מקפיד שיהיו שווים זה לזה. הממרח רטיה (תחבושת), שמחליק את התחבושת על המכה בשבת — חייב משום מלאכת ממחק. והמסתת את האבן בשבת — חייב משום מלאכת מכה בפטיש, שהוא מסיים את מלאכת האבן. אמר ר' שמעון בן קיסמא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: הצר צורה של ציור או חקיקה בכלי חרס, והמנפח בכלי זכוכית — חייב משום מלאכת מכה בפטיש. אמר ר' יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי [מי שמסיר את החוטים העודפים והפגמים מגלימה] — חייב משום מכה בפטיש. והני מילי דקפיד עלייהו [ודברים אלה דווקא כשמקפיד עליהם], שאם מקפיד שלא ללבוש את הבגד עד שהוריד ממנו שיירי אריגתו הרי שגמר מלאכת הבגד נעשה עם הסרת החוטים.

ג במשנה נמנתה גם מלאכת הכותב והיא מוגדרת בכותב שתי אותיות

תוכן

ג במשנה נמנתה גם מלאכת הכותב והיא מוגדרת בכותב שתי אותיות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כתב אות אחת גדולה ויש במקומה די מקום כדי לכתוב שתים — פטור, כיון שלא כתב אלא אות אחת. ואולם אם מחק אות גדולה אחת על מנת לכתוב, ויש במקומה די מקום כדי לכתוב שתים — חייב. אמר ר' מנחם בר' יוסי: וזה חומר שיש במוחק מבכותב, שאף שכרגיל מחמירים יותר במלאכה שיש עמה יצירה, כאן יש מקרה של חומרה במלאכת הריסה, כיון שמפנה מקום לשתי אותיות, והיא עיקר המלאכה.

ד. עוד נמנו במשנה מלאכות הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש

תוכן

ד עוד נמנו במשנה מלאכות הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש. במלאכת המכה בפטיש רבה ור' זירא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל: כל מידי דאית ביה [דבר שיש בו] משום גמר מלאכה חייב העושה אותו בשבת משום מלאכת מכה בפטיש.

ה. המשנה מסתיימת בהדגשה "אלו אבות מלאכות".

תוכן

ה המשנה מסתיימת בהדגשה "אלו אבות מלאכות". ומסבירים: כי ההדגשה "אלו "שמשמעה אלו ולא אחרות באה לאפוקי [להוציא, למעט] מדעתו של ר' אליעזר, שהיה מחייב על עשיית תולדה של מלאכה במקום שעשה גם את אב אותה מלאכה, שאם עשה אב ותולדתו לדעת ר' אליעזר הריהו חייב שתי חטאות, ולשיטתו אם כן מצויות מלאכות מרובות יותר. ומשום כך באה ההדגשה במשנה שרק אלו הן אבות מלאכות, ולעולם לא יתכן שיתחייב על יותר ממנין זה. ומה שחזרו ואמרו שמניינן ארבעים חסר אחת, בא לאפוקי [להוציא, למעט] מדעתו של ר' יהודה. דתניא [ששנינו בברייתא] שר' יהודה מוסיף למנין אבות המלאכות את השובט (מיישר את חוטי השתי) ואת המדקדק (המיישר את חוט הערב). אמרו לו: שובט הריהו פרט בכלל מלאכת מיסך (מותח את חוטי השתי בתוך הנול), ששניהן מלאכות לסידור חוטי השתי, והמדקדק הרי הוא בכלל אורג ואין איפוא אלא ארבעים מלאכות חסר אחת.

ו משנה ועוד כלל אחר אמרו בדיני שבת:

תוכן

ו משנה ועוד כלל אחר אמרו בדיני שבת: כל דבר הכשר והראוי להצניע (לשמור) לצורך שימוש האדם, וגודלו כזה שאפשר ונהוג שמצניעין כמוהו, והוציאו בשבת למקום האסור בהוצאה חייב חטאת עליו. וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו, שהוא קטן מכדי שיקפידו על הצנעתו, והוציאו בשבת — אינו חייב אלא המצניעו, שאדם המקפיד ושומר דבר זה רק הוא בלבד חייב על הוצאתו, משום שלגביו הרי זה דבר חשוב, וחיוב ההוצאה לפי חשיבות הדבר למי שהוציאו.

