מסכת אבות - פרק שישי

דגם בית המקדש השני על גג ישיבת אש התורה מול הר הבית והכותל המערבי
מסכת עבודת, פרק שישי, משנה י': בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, יז) "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" ; וְאוֹמֵר (תהלים עח, נד) "וַיְבִיאֵם אֶל-גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר-זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ"

נוסח התפילה אחר לימוד משניות לעילוי נשמת

יְהִי רַצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וְאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶיַּעֲלֶה לְרָצוֹן לִמּוּד זֶה שֶאֲנַחנוּ לוֹמְדִים לְשֵם נִשְמַת (פבפ) עה. וּבִזְכוּת לִמּוּד זֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרא שוֹכֵן עַד וְקָדוֹש שְמוֹ, שֶתִּצְרֹר נִשְמָתוֹ (נשמתה) בִּצְרוֹר הַחַיִּים. וְתִמְחֹל וְתִסְלַח וּתְכַפֵּר וְתִמְחֶה וְתִמְחֹק כָּל מַה שֶּׁחָטָא וְעָוַה וּפָשַע (שחטאה ועותה ופשעה) לְפָנֶיךָ, אוֹ עָשָה (עשתה) דָּבָר שֶלֹּא כִּרְצוֹנֶךָ. וְאַל תִּזְכּר לוֹ (לה) שוּם חֵטְא וְעָוֹן וָפֶשַׁע וַעֲבֵרָה, אֶלָּא כָּל הַמִּצְוֹת שֶעָשָה תִּזְכְּרֵם לוֹ (לה) לְטוֹבָה. וְרוּחוֹ (ורוחה) תַּרְגִּיעַ בְּחֵלֶק הַיּוֹשְבִים בְּגַן עֵדְן, וְנִשְמָתוֹ תִּתְעַדֵּן בַּטוּב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים וְתָשִיב בְּכָבוֹד מְנוּחָתוֹ (מנוחתה), וּלְקֵץ הַיָּמִין יַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ (לגורלה). וְיִלָּוֶה אֵלָיו הַשָלוֹם, וְעַל מִשְׁכָּבוֹ (משכבה) יָבֹא שָלוֹם, כְּדִכְתִיב יָבֹא שָלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְכְּבוֹתָם. הוּא (היא) וְכָל בְּנֵי יִשְראֵל הַשּוֹכְבִים עִמּוֹ (עמה) בִּכְלַל הָרחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. אָמֵן, כֵּן יְהִי רצוֹן: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרִי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

על מסכת אבות
שישים מסכתות למשנה, אך יחידה ומיוחדת ביניהן היא מסכת אבות. בניגוד לשאר חלקיה של המשנה, אין במסכת זו דברי הלכה כלל, וכולה ענייני דרך ארץ, עצות להנהגות טובות והוראות לדרך חיים ראויה, מבחינה דתית ומוסרית גם יחד, עצות והוראות המופנות לעיתים אל כל אדם מישראל, ולעיתים אל עולם החכמים בלבד. נאספו במסכת זו עשרות רבות של מאמרים שנאמרו מפי כשבעים חכמים אשר התגוררו בארץ ישראל בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה, במשך יותר מארבע מאות שנים, מן המאה השנייה לפני הספירה ועד לראשית המאה השלישית לספירה. נראה שבהחלטתו לצרף למשנה את מסכת אבות ביקש רבי יהודה הנשיא, מייסד המשנה ועורכה, להקצות מקום של כבוד גם לפן הערכי־המוסרי של התורה שבעל־פה, המבוסס על ניסיון חיים קבוצתי רב־שנים של חכמים רבים, אשר התבוננו בעין בוחנת על סביבותיהם וסיכמו את תובנותיהם במאמרים קצרים ומושחזים. את המסכת צירף ככל הידוע אל סדר נזיקין, אחד משישה סדרי המשנה, שעיקרו ענייני חברה ומשפט, וזאת ככל הנראה בשל מטרתה המרכזית של המסכת להצביע על דרך החיים שבה צריכים ללכת החברה, על כלל מרכיביה (ולמען האמת, בעיקר הגברים שבה): מורים ותלמידיהם, שופטים והניצבים לפניהם, ראשי הציבור ויושבי בית המדרש, בעלי מלאכה ועובדי אדמה, מבוגרים וצעירים גם יחד.(פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות מאת: מחבר: אביגדור שנאן - אתר ספריא

מקורות

• מכללת הרצוג]
• אתר ספריא

הפרק השישי
הפרק השישי של פרקי אבות, אינו חלק מהמשנה כפי שנחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא. הפרק הוא אוסף ברייתות העוסקות בדרכים לקניינה של התורה ונקרא גם "קנין תורה", וצורף למסכת בשל המנהג לקרוא בפרקי אבות בבית הכנסת בשבתות שבין פסח לשבועות ולהשלים בכך את שש השבתות הללו, וגם כדי להסמיך את ענייני קניין תורה לחג מתן תורה. וכן מתוך רצון להדגיש את הקשר שבין התורה שבכתב, אשר ניתנה בסיני, ובין התורה שבעל־פה, שמסכת אבות היא מייצגת מובהקת שלה. יש בסיס להשערה, שמנהג זה נולד כתוצאה מפולמוס כנגד הקראים, אשר כפרו בסמכותה של התורה שבעל־פה. בפרק זה יש 11 משניות.

תמצית הפרק:"שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה" - וּמַה שָּׁנוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּלְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו כָּל הַפְּרָקִים מִשְׁנָה, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בְּרַיְתָא הִיא; על התורה: לְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְכַבְּדִין וּמְשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ מִתְרַחֲקִין מִמֶּנּוּ; רְאוּיִים חֲכָמִים לְהַנְחִיל כָּבוֹד לתּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים בִּשְׁאָר אֻמָּנִיּוֹת לֹא(רש"י); וראשית לכול בחובה לחלוק כבוד למי שלימד את האדם דבר מה, אפילו מועט, נלמד מדוד המלך (שנאן);מהי דרך החיים הראויה ללומדי התורה, כיצד לנהוג, וכן דברים שיש להימנע מהם (שנאן); משנה ו' מונה "ארבעים ושמונה דברים", היינו תכונות אופי ודרכי התנהגות ההולמות את לומד התורה האמיתי וכן יתרונות ומעלות שהוא זוכה בהם (שנאן);משנה ז' מצטטת שמונה פסוקים הבאים ללמד כי קיום התורה ומצוותיה מבטיח לאדם חיים טובים וארוכים בעולם הזה(שנאן);

• הפרק הקודם:מסכת אבות - פרק חמישי

משנה א':בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם

הרב אורי שרקי - פרקי אבות שיעור 81 - קניין תורה פרק אחרון-0

פתיחה לפרק האחרון של מסכת אבות: שאר הפרקים עוסקים ב"דרך ארץ" הפרק האחרון דן ב"קניין התורה"

הרב אורי שרקי - פרקי אבות שיעור 82 - כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה

הרב אורי שרקי - פרקי אבות שיעור 82 - כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה

הרב אורי שרקי - פרקי אבות שיעור 83 - שני חילוקים במידות לבושים ומכשירים

שני חילוקים במידות לבושים ומכשירים; וּמַלְבַּשְׁתּוֹ- הַתּוֹרָה: וּמַכְשַׁרְתּוֹ - לִהְיוֹת צַדִּיק וְהוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַוְלָה אֶלָּא מַצְדִּיק דְּרָכָיו בְּקַו וּבְהַכְרָעַת מִשְׁפָּט:

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה.
בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ
זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה;
וְלא עוֹד,
אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי הוּא לוֹ.
נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב,
אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
מְשַֹמֵּח אֶת הַמָּקוֹם, מְשַֹמֵּח אֶת הַבְּרִיּוֹת;
וּמַלְבְּשַׁתּוּ עֲנָוָה וְיִרְאָה,
וּמַכְשְׁרַתּוּ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן,
וּמְרַחֲקַתּוּ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרְבַתּוּ לִידֵי זְכוּת;
וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, בִּינָה וּגְבוּרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, יד) "לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" ;
וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין;
וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה,
וְנַעֲשֶֹה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק;
וֶהֱוֵי צָנוּעַ, וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ;
וּמְגַדְּלַתּוּ וּמְרוֹמְמַתּוּ עַל כָּל הַמַּעֲשִֹים.

רש"י
שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה- כְּלוֹמַר בְּרַיְתָא הִיא וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה הִיא שְׁנוּיָה, אֲבָל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וּמַה שָּׁנוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּלְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו כָּל הַפְּרָקִים מִשְׁנָה, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בְּרַיְתָא הִיא. וּמִתּוֹךְ שֶׁהַלָּלוּ דִּבְרֵי הַגָּדָה הֵן וּמְסַפְּרוֹת בְּעֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה נָהֲגוּ לְאָמְרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם שְׁאָר פְּרָקִים הַלָּלוּ שֶׁל מַסֶּכֶת אָבוֹת:
זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד כְּדִלְקַמָּן. נֻסָּח אַחֵר מִצְוֹת הַרְבֵּה אֵלּוּ בִּשְׁבִילוֹ הוּא:
כְּדַי הוּא לוֹ - כְּלוֹמַר שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קֹהֶלֶת יב) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:
וְנִקְרָא רֵעַ- (תְּהִלִּים קלט) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל:
אָהוּב- (שָׁם קכב) יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, וְאוֹמֵר (שָׁם קיט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ. נֻסָּח אַחֵר לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ:
אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם - שֶׁעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה:
אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת. שֶׁמְּקָרְבָן וּמְלַמְּדָן וְגוֹמְלָן טוֹב:
וּמַלְבַּשְׁתּוֹ- הַתּוֹרָה:
וּמַכְשַׁרְתּוֹ - לִהְיוֹת צַדִּיק וְהוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַוְלָה אֶלָּא מַצְדִּיק דְּרָכָיו בְּקַו וּבְהַכְרָעַת מִשְׁפָּט:
חָסִיד - עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:
יָשָׁר - עוֹשֶׂה יֹשֶׁר, וְעָדִיף מִצַּדִּיק:
וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה - דִּלְעֵיל מֵהַאי קְרָא כְּתִיב ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, וְסָמִיךְ לֵיהּ לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, כְּלוֹמַר עֵצָה וּגְבוּרָה וּבִינָה אֲנִי לְלוֹמְדַי לִהְיוֹת לִבְנֵי אָדָם לְעֵזֶר:
תּוּשִׁיָּה - לוטיי"ר בְּלַעַז, עִנְיַן גַּאֲוָה וּגְדֻלָּה. נֻסָּח אַחֵר וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם, נֶהֱנִים לִלְמֹד מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְגוֹ', כָּךְ מְשַׁבַּחַת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלִּי הָעֵצָה וְהַתּוּשִׁיָּה וְהַגְּבוּרָה, וּכְתִיב אֲנִי בִּינָה, שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לִי בְּלוֹמְדַי:
וְנוