מלאכת מחשבת - מסכת שבת דף ל

  1. הקדמה: מלאכת מחשבת אסרה התורה.
  2. לא יקוב אדם שפופרת.
  3. המכבה את הנר - המלאכה שאינה צריכה לגופה.
  4. אגדתא - סתירות בתהילים, קהלת ומשנה.

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מלאכת מחשבת - הסבר המושג[עריכה | עריכת קוד מקור]

דרך של עשיית מלאכה בשבת - אחד התנאים בהם המלאכה הנעשית בשבת היא אסורה מן התורה. התורה אוסרת עשיית מלאכה מתוכננת ומושלמת, "מלאכת מחשבת אסרה תורה", להבדיל ממלאכה הנעשית בחוסר תכנון או שלא בשלמות, שאיסורה הוא מדרבנן.

באשר פעולת ההבערה והכיבוי נעשית לא במישרין[עריכה | עריכת קוד מקור]

יסוד המחלוקת במשנה זו הוא בהגדרת הבערה וכיבוי בשבת, ואם יש לאסור גם כאשר נגרמת פעולת ההבערה או הכיבוי שלא במישרין
משנה: לא יקוב אדם חור בשפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא הביצה מנטפת (רש"י:ויתקיים הנר שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה ואפי' אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה גזרינן) שמן נוסף אל תוך הנר ומאריכה על ידי כך את זמן בעירתו. ואפילו לא היתה זו ביצה ממש אלא היא כלי של חרס. ור' יהודה מתיר. אבל אם חברה היוצר (עושה כלי החרס) לביצה זו מתחילה לנר — מותר למלאותה שמן מפני שהוא נחשב ככלי אחד, גדול יותר. וגזרו שלא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר ויתן את ראש הפתילה (רש"י:השני שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק; וכך יקצר את זמן ההדלקה) שאיננו בוער בתוכה, בתוך הקערה בשביל שתהא שואבת שמן נוסף מן הקערה ובכך יתארך זמן הבעירה. ור' יהודה מתיר.

המקרים להמחשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

האחת: אינה מאוסה;השנייה: היא כן מאוסה; והשלשית: קערה שהיא מופסקתן

גמרא - על מה שהביאה המשנה שלושה מקרים אף שלכולם טעם זהה מעירים: וצריכא [וצריך] היה להביא את כל המקרים הנזכרים, שכן אי אפשר ללמוד דבר אחד מחבירו.

  1. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק את האיסור בשפופרת של ביצה — הייתי יכול לומר כי דווקא בהא קאמרי רבנן [בזה אמרו חכמים] שאסור לעשות כך, שמ כיון דלא מאיסא [שהביצה אינה מאוסה - אינה מגעיל] מלכלוך יש לחשוש שמא אתי לאסתפוקי מינה [יבוא להסתפק, לאכול, ממנה], והריהו כנוטל שמן מנר בוער בשבת, ובכך גורם לכיבוי מוקדם.
  2. אבל שפופרת של חרס דמאיסא [שהיא מאוסה - אין חש שישתמש היות וזה מגעיל] — שמא אימא מודו ליה [אמור כי מודים הם לו] לר' יהודה שאין לחשוש, ואף לדברי חכמים הדבר מותר. ולהיפך, אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] איסור רק בשפופרת של חרס — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [במקרה זה אומר] ר' יהודה שהיא מותרת, משום שהיא מאוסה, כאמור, אבל בההיא, בשפופרת ביצה שאינה מאוסה — אימא מודי להו לרבנן [הייתי אומר כי מודה הוא לחכמים] ואף לדבריו אסור.
  3. ואי אשמעינן הנך תרתי [ואילו השמיענו רק שתי אלה], שפופרת של ביצה, ושל חרס הייתי אומר כי דווקא בהני קאמר [באלה אמר] ר' יהודה שמותר משום דלא מיפסק [שאין מובדל] הנר מכלי הקיבול הנוסף, אבל קערה דמיפסקא [שהיא מופסקת] אימא מודי להו לרבנן [הייתי אומר כי מודה להם לחכמים] ואף לדבריו אסור. ולהיפך, ואי אשמעינן בההיא [ואילו היה משמיע לנו רק בההיא], בקערה הנוספת — הייתי אומר כי רק בההיא קאמרי רבנן [אמרו חכמים] שהדבר אסור, משום שהיא מופסקת, אבל בהני תרתי [בשני אלו] שפופרת של ביצה ושל חרס, אימא מודו [הייתי אומר כי מודים] חכמים בכך לר' יהודה ואף הם מתירים. על כן צריכא [צריך] לפרט ולומר הלכה זו בכל המקרים הנזכרים.