ז גמרא על הכלל ששנינו במשנה "כל הכשר להצניע"

תוכן

ז גמרא על הכלל ששנינו במשנה "כל הכשר להצניע", שואלים: לאפוקי מאי [להוציא, למעט את מה] הוא בא, ומה לדעתו אינו כשר וראוי להצנעה? רב פפא אמר: לאפוקי [להוציא] דם נדה. מר עוקבא אמר: לאפוקי [להוציא] עצי אשרה, שעץ שעשו ממנו עבודה זרה אסור בכל הנאה. ומפרטים: מאן דאמר [מי שאומר] שדם נדה אינו כשר להצניע כל שכן עצי אשרה, כיון שמן התורה חייב להשמידם ודאי אינם בכלל הדברים הנשמרים. ואולם מאן דאמר [מי שאמר] שרק עצי אשרה הוא דבר שאין מצניעים, אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא [שומר אותו בשביל מאכל החתול], שאף שכרגיל אין רגילים לשומרה מכל מקום אפשר למצוא בו שימוש. ואידך [והאחר] הסבור שדם נידה אינו ראוי לכל שימוש מה אומר הוא על כך? — לדעתו כיון דחלשא לא מצנע ליה [שהוא מחליש אינו שומר אותו] שחששו — כדרך סגולה — שינזק אדם שנתנו מדמו לבעל חיים.
אמר ר' יוסי בר חנינא האי [זה] כל הגדרות שבמשנתנו שלא כשיטת ר' שמעון הן. דאי [שאם] תאמר שהן כשיטת ר' שמעון — האמר [הלא הוא אומר] שלא אמרו את כל השיעורין הללו הקבועים במשנה להוצאת כל דבר ודבר אלא למצניעיהן, שהמצניעים כשיעור זה חייבים עליו. אבל מי שדבר מסויים אינו חשוב בעיניו אף כשהוא בשיעור האמור במשנה — אינו חייב על הוצאתו.

ח שנינו במשנה שכל שאינו כשר להצניע

תוכן

ח שנינו במשנה שכל שאינו כשר להצניע, שהוא פחות מכשיעור הראוי להצנעה אין חייב על הוצאתו אלא מי שהצניעו.
ע״ו א
אמר ר' אלעזר: הא [דבר זה] הוא שלא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, דתניא [ששנוייה ברייתא], כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל דבר שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה (לאדם מסויים) והצניעו, ובא אחר והוציאו לאותו חפץ שהוצנע נתחייב זה המוציא במחשבה של זה המצניע, שמאחר שלגבי אדם מסויים יש בדבר חשיבות, נחשב הוא כמו כן לכל אדם. ואילו למשנתנו רק המצניע עצמו הוא שמתחייב על הוצאת החפץ.

