הערך המקורי בוויקיפדיה העברית שודרג כאן על ידי האנציקלופדיסט

המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

האיתור לפי מיקום מסגד חסן בק באתר עמוד ענן


מראה השטח (מעודכן לאפריל 2011) שנבנה על מה שהייתה שכונת אופק הים בתל אביב ורובע מנשייה. רובו של השטח הירוק בקדמת התמונה, הגובל בים, פארק צ'רלס קלור, נבנה בשנות ה-70 על הריסות השכונה היהודית במערב מנשייה - יפה נוף

הפרדתן של יפו ות"א בשנים 1921-1923 על ידי שלטונות המנדט הביאה לכך שהמרחב שנתכנה עד אז על ידי היהודים שכונת נווה שלום נחצה על פי שרטוט הגבול העירוני החדש לשניים: חלקה המערבי של נווה שלום, ימין רחוב 'שוק היהודים' (סוק אל יאהוד) שבתמונה, מהגדה המערבית של הרחוב ומערבה לו עד לים, נותרו בתחומה של מנשייה ובאחריותה המוניציפלית של עיריית יפו ואילו חלקה המזרחי של נווה שלום, שמאל הרחוב, מהגדה המזרחית של הרחוב ומזרחה לו, הסתפח לתחום המוניציפאלי של מועצת העיר תל אביב. שימו לב למגן הדוד על גג הרעפים של הבית בשמאל הרחוב. גלוייה מאוסף הגלויות של האחים אליהו

המקור:ארכיון האימפריה העות'מאנית או אוסף הצילומים של צלמי המושבה האמריקנית.

מכסה ביוב מתקופת המנדט ועליו הכיתוב עיריית יפו. כיום נמצא בכניסה למתחם מסגד חסן בק. זכר ליפו הערבית כדי שלא יגידו שהרסנו הכל

שלט אזהרה בשוק הכרמל בתל אביב מפני ירי צלפים ערבים ממסגד חסן בק במנשייה הפורעת במלחמת העצמאות, 25.2.1948. צילם פין האנס


החטא. חצייה נועזת של שוק הכרמל ב-25 לפברואר 1948, השלב הראשון של מלחמת העצמאות, בו ערביי ארץ ישראל שדחו את הצעת החלוקה פתחו במלחמת שמד כנגד היישוב היהודי. בתמונה, צלף ערבי השולט בתצפית ואש על הרחוב, יורה ממסגד חסן בק, שבמנשייה הפורעת לעבר עוברי אורח יהודים שחלקם תופסים מחסה מאחורי מתרסים וחלקם מהמרים וחוצים את שטח ההריגה בשוק הכרמל בתל אביב. מאות מתושבי תל אביב נהרגו ואלפים נפצעו מהתקפות ערביי יפו וסייעניהם עד שהוכרעו ונכנעו לכח המגן העברי. צילם פין האנס. מתוך מצגת 'הארמון האדום' של הניה מיכלסון.

ועונשו. הריסות מנשייה בעקבות התוקפנות הערבית ב-1948

מנשייהערבית: المنشية) היה רובע מעורב של ערבים ויהודים[1] בצפונה של יפו וכיום בתחומי העיר תל אביב-יפו.

הקמה ומיקום[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרובע הוקם בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 כרובע יוקרתי לעשירי יפו[2], על שפת הים, באזור שנמצא כיום מדרום לשכונת כרם התימנים במרכז תל אביב לבין תחנת הרכבת יפו ממערב לשכונת שבזי[3], אזור הנקרא, בחלקו, עד היום, "מנשייה" ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, גן הכובשים, פארק צ'ארלס קלור, תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.

התפתחות המרחב וחורבנו[עריכה | עריכת קוד מקור]

משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס מרחב מנשייה בקרב דוברי העברית כמורכב משני אזורים נבדלים כלכלית וחברתית– פרוור דרומי שנקרא נווה שלום[4] ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית).

הפרדתן של יפו ות"א בשנים 1921-1923, הביאה לכך שהמרחב שנתכנה עד אז על ידי היהודים 'נווה שלום יפו' נחצה על פי שרטוט הגבול העירוני החדש לשניים: חלקו המערבי של נווה שלום, ממערב לרחוב השוק, ובכללו השכונה היהודית לחוף ימים, יפה נוף, נותר בתחומה של מנשייה ובאחריותה העירונית של עיריית יפו ואילו חלקה המזרחי הסתפח לתחום העירוני של מועצת העיר תל אביב.

הרס הרובע החל בקרבות שהתחוללו בתחומו במלחמת העצמאות, המשיך כיוזמה מקומית של עיריית תל אביב לאחר כיבוש יפו בניסיון שלא הושלם לשנות את מתאר השכונות הדרומיות שלה וסופו במחיקת הרובע במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20[5].

מוסדות מיזמים ושכונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת 1891 בנה השלטון העות'מאני ברובע את תחנת הרכבת יפו- נקודת הקצה המערבית על מסילת הרכבת לירושלים שנחנכה ב-1892.

בשנת 1897 הוקמה על החוף במערבו של הרובע השכונה היהודית יפה נוף ובה הוקם בשנת 1891 בית החולים שער ציון (יפו) - ראשון לבתי החולים היהודים באיזור.

מסגד הרובע, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה, ממון ומכונות שהוחרמו מיהודי תל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה[6] [7].

מקור השם[עריכה | עריכת קוד מקור]

למקור שמו של הרובע יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)[8]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא שהשם מתקשר למקום טיולים, מפני שהשטח עליו נבנה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.

האוכלוסיה והתוקפנות הערבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

על פי נתונים בריטיים מ-1945 הייתה אוכלוסייתה של מנשייה מעורבת ומנתה כ-18,000 תושבים, כ-6500 מהם יהודים, על פי החלוקה הבאה: מנשייה תחתית הצמודה ליפו, 500 יהודים 9000 ערבים, ומנשייה עילית - חארת אלתנכ, הנושקת בצפונה לכרם התימנים, 6000 יהודים ו-3000 ערבים[1].

בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעתים תקריות לאומניות ברובע עצמו ובגבולותיו עם שכונות הספר של תל אביב.

ב-19 וב-20 באפריל 1936 התנפלו פורעים מקרב ערביי יפו ומנשייה על שכניהם היהודים, ביפו, מנשייה, ושכונות הספר היהודיות בגבול יפו-תל אביב. הערבים הרגו והציתו, בתים, חנויות ובתי מלאכה. האיזור כולו עלה באש. במהלך שני ימי הפרעות נרצחו 16 יהודים ועשרות נפצעו. 7000 יהודים היו לפליטים. הייתה זו יריית הפתיחה למרד הערבי הגדול בשלטונות המנדט[9].

במהלך מלחמת העצמאות צלפו הערבים מגגות הבתים ברובע, לרבות מצריח מסגד חסן בק, רגמו במרגמות, התנקשו בתושבי תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים ממנשייה על תושביה היהודים של תל אביב החליט האצ"ל לכבוש את הרובע, ואכן הרובע נכבש על ידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 לאחר קרבות מרים. לאחר מכן נכנעה יפו כולה ב-13 במאי 1948 24 שעות לפני הכרזת מדינת ישראל, ורווח לתל אביב.

במהלך הקרבות נהרסו על ידי האצ"ל בתים רבים ברובע כמו גם תשתיותיו, כחלק מטקטיקת לחימה מתוכננת של מעבר מבית לבית תוך הרס הקירות המשותפים. ההפגזה הבריטית הקשה על כוחות האצ"ל במנשיה לאחר כיבושה תרמה אף היא להרס הרובע. בנוסף, שידר האצ"ל תשדירי תעמולה ברדיו המקומי, בערבית, בהם הובטח לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין[10].

לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד במהלך מלחמת העצמאות יושבו עולים חדשים ברובע, והוא הפך לרובע עוני צפוף.

בשנות ה-50 וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל הרובע: היו שהציעו לדלל את בתיו ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסו לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את הרובע, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה שאף היא נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת.

במקום הרובע הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להאריך את שדרות רוטשילד עד לחוף הים). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים בארצות הברית. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית אחוזות החוף שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת בית הטקסטיל שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-1979 הוקם מלון דן פנורמה וב-1999 הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.

לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי הרובע. הקבלנים שהרסו את בתי הרובע לא פינו את פסולת הבנייה, אלא שפכו אותו לחןף הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור שרובו משתרע על השכונה היהודית יפה נוף המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב-יפו רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק נותרה רצועת חוף צרה וקצרה.

ממנשייה שרדו כמה מבנים ובהם מסגד חסן בק, מבנה מוזיאון האצ"ל בתש"ח - בית גידי בפארק צ'ארלס קלור והבית ברחוב הכובשים 48. רובע מנשייה הונצח במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "לופו", "ניני" ו"מלכת הכביש".

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

מנשייה באתר תל אביב 100 האנציקלופדיה העירונית

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמואל גילר, סיפורו של יום אחד במאי 91 שנה ל'מאורעות תרפ"א' ביפו, סיפורי יפו של שמואל גילר

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. 1.0 1.1 אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013
  2. אשר לטענה משוללת היסוד כי ראשיתה של מנשייה בשנות ה-30 של המאה ה-19 בהתיישבות הכפרית של מצרים בסכנת אירשיד מצפון ליפו ראו התייחסות למטה במאמרו של אור אלכסנדרוביץ
  3. שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53
  4. "הפרור היותר מיושב מב"י הוא "נווה שלום" והמחמדים יקראו לו "מאנשייא, מתוך, עקבי"א, הצפירה, 3 במרץ 1898 (ראו למטה את הקטע במלואו)
  5. בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי הרובע הגובלים עם הים
  6. על הסחטנות מעיד מכתבם של חנה וייסר ומשה אברבנאל, מנהלי ראינוע "עדן" לוועד תל אביב, אודות הכספים שדרש הוועד מהשותפות: "סבלנו מתואנות הממשלה ולחצה, בחשבה את הראינוע על מוסד ציבורי של השכונה ותטיל עליו תשלומים ומסים שונים אשר לא הטילה על שום עסק פרטי, שללה מאתנו את כל האינסטלציה האלקטרית; לקחה אצלנו מוטור, ובכל יום ויום באה אלינו בדרישות ותביעות אחרות. סבלנו הרבה לרגל זה שחסן בק חשב את הראינוע לקניין תל אביב, ומשום כך לקח אצלנו מוטור והאינסטלציה של החשמל.". המכתב נמצא במוזיאון לתולדות תל אביב (שוכן במוזיאון ארץ ישראל), קופסה 7 (הווי ובידור), תיק קולנוע
  7. משה אברבנאל סיפר זיכרונותיו כי חסן בק היה חובב ראינוע מושבע, ונהג להגיע לכל הצגת בכורה של סרט עם פמלייתו. במהלך ההקרנה הופקד חייל לשמור על הקופאי כדי שלא יעלימו אפילו פרוטה מהפדיון, ובסוף ההקרנה היה הסכום כולו מועבר לחסן בק. פעם העז אברבנאל לשאול את חסן בק מה בדעתו לעשות עם הכסף הרב שנצבר אצלו, והלה סיפר לו כי בכוונתו לבנות ממנו מסגד (הכוונה כנראה למסגד חסן בק), מתוך, אתר בית הסרט העברי, יעקב הלחמי, קַדְמַת עֵדֶן - פרקים מהגדת בית הקולנוע הראשון בתל-אביב, יולי 2007
  8. וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987
  9. גילי חסקין, המרד הערבי הגדול - שלב א:1936
  10. רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • שרון רוטברד, 2005. עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל
  • נחום כהן, "אגדה אורבנית" 2012, דורון ספרים
  • שמואל גילר, השכונה הנעלמה במנשיה 'יפה נוף' ומלון 'בלה ויסטה', מתוך: אלי שילר וגבריאל ברקאי, עורכים, 101 שנה לתל אביב העיר העברית הראשונה, אריאל (כתב עת), 189-190, פברואר 2012, שבט תשע"ב


  • הקטע מעיתון הצפירה 3 במרץ 1898

המקור בהערה מספר 5

  • הקטע ממאמרו של אור אלכסנדרוביץ
ראשיתה של מנשיה1.png
ראשיתה של מנשיה2.png
ראשיתה של מנשיה3.png
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.