עמדת ארטילריה בהרי האלפים

לפי עבודה של של פז רוה קרבות בהרי הדולומיטים במלחמת העולם ה-1: 1915- 1918 :
גבעות הדולומיטים נמצאות בצפון מזרח איטליה והינם שלוחה של רכס הרי האלפים שחוצים את צפונה של איטליה. הם נקראים כך על שם סלע המשקע אשר מרכיב אותם ונקרא על שם דֵאוֹדָה גְּרָטֵה דֵה דוֹלוֹמְייה אשר גילה את המחצב. הנקודה הגבוהה ביותר ברכסי הדולומיטים מגיעה עד 3,343 מ' בהר מרמולדה והאזור משמש כגבול טבעי בין איטליה ואוסטריה. בימים אלה משמש האזור כנקודת מעבר של טיולים מאורגנים רבים אשר מגיעים לאזור על מנת לחזות בנופיו המרהיבים ולהשתמש במתקני הנופש השונים באזור כמו כן, מגיעים מטיילים אתגרים שטח לטיולי 4X4 בשביליו המפותלים והתלולים של הדולומיטים, טיפוס הרים וסקי. אזור שלו זה שימש בזמן מלחמת העולם ה-1 כזירת קרב עקובה מדם בין הצבאות האיטלקי והאוסטרו- הונגרי. בקרבות אלו השתנתה לגמרי טקטיקת הלחימה המסורתית שהייתה עד אז מבוססת על לחימת פרשים ולחימת חי"ר בשוחות בפני שטח מישוריים וכעת היו הצבאות היריבים ממוקמים זה מול זה בפני שטח הררים וקשים למעבר.

תחילת המערכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקרב בין האימפריה האוסטרו-הונגרית החל ב-23 במאי 1915 כאשר איטליה הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על האוסטרים שאיתם היו חברים בברית אך בשל רצונם להשתלט על חבל ארץ שונים ובניהם חבל הטירול שהיה בדרום אוסטריה החליטו לחבור למדינות ההסכמה. הכוחות האיטלקיים החלו לנוע צפונה לאורך קו הגבול אך התקדמותם נעצרה ע"י האוסטרים בגבעות הדולומיטים אותם לא הצליחו לכבוש. החשיבות בכיבוש של רכסים אלו הייתה בכך שמבחינה טופוגרפית הם שולטים על העמקים שמסביבם ובכך הם אפשרו לאוסטריים לטווח את הכפרים והעיירות האיטלקיות באזור.

ארבע מתקפות[עריכה | עריכת קוד מקור]

האיטלקים שהיו עדיפים מבחינת מספרם 875,000 אל מול 100,000 אוסטרים, ניסו לתקוף 4 פעמים את הכוחות האוסטרים שהיו מחופרים היטב בהרים אך המתקפות נכשלו ובמהלכן נפצעו או נהרגו כרבע מיליון חיילים איטלקים. למרות זאת נמשכו הקרבות לאורך חזית ארוכה שנעה לאורך 88.51 קילומטרים באזור גבעות לגאוזי. להלחימה נמשכה גם אל תוך החורף שהקשה עוד יותר העברה של ציוד לוגיסטי להמשך הלחימה כתוצאה מתנאי מז"א הקשים באזור. מכיוון שלא היו על ההרים שבילים שיאפשרו מעבר של כלי רכב כבדים נאלצו החיילים הלוחמים לשאת בעצמם ובסיוע של חמורים וסוסים ציוד כבד של לחימה שכלל תותחים כבדים למערך הארטילרי, פגזים, מרגמות, נק"ל, ציוד לוגיסטי שנדרש לשם הקמת בסיסי מפקדות ועמדות ירי וכמו כן מזון ושתייה. כאשר מוקמו התותחים הכבדים ניסה כל אחד מהצדדים לעצור ולהאט את מעבר האספקה על ידי ירי של פגזים אל רכסי ההרים ויצירת מפולות שלג שקברו תחתן חיילים רבים. עם הימשכותם של הקרבות אל תוך 1916 החלו שני הצבאות בסלילת כבישים וחציבת מנהרות בהרים גדולות בהרים על מנת לאפשר מעבר של ציוד בבטחה. הכניסות למנהרות שימשו כמקום אידיאלי להצבת צלפים אשר צלפו ממקום מסתור בחיילי האויב. כך למעשה נוצרו יחידות האלפיניסטים הראשונות כאשר חיילים נעו ביחידות קטנות מוסבים בלבוש לבן ולחמו לחימת גרילה שכללה צליפה בחילי האויב וירי מרגמות עליהן על מנת לגרום נזק ופחד.

לקחי הכשלונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הלחימה הממושכת וכישלון האיטלקים במספר רב של מתקפות (12) הביאו את הצבא האיטלקי לנסות ולפעול בטקטיקה לא שגרתית. הצבא האיטלקי החל לחפור מנהרה מתחת למוצבי הצבא האוסטרי ברכסי ההרים במטרה למלא אותה בחומר נפץ וכך למוטט את ההר ואת המוצב. האוסטרים במקביל החלו בחציבת מנהרה משלהם אשר תמוטט את ההר על הצבא האיטלקי שחנה בשטח נמוך יותר. לשם כך הביא כל אחד מהצדדים מומחים בתכנון הפרויקט ההנדסי המסובך וחיילים החלו לחפור בעצמם את המנהרות. פעילות החפירה תוארה על ידי החיילים כקשה ומאומצת ביותר כאשר רבים מהם לקו במחלות הקשורות בדרכי הנשימה עקב המחסור באוויר ששר במנהרות והאבק שנגרם כתוצאה מפעילות החפירה.

הצטרפות גרמניה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אך התוכניות של הצדדים "השתבשו" כאשר האיטלקים הכריזו באוקטובר 1917 מלחמה על גרמניה וזו בתגובה שלחה כוח צבאי של 7 דיביזיות על מנת לסייע בקרבות מול האיטלקים. הכוח הגרמני הביא לשינוי סדרי הכוחות והחזית שנשארה עד אז באותו מקום החלה לנוע דרומה כ-100 ק"מ עם מפלות של הצבא האיטלקי ב-24 באוקטובר בקרב קפורטו בו נעו הכוחות המשולבים גרמנים- אוסטרים יחד והצליחו להדוף את האיטלקים 25 ק"מ כבר ביום הלחימה הראשון. בקרב זה נעשה שימוש רב בגז עצבים בו השתמשו הכוחות האוסטרים כנגד האיטלקים (דבר אשר משפיע עד היום על הצומח באזור) הקרב הסתיים תוך מספר ימים כאשר האיטלקים ספגו 300,000 נפגעים (90% מהם נפלו בשבי) ובנוסף הושמד כמעט כליל כל מערך הארטילריה האיטלקי. מפלה זו חייבה את האיטלקים לסגת ולנסות להתארגן מחדש.

הסיעו מ"מעצמות ההסכמה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

האיטלקים פנו לסיוע של מעצמות ההסכמה וזכו לסיוע צבאי בריטי- צרפתי אשר החלו להזרים לאזור כוחות ח"יר ותותחי ארטילריה כבדים (הובצרים) ב-24 באוקטובר 1918 (בדיוק שנה לאחר מפלתם) החלו הכוחות המשולבים להפוך את תוצאות המלחמה באזור כאשר החלו במתקפת נגד מאסיבית שהובילה לניצחון בקרב ויטוריו ונטו ובכך להנחית מכת מוות סופית על הצבא האוסטרו הונגרי שהתפורר זמן קצר לאחר קרב זה.

קרב זה למעשה הביא לשיפור עמדות של בנות הברית ולשינוי הגבולות באירופה.

ביבליוגרפיה: Battle of Piave: death of the Austro Hungarian army, 1918. / David raab

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.