Family Wiki
Advertisement

מלאכת מעבד - מסכת שבת - דף ק"ח - ראש חודש תמוז - ל'סיון תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

בשבת — חייב משום עוקר דבר מגידולו[]

ג אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו בדג שטח בגודל מטבע של כסלע — חייב, שדג זה אינו יכול לחיות עוד ונמצא שהרגו כשהוציאו מן המים. אמר ר' יוסי בר אבין: והוא שיבש בין סנפיריו. אמר רב אשי: לא תימא [אל תאמר, תבין] שיבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי [שנעשה במקום הנגיעה בדג מלא רירים] הרי זה כיובש.

אמר מר בר המדורי שכך אמר שמואל: הושיט ידו בשבת למעי בהמה ודלדל את העובר שבמעיה ממקומו ברחם — חייב. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שאין נראה לחשוב את העובר שעדיין לא נולד כיצור חי ממש שההורגו יהא חייב עליו. אמר רבא: בר המדורי אסברא [הסביר] זאת לי, לאו [האם לא] אמר רב ששת: האי מאן [מי] שתלש כשותא [כשות] בשבת מעל ההיזמי וההיגי שהוא טפילה עליהם, מיחייב [הריהו מתחייב] משום עוקר דבר מגידולו. הכא נמי מיחייב [כאן גם כן, בעובר הריהו מתחייב] משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי: האי מאן [מי] שתלש (ק״ח א) פיטרא (פטריות) מאונא דחצבא (מאונא דחצבא - פעמים שהוא גדל בשפת הדלי ממים:)
[פטריה מאוזן הכד] בשבת — חייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב [מקשה] על כך רב אושעיא ממה ששנינו: התולש בשבת מעציץ נקוב — חייב, ושאינו נקוב — פטור. שכיוון שגדל בעציץ שאינו נקוב אינו נחשב כמחובר, ולכך אין דנים את התולשו כעוקר דבר מגידולו! ומשיבים: התם [שם] בעציץ שאינו נקוב — לאו היינו רביתיה [אין זו דרך גידולו], שכרגיל צמחים נזרעים באדמה, ועציץ שאינו נקוב מנותק ממנה, ואולם הכא [כאן] — היינו רביתיה [זוהי דרך גידולו].

שאר התלמוד[]

א שנינו במשנה שהחובל בחיה ועוף בשבת חייב. אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? אם דאית ליה [שיש לו] לעוף עור, ונחשב עור לכל דבר — הרי תנינא [כבר שנינו]: החובל בהן (בחיה ועוף) — חייב, ואין חיוב בחבלה אלא על יצירת חבורה מתחת לעור. הרי שיש לעוף עור! אמר ליה [לו] אביי: טובא קא משמע לן [הרבה השמיע לנו], דאי ממתניתין, הוה אמינא [שאם רק ממשנתנו, הייתי אומר] כי כיון דאית ביה ניקבי ניקבי [שיש בו, בעור העוף נקבים נקבים] לא נתיר לכתוב עליו דברי קדושה, שאין לכתוב על עור שיש בו נקבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כדאמרי במערבא [כמו שאומרים במערב, בארץ ישראל]: כל נקב שהדיו עוברת עליו ואינה חודרת לתוכו — אינו נקב לפסול את הכתיבה על גבי נקב זה.(החורים בעור מפריעים)
(רש"י) - לא ניכתוב - דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת:

על המסקנה שעור העוף נחשב לעור, מיתיבי [הקשה] ר' זירא: והלא שנינו בברייתא שמן הכתוב "ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אותו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש" (ויקרא א, יז) למדנו להכשיר אף את העור שיהא כשר להקרבה על גבי המזבח, מה שאין כן בעולת בהמה שפושטים את עורה לפני הקרבתה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שעור העוף עור הוא, אם כן היכי מרבי ליה קרא [כיצד מרבה אותו הכתוב]? אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה, אמנם עור הוא ובכל זאת רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] להכשירו להקרבה וגזירת הכתוב היא.(עור ניתן להקרבה)

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שאמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] סיוע להלכה זו, מה שנאמר "בכנפיו" — הרי זה לרבות את העור, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי עור הוא — היינו דאיצטריך קרא לרבוייה [זוהי הסיבה שהצטרך הכתוב לרבותו] במפורש, שאם כי הוא עור מכל מקום יש להקריבו. אלא אי אמרת לאו [אם אומר אתה כי לא] עור הוא — אמאי איצטריך קרא לרבוייה [מדוע הוצרך הכתוב לרבותו], שמהיכן יעלה על דעתנו שלא יקריבוהו? אמר ליה [לו] אביי: אין זו ראייה גמורה, ולעולם אימא [אומר] לך כי לאו [לא] עור הוא, ואיצטריך [ובכל זאת נצרך], הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון דאית ביה פירצי פירצי [שיש בו נקבים נקבים], על כן הוא מאיס [מאוס], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי בכל זאת מקריבים אותו, אבל ראייה גמורה שהוא עור אין להביא כאן.