שנינו במשנה שאם חברה היוצר לאותה שפופרת אל הנר מתחלה מותר למלאותה שמן ולהשתמש בה. ובברייתא תנא [שנינו] שאף אם חברה בעל הבית בערב שבת מבעוד יום באמצעות סיד או בחרסית (טיט יבש) מותר. ושואלים: והא אנן [והרי אנחנו] "אם חיברה היוצר (הכדר ממש עשה זאת)" תנן [שנינו] ולא אחר כך! ומשיבים: מאי [מה משמעות] "יוצר "ששנינו — כל חיבור שהוא כעין החיבור של היוצר.

המקרים בהם נבחן המותר והאסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • מילאו שפופרת ביצה ולא מיחו בידם והסיבה שלא חששו שיקדימו את הכיבוי על-ידי סגירת מקור השמןן

על מחלוקת ר' יהודה וחכמים מסופר בתוספתא שאמר ר' יהודה לחכמים: פעם אחת שבתינו היתה אמורה להיות בעליית בית נתזה בלוד. והביאו לנו שפופרת ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר כדי להאריך את זמן בעירתו, והיה שם ר' טרפון וזקנים אחרים, ולא אמרו לנו דבר. הרי שאין בכך משום איסור! אמרו לו חכמים: משם ראיה?! שאני [שונים] החכמים שהיו יושבים בבית נתזה שזריזין הן ואין לחשוש להם שמא ישתמשו בשמן שבשפופרת הביצה ויקדימו בכך את כיבויו, אבל במקום אחר אסור.

  • גרירת ספל על רצפת שיש אינו משאיר סימן, על אדמה - משאיר סימןן

(מעשה נוסף) ומסופר: אבין ציפוראה [מהעיר ציפורי] גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא [ספסל בעליה שרצפתה שיש לפני] ר' יצחק בן אלעזר. אמר ליה [לו] ר' יצחק בן אלעזר: אי שתוקי [אם אשתוק] לך כדשתיקו ליה חבריא [כמו ששתקו לו בני החבורה], ר' טרפון והחכמים לר' יהודה, נפיק מיניה חורבא [יצא מזה נזק] שינהגו בכך היתר לעתיד. שאילו היו מעירים בשעתו לר' יהודה שאסור לנקוב את שפופרת הביצה לא היה חולק על חכמים, ולומד משם היתר כללי לכל מלאכת שבת שאינו מתכוין בעשייתה לתוצאות העלולות לצאת ממלאכה זו. וכן כאן, גזירה גזרו חכמים עליתא דשישא [בעליה של שיש] אטו עליתא דעלמא [משום עליה סתם] שרצפתה אדמה, והגורר בה ספסל עושה בה חריץ.

  • ספסלים גדולים לא יגררו בשבת, קטנים - כןן

ובענין גרירה, מסופר כי ריש כנישתא [ראש הכנסת] של בצרה גרר ספסלא לעילא [ספסל לפני] ר' ירמיה רבה [הגדול] בשבת. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: כמאן [כדעת מי] אתה מתיר לעצמך לגרור ספסל בשבת? — כדעת ר' שמעון, אך, אימר [אמור] שאמר ר' שמעון דבריו דווקא בספסלים גדולים דלא [שאי] אפשר להעבירם ממקום למקום בדרך אחרת, אבל בספסלים קטנים מי [האם] אמר שמותר לגוררם?! ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על שיטת עולא. שאמר עולא שהמחלוקת בענין גרירה היא בספסלים קטנים, אבל בספסלים גדולים לדברי הכל מותר לגוררם, שכן אין אפשרות להעבירם בדרך אחרת.

  • סיכום: מטה, כסא וספסלן

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל על גבי הרצפה בשבת אף שנעשה בכך חריץ, ובלבד שלא יתכוין מלכתחילה לעשות חריץ. ובברייתא זו קתני [שנה] חפצים גדולים כמטה, וקתני [ושנה] קטנים ככסא, ואם כן קשיא לתרוייהו [קשה לשניהם] לר' ירמיה הגדול שלדעתו אף ר' שמעון אוסר בקטנים, וכן לעולא שלדעתו אפילו חכמים מתירים בגדולים, שאם כדבריו לא הוצרך ר' שמעון להתיר!
ומשיבים כי עולא מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: עולא מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] — מטה דומיא [בדומה] לכסא, שלר' שמעון מדובר כאן במטה קטנה שאפשר לשאת אותה כשם שנושאים כסא. ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה [הגדול מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] — כסא דומיא [בדומה] למטה. שהמדובר בכסא כבד שמוכרחים לגרור אותו.

מוכרי כסות שעטנז[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • את בגדי השעטנז יניע לגוי בדרך עקיפהן

על דברי ר' ירמיה מתיב [מקשה] רבה על כך ממה ששנינו במשנה: מוכרי כסות המוכרים בגדי שעטנז מוכרין כדרכן לגויים, ומותר להם לשים את הבגדים שהם מוכרים על כתפיהם, ואינם צריכים לחשוש ללבישת שעטנז, ובלבד שלא יתכוין הלובש להנות מבגדים אלה בחמה כהגנה מפני החמה, או בעונת הגשמים כהגנה מפני הגשמים. ואילו הצנועין, כלומר, אנשים הנזהרים והמדקדקים, היו נוהגים שמפשילין במקל לאחוריהן ותולין את בגדי השעטנז על המקל. והא הכא [והרי כאן] הרי אפשר למיעבד [לעשות] כמו הצנועין, דכי [שכמו] הספסלים הקטנים דמו [הם נחשבים] ובכל זאת כי [כאשר] הוא לא מתכוין לכך — שרי [התיר] ר' שמעון אפילו לכתחלה. הרי שר' שמעון סבור כי איסור שאינו מתכוון לעשותו, ואף שבידו להמנע ממנו — אין צריך לחשוש ולא לעשותו, ועל פי אותו עקרון ברור כי ר' שמעון יתיר אף בספסלים קטנים, שכיוון שאינו מתכוון לעשות בגרירתם חריץ, מותר. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' ירמיה רבה [הגדול] שאסר לגרור ספסלים קטנים. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

מלאכה שאינה צריכה לגופה[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • כיבוי הנר המפריע לחולהן

משנה - המכבה את הנר בשבת מפני שהוא מתירא מפני הגוים שהוא מתחבא מהם בביתו או מפני הליסטים, או שהיה מתיירא מפני רוח רעה, שהוא בדיכאון ונוח לו לשבת בחושך, או שכיבה את הנר מפני החולה כדי שיישן — הרי זה פטור. ואולם כשחס על הנר או כחס על השמן, או כחס על הפתילה וכיבה את הנר מפני אחד מאלו — חייב. ר' יוסי פוטר בכולן, בכל המקרים הללו, שלדעתו אין בכיבוי זה משום מלאכה, חוץ מן המקרה שהוא חס על הפתילה, שרק אז יש בכיבוי מלאכת יצירה, מפני שהוא עושה פחם בפתילה בשעת כיבויו.(ל׳ א) גמרא מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף המשנה] שהמכבה את הנר בשבת חייב, הרי שמע מינה [למד ממנה] שמשנה זו לשיטת ר' יהודה היא, שלדעתו מי שעשה מלאכה בשבת, אף אם אינו צריך לגופה חייב עליה חטאת. שהרי בכיבוי הנר אינו צריך לדבר הנוצר מן הכיבוי כי אם למניעת האור. ואם כן, רישא במאי עסיקנא [בראש, המשנה, במה אנו עוסקים]? אי [אם] מדובר במכבה את הנר בגלל חולה שיש בו סכנה — הרי הלשון "פטור" אינה מדוייקת, אלא לשון "מותר" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שמפני הסכנה מותר חילול שבת אף לכתחילה. ואי [ואם] מדובר בחולה שאין בו סכנה מדוע פטור המכבה? "חייב חטאת " מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר!
ומשיבים: לעולם המדובר בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני [שישנה] לשון "מותר", ואיידי דבעי למתני סיפא [ואולם מתוך שהיה צריך לשנות בסוף] "חייב", תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש] "פטור" כדי להעמיד את המשנה בסגנון אחד, ואולם להלכה לא רק פטור אם עשה כן, אלא גם מותר לכתחילה. ושואלים: והתני [והרי שנה] ר' אושעיא: אם רוצה לכבות את הנר בשבת בשביל החולה שיישן — לא יכבה, ואולם אם כבה — בדיעבד פטור, אבל מלכתחילה אסור לעשות כן! ומשיבים: אין הדבר דומה, שברייתא ההיא מדברת בחולה שאין בו סכנה ולשיטת ר' שמעון היא, שאמר שמלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה, ומשנתנו מדברת בחולה שיש בו סכנה

מה עדיף החי או המת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • כאשר דנים בעניני הלכה עוברים לדברי אגדה כדי לחזק את ההקשבהן

מדרשת ר' תנחום על הנר
מסופר: שאול שאילה [שאלו שאלה] זו לעילא [לפני] ר' תנחום שמן העיירה נוי: מהו הדין לענין לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא [נר בוער מלפני החולה בשבת]? ומסופר כי מסביב לשאלה זו דרש ר' תנחום דרשה שלמה באגדה ובהלכה (פתח כדי למשוך את לב כל העם).
ופתח ואמר: אנת [אתה] שלמה המלך (האומר בשם אומרו) אן [היכן] חכמתך, אן סוכלנותך [היכן תבונתך]? לא דייך שדבריך סותרין את דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין אף זה את זה. כי דוד אביך אמר: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" (תהלים קטו, יז) - (ואין המתים חשובים) , ואת [ואתה] אמרת "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה" (קהלת ד, ב). וחזרת ואמרת "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד), הרי שיש כאן דעות שונות בהערכת החיים והמוות! ותירץ את הסתירות הללו כך: לא קשיא [אין הדבר קשה],
כי הא דקאמר [זה שאמר] דוד "לא המתים יהללו יה" הכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שכבר מת, כלומר, אחר מותו הריהו בטל מן התורה ומן המצות ואין להקדוש ברוך הוא שבח (הנאה) בו עוד. והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב [מה משמעות זה שנאמר] "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" (תהלים פח, ו) — כיון שמת אדם הריהו נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.
משבח אני את המתים
ומה שאמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו" — לא בכל המתים אמר כך, ואלא בשבח מתים מסויימים.

  1. שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" (שמות לב, יג) — מיד נענה.(הקב"ה נענה לנו בזכות האבות שאינם בחיים)
  2. ואם כן לא יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו "? ובודאי יפה זכות האבות המתים מן הצדיקים החיים. או דבר אחר: מנהגו של עולם שכאשר שר (מלך) בשר ודם גוזר גזרה על הציבור — ספק הם מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה. ואם תמצי לומר [ואף אם תרצה לומר] שמקיימין אותה — הרי רק בחייו מקיימין אותה ואילו במותו אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים.' וכי לא יפה אם כן מה שאמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו "?!

דבר אחר ניתן לפרש את דברי הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו "כמו שאמר רב יהודה שאמר בשם רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] בהסברת הכתוב "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו" (תהלים פו, יז) — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון בענין בת שבע. אמר לו: מחול לך. אמר לו דוד: עשה עמי אות בחיי שידעו הכל שמחלת לי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בחייך איני מודיע שנמחל לך, ואולם בחיי שלמה בנך אני מודיע.
(להלן נראה איך נודה שנסלח לדוד המלך)

תהילים: על שערי קודש הקדשים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • "לדוד עבדו" — שראו הכל באותה הזדמנות שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עוןן

וכשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים דבקו השערים זה בזה ולא ניתן היה לפתחם. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות, שאמר בתפילתו עשרים וארבע לשונות של תפילה, רינה וכו' (מלכים א, ח), ולא נענה. פתח ואמר: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד" (תהלים כד, ז). מיד רהטו בתריה למיבלעיה [רצו אחריו לבולעו] שחשבו שבמלים "מלך הכבוד" הוא מתכוון לעצמו, ואמרו לו: מי הוא זה מלך הכבוד" (תהלים כד , ח). אמר להו [להם]: "ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה" (תהלים כד, ח). וחזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (תהלים ט, י), ולא נענה. כיון שאמר "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" (דברי הימים ב' ו, מב), מיד נענה וירדה האש מן השמים. (דברי הימים ב' ז, א). באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (תחתיתה המפוחמת של קדירה). וידעו ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון . ואם כן וכי לא יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו", כלומר, את דוד, יותר "מן החיים" שלא נענה להם הקדוש ברוך הוא (נפתחו בזכות המת). והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" (מלכים א' ח, סו). ומפרש: "וילכו לאהליהם" — לפי הביטוי הרגיל של "ביתו זו אשתו" מפורש שמצאו נשותיהן כשהן בטהרה מטומאת נדה בבואם. "שמחים" — שנהנו מזיו השכינה בחנוכת המקדש. "וטובי לב" — שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. "על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו", "לדוד עבדו" — שראו הכל באותה הזדמנות שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. "ולישראל עמו" — דאחיל להו [שמחל להם] על העון של יום הכפורים שבאותה שנה לא צמו (עיין מלכים א' ח, סה) - (היה חג ולכן אכלו לשם מצווה ביום הכיפורים).

קהלת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • דוד ביקש לדעת מתי יבוא יומו

 וממשיכים:(להסביר את הסתירה בדברי שלמה) ודקאמר [ומה שאמר] שלמה כי "לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד) — יש להבינו על פי מה שסיפר רב יהודה שאמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] שאמר דוד "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני" (תהלים לט, ה) — כך פירושו: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי, מתי, בעוד כמה זמן, אמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. וביקש עוד: "ומדת ימי מה היא", כלומר, באיזה יום בשנה ימות. אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין לבשר ודם מדת ימיו של אדם. ושוב ביקש: "ואדעה מה חדל אני", באיזה יום בשבוע אמות? אמר לו: בשבת תמות. בקש דוד מה': אמות באחד בשבת שלא יגע כבוד השבת בצער המוות. אמר לו: ביום זה כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה ונוטלת מן הקצוב לה אפילו כמלא נימא (שערה). אמר לו: אוותר על יום אחד מחיי ואמות בערב שבת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהלים פד, יא) — טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (עיין מלכים א' ג, ד).(ל׳ ב) כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא [יום השבת היה יושב ולומד כל היום] להגן ממלאך המוות. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם [אותו יום שהיתה צריכה לנוח נפשו, היה צריך להיפטר מן העולם, עמד] מלאך המות קמיה [לפניו] ולא יכיל ליה [יכול היה לו], משום שלא הוה פסק פומיה מגירסא [היה פוסק פיו מלימוד]. אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו]? הוה ליה בוסתנא [היה לו בוסתן, גן] אחורי ביתיה [ביתו], אתא [בא] מלאך המות סליק ובחיש באילני [עלה ונענע באילנות]. נפק למיחזי [יצא דוד לראות]. הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה [כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר].
וכיון שמת בגן שלח שלמה לבי מדרשא [לבית המדרש] שאלות אלה: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים (ויש לחשוש שמא יבואו להזיק לגופו) מה אעשה? שלחו ליה [לו] בתשובה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, שבשביל שהכלבים הרעבים מותר לטלטל את הנבילה ולהאכיל אותם בה. וביחס לאביך, אין היתר לטלטלו במישרין, אלא הנח עליו ככר לחם או תינוק וטלטלו למקום הצל אגב התינוק או הכיכר. וכי לא יפה אמר שלמה: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", ואם כן מסקנת כל הדברים היא שעדיפים החיים. ומכאן לענין שאילה דשאילנא קדמיכון [השאלה ששאלתי לפניכם], שאמר בלשון ענוה, כלומר, השאלה ששאלתם אותי, הרי הנר קרויה "נר" וגם נשמתו של אדם קרויה "נר" ("נר ה' נשמת אדם". משלי כ, כז), מוטב שתכבה נר (שבת) של בשר ודם כדי שלא יכבה נרו של הקדוש ברוך הוא (האדם). ומותר איפוא לכבות את הנר לצורך החולה.

גניזת ספר קהלת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • התחלה והסוף של ספר קהלת - חיובי

ומאחר שהוזכרו הסתירות בספר קהלת, מביאים דברים נוספים בענין זה. אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ועשוי הוא לבלבל את קוראיו. ומפני מה לא גנזוהו? — מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. והפרטים הנראים כסותרים טפלים הם לעיקר הספר המכוון לתורה. ומפרטים: תחילתו דברי תורה — דכתיב [שכן נאמר] בו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג), ואמרי דבי [ואמרו חכמי בית מדרשו] של ר' ינאי: יש להבין זאת ש"תחת השמש " הוא שאין לו לאדם יתרון בעמלו, אבל קודם השמש, כלומר, בעיסוק בתורה שהיא קדמה לשמש — יש לו יתרון. וכן סופו דברי תורה, דכתיב [שכן נאמר]: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג): ואגב הזכרת הפסוק שואלים: מאי [מה] פירוש הכתוב "כי זה כל האדם"? אמר ר' אליעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל אדם זה. ר' אבא בר כהנא אמר: שקול אדם זה כנגד כל העולם כולו. ושמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] ששמעון בן זומא אומר זאת: יתר על כן, לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות (להתחבר) לזה, שלא יהיה בודד.

כעס לעומת שחוק
ולגופו של ענין שואלים: מאי [מה] התכוין בדבריו "דבריו סותרין זה את זה"? שבפסוק אחד כתיב [נאמר]: "טוב כעס משחוק" (קהלת ז, ג), ומצד שני כתיב [נאמר] שם "לשחוק אמרתי מהולל" (קהלת ב, ב). והבינוהו שהכוונה "משובח"?! וכן בפסוק אחד כתיב [נאמר] "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו) ובמקום אחר כתיב [נאמר] "ולשמחה מה זה עשה (קהלת ב, ב)?!(סתירה) ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה] שכן יש להסביר כי "טוב כעס משחוק" משמעו: טוב הכעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על (עם) הרשעים ונותן להם כל טוב בעולם הזה (משחק על הרשעים).

ואילו "לשחוק אמרתי מהולל" — זה השחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. בדומה לכך, "ושבחתי אני את השמחה" — זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זה עושה" — זו שמחה שאינה של מצוה. ומשבחה של השמחה למדנו שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה סתם, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. וכפי שנאמר באלישע, שלאחר שכעס על מלך ישראל לא שרתה עליו הנבואה, אלא לאחר שביקש "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"(מלכים ב' ג, טו). אמר רב יהודה: וכן הוא, שיש להקדים דברי בדיחות ושמחה לפני אמירת דבר הלכה. אמר רבא: וכן יש לאדם להיות בשמחה לפני השינה אם רוצה שיחלום בשנתו חלום טוב.

מבאר הראי"ה קוק זצ"ל (עין איה שבת פ"ב צח), שהשאלה העקרונית שעמדה לדיון בספר קהלת היא היחס לנטיות טבעיות אנושיות גסות. הדוגמה שקהלת הזכיר היא השמחה שהיא טבעית לאדם. "האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה". אבל השמחה הטבעית ניטשטשה והיא שטחית, חסרת טעם, לרוב דמיונית וגסה, ומביאה את האדם למפח נפש. תעיד על כך שמחתם של ילדים ובני נוער!

ושואלים: איני [וכי כן היא] שיש לפתוח לפני אמירת הלכה בדבר שמחה (לא ניתן ללמוד הלכה מתוך עצב), והאמר [והרי אמר] רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות (מלאות) מר (מרירות) מחמת אימת רבו, תכוינה שפתיים אלה, וכפי שנאמר: "שפתותיו שושנים נטפות מור עבר" (שיר השירים ה, יג). ודרש: אל תקרי [תקרא] "מור עבר", אלא "מר עבר ". וכן אל תקרי [תקרא] "שושנים " אלא "ששונים", כלומר, השפתיים השונות בתורה צריכות להיות מלאות מרירות. ומסבירים: אין כאן סתירה, שכן הא [זה] ששנינו שצריך להיות בשמחה לפני אמירת דבר הלכה הרי זה מדובר ברבה [ברב], והא [וזה] ששנינו שצריך להיות מלא מרירות הרי זה בתלמיד שצריך להקשיב לרבו באימה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא [זה וזה] מדובר ברבה [ברב], ולא קשיא [ואין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שצריך להיות בשמחה, הרי זה מקמי דלפתח [לפני שיפתח] הרב בשיעורו, ואילו הא [זה] ששנינו שצריך להיות מלא מרירות מאימת רבו, הרי זה לבתר [לאחר] שכבר פתח הרב בדברי הלכה. כי הא [כמו מנהג זה] שנהג רבה, מקמי [לפני] שפתח להו לרבנן [להם לחכמים] בדבר הלכה אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן [היה אומר דברי בדיחה והיו מתבדחים החכמים], ולסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא [לבסוף היה יושב באימה והיה פותח בהלכה].

גניזת ספר משלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • איך עונים לכסיל'

אומרים עוד כי אף את ספר משלי בקשו החכמים לגנוז משום שהיו דבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? אמרי ]אמרו[: ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא [האם לא עיינו ומצאנו טעם]? הכי נמי ליעיינן [אף כאן נעיין]. ומאי [ומה] הם אותם דברים שאמרנו שדבריו סותרים זה את זה? — שמצד אחד כתיב [נאמר] "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה" (משלי כו, ד), ומצד אחר כתיב [נאמר]: "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כו, ה)?! ומתרצים: לא קשיא, הא [זה] שנאמר שיש לענות לכסיל זהו כשהוא טוען בדברי תורה, ואילו הא [זה] שנאמר שאין לענות לו הרי זה במילי דעלמא [בענייני העולם]. וסיפרו כיצד נהגו חכמים בשני הדברים.
בדברי תורה - לא עונים
כי הא דההוא דאתא לקמיה [כמו מעשה זה, שאותו אדם בא לפני רבי] רבי ואמר ליה [לו]: אשתך — אשתי ובניך — בני. אמר ליה [לו] רבי: האם רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע (מת). וכעין זה מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אותו אדם שבא לפני] ר' חייא, אמר ליה [לו] ר' חייא: אמך אשתי ואתה בני. אמר ליה [לו]: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע. אמר ר' חייא על מה שקרה לרבי: אהניא ליה צלותיה [הואילה לו תפילתו] לרבי שלא לשווייה בני ממזירי [יעשה את בניו ממזרים]. שרבי כי הוה מצלי אמר [כאשר היה מתפלל היה אומר] אחר תפילתו: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים" ועזות פנים היא הממזרות. ומתוך תפילתו פקע אותו אדם, ולא הספיק להוציא לעז על בניו של רבי.
בדברים אחרים - עונים
ואילו, בדברי תורה מאי [מה] היא שאמרו שמותר לענות כסיל כאיולתו? (כן לענות או לא - בדברי תורה-כן, השאר -לא)

  1. — כי הא דיתיב [כמו מעשה זה שהיה יושב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידה אשה לעולם הבא שתלד בכל יום, שנאמר "הרה ויולדת יחדיו" (ירמיהו לא, ז), ופירש שביום ההריון תהיה הלידה. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: אין הדבר יכול להיות, שכן כבר נאמר "אין כל חדש תחת השמש "! אמר לו רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן של דברים אלה בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] תרנגולת שזה דרכה שהיא מטילה בכל יום.
  2. ותו [ועוד]: יתיב [ישב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידים אילנות לעולם הבא שיהיו מוציאין פירות בכל יום, וכפי שנאמר: "ונשא ענף ועשה פרי" (יחזקאל יז, כג) — מה ענף גדל בכל יום אף הפרי יהיה בכל יום. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והכתיב [והרי נאמר] "אין כל חדש תחת השמש". אמר לו: בא ואראך דוגמתם בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] צלף, שבכל עונה בשנה יש בו חלק מסויים הראוי לאכילה.
  3. ותו [ועוד]: יתיב [היה יושב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידה ארץ ישראל לעתיד לבוא שתוציא גלוסקאות (עוגות) וכלי מילת (צמר מובחר) מוכנים שנאמר יהי פסת בר בארץ (תהלים עב, טז). ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והלא כבר נאמר "אין כל חדש תחת השמש". אמר ליה [לו] רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] כמיהין ופטריות היוצאים גמורים מהאדמה במשך לילה אחד, ויש להם תבנית של ככרות לחם. ולגבי כלי מילת — הראה לו נברא בר קורא [לבוש ענף הדקל], שכשהוא צעיר יוצא הוא עטוף בכעין רשת דקה.


וכיון שדובר בסבלנותם של תלמידי חכמים לשמוע הערות הבל ולשתוק, הביאו מעשים נוספים מעין זה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. שסיפרו: מעשה בשני בני אדם(ל״א א) שהמרו זה את זה (התערבו) ואמרו: כל מי שילך ויקניט (ירגיז) את הלל עד שיגער

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.