Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל


מנזר_הנשים_בחורבת_חני_ציון_מקום_קבורתה_של_חנה_אשת_אלקנה

מנזר הנשים בחורבת חני ציון מקום קבורתה של חנה אשת אלקנה

מנזר הנשים בחורבת חני ציון מקום קבורתה של חנה אשת אלקנה

מנזר הנשים בחורבת חני- ציון מקום קבורתה של חנה אשת אלקנה ?
איתן קליין, המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן

הרצאה שניתנה במסגרת כנס מערב בנימין השני - "במעבה ההר"

חורבת חני (ח'רבת אל-בורג' אל-חנייה) שוכנת במורדות המערביים של הדום הרי בית אל, כ- 9 קילומטרים צפונית-מזרחית ללוד. בשנת 2002 נערכה במקום חפירת הצלה מטעם רשות העתיקות בניהולם של עוזי דהרי ויחיאל זלינגר. בחפירה נתגלה מנזר נוצרי שנבנה בסוף המאה הרביעית או בראשית המאה החמישית לסה"נ. בהרצאה יתואר המנזר שנבנה כמוקד צליינות אשר מרכזו במערת קבורה (קריפטה) המצויה תחת אפסיס המנזר. כתובת ביוונית ששולבה ברצפת הפסיפס, המברכת את אם המנזר, מחזקת את הסברה כי מכלול המבנים שימש כמנזר נשים. אף לאחר נטישת המנזר נשתמרה במקום מסורת קדושה נשית ובין חורבותיו נקברו לאורך כל ימי הביניים נשים וילדות. על סמך שמו הערבי של האתר הציע דהרי כי המנזר הוקדש לזכרה של דמות בשם חנה הנזכרת במקורות הנוצריים הקדומים. כאפשרות ראשונה הציע דהרי כי מדובר בחנה אימה של מרים אם ישו ובת זוגו של יואכים. אפשרות אחרת שהועלתה מציעה כי הפולחן במנזר הוקדש לחנה בת פנואל, שחזתה כי ישוע יושיע את ישראל (לוקס ב, 38-36). ברם, שתי הדמויות שהוצעו אינן קשורות ישירות לאזור בו הוקם המנזר ומעשיהן אינן מאפשרות להוות מודל לאדיקות דתית נוצרית או לשמש כדמות נשית נערצת. אם השערתו של דהרי בדבר דמיון השמות חנייה=חנה אכן נכונה, דומה כי קיימת אפשרות נוספת אשר טרם הועלתה במחקר לזיהוי הדמות הנשית לה יוחד הפולחן במקום. בהרצאה זו תועלה ההצעה כי המנזר הוקדש לכבודה של חנה אשת אלקנה, אימו של שמואל הנביא, ומערת המקמרים שימשה החל מהתקופה הביזנטית כציון מקום קבורתה של דמות מקראית זו. הצעה זו מתבססת בעיקרה על הקשר גיאוגראפי נאות, כמקום הסמוך לכפר רנתיס אשר זוהה בתקופה הנידונה עם הרמתים צופים עיר מגוריה של חנה, ועל הקשר נסיבתי הולם, עקב קווי דמותה של חנה כדמות נשית המסמלת אדיקות דתית ופריון המתאימים לשמש כמוקד צלייני במנזר הנשים.

חני חורבה - אתר ביזנטי[]

הפסיפס שנמצא - המקור:אתר רשות העתיקות

רשות העתיקות מוסרת דיווח מפורט על האתר ח'רבת אל-בורג' אל-חנייה וכך מתואר המיקום:
חנייה", בנויה על גבעה ברום 154 מ' מעל פני הים, בנ.צ.מ. 147031 1593 ברשת ישראל. החורבה נמצאת בשוליים המערביים של דרום שפלת השומרון.

מהחורבה נוף מרהיב לכל הכיוונים. הגבעה, עליה בנוי האתר, משתפלת במתינות למזרח, לדרום ולמערב, ובתלילות לצפון, לעבר אחד מיובליו הצפוניים של נחל בית עריף. האתר נסקר לראשונה בידי קונדר וקיצ'נר במסגרת סקר פלשתינה המערבית המתארים שני מבנים על הגבעה; בשנת 1932 ביקר באתר ברמקי מטעם אגף העתיקות המנדטורי; סקר נוסף נערך במקום על-ידי י' פינקלשטיין בשנת 1978; בשנת 1983 נערך סקר מקיף במקום בידי ז' ספראי וש' דר מטעם אוניברסיטת בר-אילן שאינם עומדים על אפיו הנוצרי של האתר. האתר מופיע בסקר מפת לוד (ר' גופנא וי' בית-אריה) המזהים בטעות את מבנה B (להלן) כבית בד, ואת מבנה A כמבנה חווה.

בשנת 2002 נפגע צדו המערבי של האתר בעת הרחבת כביש, וכתוצאה מפגיעה זו נערכה באתר חפירת הצלה בניהולם של ע' דהרי וי' זלינגר מטעם רשות העתיקות.

על הפסיפס נכתב - "הפסיפס בלוקוס 102 נעשה בדגםJ2 של אבי-יונה, קרי מסגרת ובתוכה תשליב של מדליונים רבועים ועגולים לסירוגין. בכל מדליון רוצפה סצנה מהחי או מהצומח, ובעיקר ציפורים, טנאים ובהם פירות, וצמחים שונים. באחד מהמדליונים רוצפה כתובת הקדשה של הפסיפס, בשפה היוונית, שתרגומה: "למען ישועתם של קיריאקוס בין ישועה ושל בנו יוהנס הדיאקון". בפסיפס היו 54 מדליונים, 9 טורים של מדליונים לאורכו של החדר ו- 6 טורים לרוחבו.

מהפסיפס באולם הכנסייה שרדו קטעים בודדים בצדה המזרחי, וכן הפינה הדרומית מערבית. מהשתמרות הפסיפס בפינה הדרומית מערבית ניתן להבין שהיו בו דגמים מורכבים מבעלי חיים, אולי דמויות אנוש, צמחים ודגמים גיאומטריים. במסגרת ניתן לראות אמפורה ושתי ציפורים שעברו איקונוקלזם משני צידיה. לפסיפס שתי מסגרות, זו בתוך זו, העשויות בדגם הגל הרץ. פסיפס זה כלל גם שימוש בזכוכית צבעונית לצד אבנים מסוגים וצבעים שונים.

וגם - בשלב הרביעי, שלב האיקונוקלזם במאה השמינית לסה"נ, הרסו במתכוון את דמויות בני האדם ובעלי החיים מהפסיפסים במנזר. שלב זה החל לקראת סופה של התקופה האומאית, אם בעקבות הצו של הכליף יאזיד השני בשנת 721 אשר אסר על ציור בני אדם ובעלי חיים והורה על הסרתם ממקומות ציבוריים; ואם בשל המגמה של הרס האיקוניות שפשטה בנצרות, בהשפעת האסלאם, גם במקומות שנשארו בשליטה ביזאנטית. במאה השמינית לספה"נ רווחה בנצרות הגישה שיש בפולחן האיקונות ובפולחן הקדושים משום עבודת אלילים העומדת בסתירה מסוימת לעבודת האל, לכן נשרפו איקוניות רבות והושחתו פסיפסים המכילים דמויות ללא כל קשר לצו של יאזיד. את ההרס שנעשה בפסיפסי המנזר תיקנו באמצעות פסיפס גס או באמצעות טיח. בתיקון בפסיפס אולם הכנסייה נוספה כתובת המברכת את אם המנזר – הוכחה להיות האתר מנזר נשים.

והסיום -בשלב החמישי, שהחל בשלהי המאה התשיעית לספה"נ, ניטש המנזר, גגותיו פורקו, פסיפסיו נשדדו, וחורבות המנזר שימשו לקבורת ילדות ונשים, ככל הנראה מוסלמיות, מכפרי הסביבה. קבורה זו בחורבות המנזר המשיכה לשמש בכל ימי הביניים והיא מעידה על השתמרות מסורת לקדושה נשית, בתולית, במקום

Advertisement