נספח: שבת דף ע"ה, חישוב תקופות ומזלות

אגב מימרה העוסקת בהלכות שבת, נאמר בגמרא בדף ע"ה עמוד א':
"והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב - אסור לספר הימנו".
הגמרא מבקשת לגנות את זה שאיננו עוסק בתקופות ובמזלות, דהיינו במדע האסטרולוגיה, ועל כן אוסרת על קשר ושיח עימו.
להלן מביאה הגמרא שתי מימרות נוספות בהקשר זה:
"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב - עליו הכתוב אומר "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" - איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".
המימרא הראשונה מתמקדת בעצם ההתפעלות וההתבוננות במעשה הקב"ה. המימרא השנייה רואה בכך גם ערך פולמוסי: חכמי אומות העולם מרבים אף הם לעסוק באסטרולוגיה, וחובה מוטלת על המוכשרים בכך להוכיח לכל כי גם לבני ישראל ישנה הבנה של ממש בתחומים מורכבים אלה.
הריטב"א בחידושיו כאן פירש, שלא מצוה יש כאן, אלא היתר. כידוע, רבים מחכמי יון הקלאסית עסקו באסטרולוגיה, והחידוש שבסוגייתינו הוא, שמותר גם לשלומי אמוני ישראל לעסוק בכך, ואין בזה משום לימוד של חכמה יונית.
לעומת הריטב"א, נטה השפת אמת לפרש באופן מילולי פשוט יותר את הביוי "מצוה לחשב", ועל כן העלה ספק מעניין:
"... לכאורה דוקא אם הוא פנוי מתלמוד תורה דאם לא כן תלמוד תורה עדיף. וכן משמע במדרש רבה פרשת נצבים בפסוק לא בשמים הוא: "אין התורה מצויה באסטרלוגין שאומנתן בשמים ... לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה".
ואולי יש לומר, כיון דמצוה הוא צריך לבטל מלימודו כמו בכל המצות".
בראשית דבריו נוטה השפת אמת להניח כי עם כל החשיבות שבחכמת האסטרולוגיה, אין לראות בה עילה לביטול תורה. אך הוא מסיים בכך, שייתכן שמצוה יש בדבר, העשויה להצדיק ביטול תורה.
האם הערכים שהזכירה הגמרא, דהיינו ההתפעלות מנפלאות הבריאה והפולמוס כנגד חכמי האומות, מהווים מצוה של ממש, ומצדיקים את הבנתו השנייה של השפת אמת המאפשרת לבטל תורה למטרה זו? ייתכן, שהתשובה לכך מצויה בהתייחסותם ההלכתית של הראשונים להוראה שבסוגייתינו.
הרמב"ם (בהקדמתו לספר המצוות, השורש הראשון), קבע שאמנם "מצוה" יש כאן, אך לא מצוה מדאורייתא, אלא מצוה מדברי חכמים. הרמב"ם משיג בכך על כמה ממוני המצוות, שמנו את חישוב התקופות כמצוה גמורה. כך, למשל, כתב בספר היראים (סימן ר"ס):
"צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל שיחשבו תקופת חמה ומולדות הלבנה דכתיב בפ' ואתחנן ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
היראים ממשיך ומצטט את דברי הגמרא בסוגייתינו, אך לא מסביר את פשר המצוה. ר' משה מקוצי - בעל ספר מצוות גדול - מעתיק את דברי היראים, ומוסיף (סמ"ג, סימן מ"ז):
"כי על ידי חישוב התקופות ומולדות יודע מתי יצטרך לעבר החדש ולעבר השנה".
הסמ"ג מצא את הדרך "להכשיר" את העיסוק באסטרולוגיה: לדעתו, אין מדובר על לימוד חכמה גרידא, אלא על צורך תורני מובהק, המסייע לקידוש החודש ולעיבור שנה. הקידוש והעיבור הם מצות עשה מדאורייתא לכולי עלמא (ראה רמב"ם הלכות קידוש החודש, פרק א' הלכה ז'; ובהגהות מיימוניות שם), ועל כן ניתן להגדיר את לימוד האסטרולוגיה כצורך מצוה (הבנה דומה משתמעת מהשגת הרמב"ן לדברי הרמב"ם הנ"ל בהקדמה לספר המצוות). על פי השקפה זו, ברור שמותר גם לבטל תורה כדי לעסוק בחכמות אלה.
המהרש"א בסוגייתינו (בחידושי אגדות) שלל את פירוש הסמ"ג, וקבע שהעיסוק בתקופות ובמזלות הוא לשם ידיעת האסטרולוגיה והכרת העולם, וללא כל קשר לקידוש החודש או לעיבור השנה. המהרש"א איננו מתייחס לספקו של השפת אמת, אך כפי שהוסבר, כאן מצויה השאלה הנכבדת: האם יותר לאדם לבטל מתורתו "רק" כדי להתחכם בחכמת האומות וכדי להתפעל ממעשה ידי ה', ואף כאשר אין בדבר צורך תורני או לימודי מובהק.
אין ספק, שבדיון זה גלומה גם שאלה השקפתית נכבדת. בשו"ת משנה הלכות (חלק ט"ו סימן ע"ד) נשאל הרב מנשה קליין זצ"ל האם יש לברך ברכת "שחלק מחכמתו" על יהודי שאמנם איננו תלמיד חכם, אך הוא בקיא גדול בחכמות כלליות. הרב קליין משיב בתקיפות ובנחרצות, שאין לברך בשום פנים ואופן. כאשר מדובר על נכרים - תיקנו חז"ל לברך את ברכת "שחלק מחכמתו לבשר ודם". אך כאשר מדובר על יהודי - החכמה התקיפה היחידה היא חכמת התורה, וכל יהודי שרכש חכמה אחרת, אינו אלא עם הארץ אשר מותר "לקורעו כדג" כלשון חז"ל. בתוך דבריו מתייחס הרב קליין גם לסוגייתינו, ומדגיש את דברי הסמ"ג הנ"ל: העיסוק בתקופות ובמזלות הוא אך ורק כסיוע ללימוד התורה. לימוד "חכמה לשמה" אינו בא בחשבון, לדעתו.
דומני, שעל פי הדברים שלמעלה, ועל פי קריאה פשוטה יותר של סוגייתינו, אין הכרח במסקנה זו, ובהחלט ייתכן שכאשר מטרתו של אדם היא לקנות חכמה ולהביט במעשה ה' - קדוש יאמר לו, ואף מצוה יש בדבר.

תקציר: נעסוק בפירושים השונים שהוצעו ל"מצוה" המתחדשת בסוגייתינו לחשב תקופות ומזלות.

הרב אביהוד שורץ

השיעור הבא

• חיובים בהוצאה - מסכת שבת דף ע"ו