Haramchal.gif

אברהם, תחריט עץ מאת אפרים משה ליליין - ויקישיתוף

ערך זה נכתב בעקבות שיעורו של הרב יוסף יוסיפון, מישיבת קדומים, בכולל למבוגרים "משכן בנימין" על-שם הרב בנימין הרלינג הי"ד בישיבת קדומים - תוכן הדף לא עברה הגהה של הרב והכתוב בו על אחריות התלמיד שרשם את דבריו - הערות יתקבלו מטה

מבוא: (על-ידי הרב יוסיפון) כותרת הפרק הראשון במסילת ישרים היא: "בבאור כלל חובת האדם בעולמו ? " ותשובתו של הרבי משה חיים לוצאטו הוא הרמח"ל היא, "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא".

כמו שנאמר אצל אברהם אבינו:"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" [1].

איך תתענג על קרבתו, אם תעשה את המצוות.

הניסיונות - משני הצדדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתחילת הפרק נאמר:"והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה [2]: פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו"

האדם עלול להרשות לעצמו לפעול בניגוד למה שהוא מצווה, כאשר הוא במצוקה

אחד החטאים הגדולים: נתינת חיתתו על אחרים, הכונה שהאדם מטיל אימה על הציבור

ראו גם:נתינת חתתו

תכלית העולם היא לשמש את האדם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.

הרב יוסיפון הוסיף: בספר בראשית נאמר בעת בריאת האדם הראשון : הקב"ה אמר למלאכים: "נעשה אדם כצלמנו" - המלאכים הוטרדו מיצירת האדם. על תפקידו של האדם בעולם אמר ר' חיים מוולוזין בהסברו על הפסוק: "...וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"ref> בראשית ב' ז' </ref> - הוא מניע את כל העולמות - העולם עולה ויורד לפי האדם. כלומר התנהגות האדם משפיע על המציאות כולה.

כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם [3]: כיון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר [4]: אור צדיקים ישמח. (האור מהשמש נוצר רק ביום רביעי - האור הזה נגנז לצדיקים לעתיד לבוא - האור שמח !!!).

ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו [5]: אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו (הם רצו להיות המשרתים שלו כדי להתחבר לצדיק).

"אורח-חיים" דן בהבדל בין "מים עליונים" לבין "מים תחתונים" - הם טענו למה הופרדו ? במשכן העדות, במעשה סוטה, המים עלולים לפגוע, המים טענו שהם רוצים לשרת את הקב"ה.

העולם הזה "פרוזדור" לעולם הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

והנה על העיקר הזה העירונו זכרונם לברכה במדרש קהלת [6] שאמרו, זה לשונם: ראה את מעשה האלהים וגו' [7], בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חכמינו ז"ל רבים כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה, והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר, והוא מה שאמרו, העולם הזה דומה לפרוזדור, כמו שאמרו ז"ל: היום לעשותם ומחר לקבל שכרם [8]. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא לים וכו' [9]. וכאלה רבים על זה הדרך. (משלים שהעולם הזה הוא בדרך)

ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, [10], בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם (אדם מחפש משמעות לחייו).

האדם חשוב מן המלאכים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם [11]: וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים.

הרב יוסיפון הסביר: חשיבות האדם עולה על המלאכים, "וקרבתנו מלכינו לשמך הגדול" - כתוב במדרש: המלאכים אומרים שלוש מילים: קדוש, קדוש, קדוש ואילו אנו מסתפקים שתי תיבות (יותר קרובים) ב"שמע ישראל".

ועוד נאמר""להודות לך, ליחידתך ולאהבה את שמך " - כך אתה קרוב.

לא אדרבא נאהב ונחמד ממנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה [12]: על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט.

"שהדקדוק שידקדק על ענין המצות והעבודה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל, ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו. וכפי כח האמצעים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי, וזה ברור. מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידקדק על ענין המצות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדתם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.

"כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש, וכענין שנאמר [13]: דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך, כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו, להשיג את הקירבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה. והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה, יש לנו לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם מתחלת הדבר ועד סופו, כמו שסדרם רבי פינחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר בהקדמתנו, והם:

הזהירות,
הזריזות,
הנקיות,
הפרישות,
הטהרה,
החסידות,
הענווה,
יראת החטא
והקדושה.

המקור:מכון ממרא

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. בראשית י"ח, י"ט
  2. משלי ל
  3. חגיגה יב
  4. משלי יג
  5. חולין צב
  6. רבה, ז
  7. קהלת ז
  8. ע"ז ב
  9. ק"ר א
  10. תהלים צ
  11. קהלת רבה ו
  12. אבות ד
  13. תהלים סג
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.