בעא מיניה [שאל ממנו] מר בריה [בנו] של רבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו הדין לענין לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: אם יבא אליהו ויאמר. ותחילה באים לברר מאי [מה משמעות] הלשון "אם יבא אליהו ויאמר", מהו הבירור שצריכים אנו בדבר? אילימא [אם תאמר] שצריך לברר אי דאית ליה [אם יש לו] לדג עור אי דלית ליה [אם אין לו] עור — הא חזינן דאית ליה [הרי רואים אנו שיש לו] עור! ועוד, התנן [הרי שנינו במשנה]: עצמות הדג ועורו מצילין דברים המכוסים בהם באהל המת שלא ייטמאו, מפני שאינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה. והרי נזכר שיש לדג עור! אלא צריכים אנו לחכות אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה [אם פסקה הזוהמה ממנו או לא פסקה הזוהמה ממנו].

ב מסופר: שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא [היו יושבים על שפת] נהר מלכא. חזינהו למיא דקא דלו ועכירי [ראו את המים שהם מתנשאים ועכורים]. אמר ליה [לו] שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה [אדם גדול בא מן המערב, מארץ ישראל, והוא חושש במעיו, ומתנשאים המים להקביל את פניו], זיל תהי ליה אקנקניה [לך ותהה לו על קנקנו - ביטוי איך לבדוק תלמיד חכם] אם באמת גדול בתורה הוא. אזל אשכחיה [הלך ומצאו] לרב שהוא היה החכם שבא מארץ ישראל, ושאל את רב כמה שאלות כדי לתהות על קנקנו.

  1. אמר ליה [לו]: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר ליה [לו] רב: דכתיב [שכן נאמר]: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט). והכוונה — מן המותר בפיך, שרק בעור של בעלי החיים המותרים באכילה מותר להשתמש לעשיית תפילין.
  2. ושאלו: מניין לדם שהוא אדום? ושאלו כן מפני הנחיצות שבדבר לדעת מה הם צבעי הדם הטמאים בדם הנדה. אמר לו, שנאמר: "ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם" (מלכים ב' ג, כב).
  3. ועוד שאלו: מניין למילה שהיא נעשית באותו מקום? ענה לו: נאמר כאן "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ונאמר להלן "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג), מה להלן מדובר בעצים שהם דבר שעושה פרי — אף כאן הכוונה לדבר שעושה פרי.
  4. ושאלו: אימא [ושמא אמור] כי מצוות מילה צריכה להיות בלבו, דכתיב [שכן נאמר]: "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז)?! ואימא [ושמא אמור] שהיא באזנו, דכתיב [שכן נאמר]: "הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב" (ירמיהו ו, י) אמר לו: דנין "ערלתו" תמה, כלומר, מקום שכתוב "ערלתו" סתם מ"ערלתו" תמה, ממקום אחר שנאמר סתם "ערלתו", ואין דנין "ערלתו" תמה מ"ערלת" שאינה תמה, אלא נסמכת למלה אחרת ואינה ערלה הנזכרת סתם.


יהי רצון שתצא לו קרן בעיניו
וכיון שהבין רב שבא קרנא לבחון אותו, אמר ליה [לו]: מאי [מה] שמך? אמר לו: קרנא. אמר ליה [לו]: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה [יהי רצון שתצא לו קרן בעיניו].

וכן הוה [היה] ולא נתקיימו בחיים בני שמואל
לסוף עייליה [לבסוך הכניסו] שמואל לביתיה [לביתו], אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא [האכילו לחם שעורים ודגים קטנית מטוגנים והשקה אותו שיכר] ולא אחוי ליה [הראה לו] את מקום בית הכסא כי היכי דלישתלשל [כדי שישלשל], ששמואל היה רופא ורצה לרפא את רב ממחלת המעיים שלו על ידי מתן מאכלים משלשלים. וכיון שלא ידע רב את כוונתו כעס עליו ולייט [קילל] רב ואמר: מאן דמצערן — לא לוקמוה ליה בני [מי שמצער אותי — אל יתקיימו לו בנים, בניו]. ואף על פי שלבסוף נודעה לרב כוונתו הטובה של שמואל נתקיימה הקללה, וכן הוה [היה] ולא נתקיימו בחיים בני שמואל.
(לומדים שבא אורח תראה לו את השירותים)

ג ומעירים: מקור הלימוד למקום המילה הוא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בענין זה. שבברייתא שאלו: מניין למילה שצריכה להיות באותו מקום? — נאמר כאן במילה "ערלתו", ונאמר להלן בעצים "ערלתו", מה להלן בעצים דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, אלו דברי ר' יאשיה. ר' נתן אומר: אינו צריך לגזירה שווה זו, אלא הרי הוא אומר "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, יד), וממה שנאמר "וערל זכר" למד אתה שערלה היא במקום שניכר בין זכרות לנקבות.

ועוד הוכחות מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה, ואף על גבי עור נבלות וטרפות שלהן, של חיות ובהמות טהורות. ונכרכות הפרשיות בשערן ונתפרות בגידן, וכל זה הוא הלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן. ואין הפרשיות נכרכין בשערן של בהמות טמאות, ואין נתפרות בגידן.

מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה?
ואת זו השאילה שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? אמר לו: דכתיב [שכן נאמר]: "למען תהיה תורת ה' בפיך "ומלשון הכתוב למדו חכמים כי על הפרשיות להיכתב על דבר המותר באכילה בפיך. אמר לו: אלא מעתה לפי טעם זה, אם כן אף על גבי עור נבלות וטרפות של בהמות וחיות טהורות אל יכתבו, שהרי אסורות הן באכילה! אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה — לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות. אחד הרגו המלך בעצמו ואחד הרגו איספקליטור (תליין), איזה מהן משובח — הוי אומר זה שהרגו המלך בעצמו. והרי שבהמה שמתה בידי שמים ולא בידי אדם משובחת יותר. אמר לו: אם כן הוא, אלא מעתה אף יאכלו אותן נבילות וטריפות! אמר ליה [לו]: התורה אמרה "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כ) ואת אמרת [ואתה אומר] שיאכלו?! גזירת הכתוב היא שאין אוכלים נבילות, אך אין ללמוד מכאן שפחותות הן מן האחרים. אמר ליה [לו] אותו ביתוסי: קאלוס [יפה].

ד משנה אין עושין הילמי (תערובת מים ומלח - ציר מלח) בשבת,(ק״ח ב) אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן את פתו, ונותן אותם לתוך התבשיל. אמר ר' יוסי: והלא הוא הילמי, בין שהוא מרובה ובין שהוא מועט! ואלו הן מי מלח המותרין — נותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח, ועל ידי כך אין מי המלח נעשים כתיקונם ובדרך הרגילה.

א גמרא על הנאמר במשנה שואלים: מאי קאמר [מה אמר התנא], מה עניינו של ההבדל בין ההילמי ובין מי המלח? אמר רב יהודה שכך אמר שמואל, הכי קאמר [כך אמר]: אין עושין בשבת מי מלח מרובין (הילמי), אבל עושה הוא מי מלח מועטין.

שנינו במשנה שאמר ר' יוסי: והלא הוא הילמי, בין שהם מרובין בין שהם מועטין. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: האם מה שאמר ר' יוסי שאין הבדל בין מרובה ובין מעט נתכוון שיש לאסור הכל בעשייה בשבת או להתיר? אמר רב יהודה: להתיר. וראיה לכך — ממה שלא קתני [שנינו] בלשון "ר' יוסי אוסר". אמר ליה [לו] רבה: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף המשנה] ואלו הן מי המלח המותרין, מכלל הדברים אתה למד כי ר' יוסי לאסור נתכוין. אלא אמר רבה: ר' יוסי בא לאסור לעשות בשבת את כל מי מלח. וכן אמר ר' יוחנן: כוונת ר' יוסי לאסור.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך גיסטרא (שבר כלי חרס שטוח העשוי לכך). אבל עושה הוא מי מלח מועטין, ואוכל בהן פתו, וכן נותן לתוך אותם התבשיל. אמר ר' יוסי: וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין נאמר שהללו אסורין והללו מותרין? הלא ילמדו מכאן האנשים ויאמרו: מלאכה מרובה — אסורה בשבת, ואולם מלאכה מועטת — מותרת! אלא ודאי אלו ואלו אסורין הן. ואלו הן מי המלח המותרין — נותן שמן ומלח או שמן ומים, ומוסיף להם אחר כך מלח, ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה.

ב (עזין צנון ואתרוג סימן להלכות הבאות).
תני [שנה] ר' יהודה בר חביבא: אין עושין בשבת מי מלח עזין (כמות גדולה). ושאלו: מאי [מה הם] מי מלח עזין? רבה ורב יוסף בר אבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: כל שהביצה צפה בהן. ושאלו: וכמה מלח במי מלח אלה? אמר אביי: תרי תילתי מילחא ותילתא מיא [שני שלישים מלח ושליש מים].

ושואלים: מי מלח כאלה למאי עבדי לה [לשם מה עושים אותם]? אמר ר' אבהו: למורייסא (למליחת דגים). ועוד תני [שנה] ר' יהודה בר חביבא במליחה: אין מולחין צנון וביצה בשבת, כיון שעל ידי מליחתם הוא עושה בהם מלאכת תיקון. רב חזקיה משמיה [משמו] של אביי אמר: צנון — אסור, וביצה — מותרת. אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא [מתחילה הייתי מולח צנון] בשבת, שכן אמינא [אמרתי]: אפסודי קא מפסידנא ליה [מפסיד, מקלקל אני אותו] בכך, שכן אמר שמואל: פוגלא חורפי מעלי [בצנון החריפות יפה] וכיון שהמלח ממתיק את חריפות הצנון הריהו מקלקלו בכך. ואולם כיון דשמענא להא, דכי אתא [ששמעתי את זה, שכאשר בא] עולא מארץ ישראל לבבל ואמר שבמערבא [במערב, בארץ ישראל] מלחי כישרי כישרי [מולחים ביום חול ערימות ערימות] צנון, שוב ממלח לא מלחנא [למלוח איני מולח] בשבת, אבל טבולי [לטבול] במלח ודאי מטבילנא [אני מטביל], שעד כדי כך אינו קרוי תיקון.
ואגב כך מביאים מה שתני [שנה] ר' יהודה בר חביבא בצנון וביצה: אתרוג צנון וביצה, אילמלא קליפתן החיצונה (ובביצה החלבון) — אינן יוצאין מבני מעיים לעולם, שהם קשים ביותר לעיכול.

ג כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: מעולם לא טבע גברא בימא [אדם בים] של סדום, ים המלח, שבשל ריבוי המלח צפים על פני המים ביתר קלות. אמר רב יוסף: הפוכה סדום, והפוכה מילה (הדבר שאמר רב דימי). שכן מדבריו משמע שרק גברא [אדם] הוא דלא טבע [שאינו טובע] בים המלח, והדבר תמוה, שכן וכי כשורא טבע [קורה טובעת בו]?! אמר ליה [לו] אביי: בסגנון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]: לא מבעיא כשורא [נצרך לומר בקורה] שאפילו בכל מימות שבעולם לא טבע [אינה טובעת], אלא אפילו גברא דטבע [אדם שטובע] בכל מימות שבעולם, בימא [בים] של סדום לא טבע [אינו טובע]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה]? ומסבירים: כי הא [כמו מעשה זה] שרבין הוה שקיל ואזיל אחוריה [היה מטייל והולך אחרי] ר' ירמיה אגודא דימא [על שפת ים] סדום, ים המלח. אמר ליה [לו] רבין לר' ירמיה: מהו הדין, האם מותר למימשי מהני מיא [לרחוץ במים אלו] בשבת, או שאין לרחוץ בהם כיון שאסורה רפואה בשבת. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: שפיר דמי [יפה, ראוי הדבר].


ועוד שאלו: וכשהוא רוחץ בהם בשבת, מהו הדין, האם מותר לו למימץ ולמיפתח [לעצום ולפתוח] את העינים בתוך המים, כדי שייכנסו המים בתוכם? אמר ליה [לו]: זו לא שמעתי, ואולם כיוצא בה שמעתי, בענין נתינת יין לתוך העין בשבת. שאמר ר' זירא, זימנין אמר לה משמיה [לפעמים היה אומר אותה משמו] של רב מתנה וזימנין אמר לה משמיה [ולפעמים היה אומר אותה משמו] של מר עוקבא, ותרווייהו משמיה דאבוה [ושניהם משמו של אביו] של שמואל ולוי אמרין [אמרו], חד [אחד מהם] אמר: נתינת יין בשבת, בתוך העין — אסור, לפי שהוא מרפא, ואילו על גב העין — מותר. וחד [ואחד מהם] אמר: רוק תפל (רוק של אדם שניעור משנתו ועדיין לא טעם כלום) אפילו על גב העין — אסור לתיתו בשבת, שהכל יודעים שהוא לרפואה. ומעירים: תסתיים דאבוה [תוגדר שאביו] של שמואל הוא שאמר שנתינת יין בתוך העין — אסור, על גב העין — מותר, ממה שאמר שמואל: שורה אדם פיתו ביין ונותנו על גב העין בשבת. דשמיעא ליה ממאן [ששמע, קיבל אותה הלכה ממי] — לאו דשמיעא ליה מאבוה [האם לא ששמע, קיבל אותה מאביו]? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הא [הלכה זו] שאמר שמואל: רוק תפל אפילו על גב העין אסור לתיתו בשבת, דשמיעא ליה ממאן [ששמע, קיבל אותה הלכה ממי]? אילימא דשמיעא ליה מאבוה [אם נאמר ששמע, קיבל אותה מאביו], אלא לוי המוזכר כמי שמסרו שמועה זו מאבי שמואל וממנו, והאם הוא עצמו אפילו לא חדא [הלכה אחת] אמר?! אלא שמואל חדא שמיעא ליה מאבוה, וחדא שמיעא ליה [הלכה אחת שמע מאביו, ואחת שמע] מלוי, ולא ידעינן הי מאבוה, הי [ואין אנו יודעים איזו שמע מאביו, ואיזו] מלוי.

תרופות[]


ד אמר מר עוקבא שכך אמר שמואל: שורה אדם קילורין (תחבושות, תרופות לעינים) מערב שבת מבעוד יום ונותן אותם על גב עיניו בשבת, ואינו חושש משום ריפוי בשבת. ומסופר: בר ליואי הוי קאי קמיה [היה עומד לפני] מר עוקבא בשבת. חזייה דהוה מייץ ופתח [ראה אותו, את מר עוקבא שהוא עוצם ופותח] את עיניו כשהוא מניח קילור עליהן. אמר ליה [לו] בר ליואי: כולי האי [כל כך] ודאי לא שרא [התיר] מר שמואל. שלח ליה [לו] ר' ינאי למר עוקבא: לישדר לן מר מהנך [ישלח לנו אדוני מאותם] קילורין של מר שמואל. שלח ליה [לו] מר עוקבא בתשובה: שדורי משדרנא [לשלוח אני שולח] לך, כדי שלא תימא [תאמר] שצר עין אנא [אני], אלא דע לך כי הכי [כך] אמר שמואל: טובה טיפת צונן לעת שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין לעת ערבית לרפואת עינים מכל קילורין שבעולם, ומוטב שתיזהר באלה ולא תצטרך לרפואות. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אמר ר' מונא משום (בשם) ר' יהודה: טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית לרפואת העין מכל קילורין שבעולם.

ומכיון שהוזכרו דברי ר' מונא בענין המועיל לרפואה מביאים עוד מה שהוא היה אומר עוד: יד הממשמשת בעין — ראוי לה שתיקצץ, כיון שהדבר מזיק לעינים. יד לחוטם — תיקצץ. יד לפה — תיקצץ. יד לאוזן — תיקצץ. יד לחסודה (מקום שיש בו פצע) — תיקצץ. יד לאמה — תיקצץ, לפי שמגרה את עצמו על ידי כך. יד לפי הטבעת — תיקצץ שהוא עלול לגרום לעצמו מחלה. יד (ק״ט א) לגיגית של שיכר — תיקצץ, שעל ידי כך יתכן שהשיכר לא יתסוס, יד המרבה למשמש בעין מסמא (מעוורת), יד המרבה למשמש באוזן מחרשת, יד בחוטם ובפה מעלה פוליפוס. תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: בת חורין היא זו הרוח הרעה השורה על הידיים לפני נטילת ידיים בשחרית ומקפדת שלא להסתלק עד שירחוץ ידיו שלש פעמים. אמר ר' יוחנן: פוך (חומר המשמש לכחול את העין) כשנותנים אותו בעינים הריהו מעביר את הרוח הרעה הקרויה בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.

הדף הבא[]

Advertisement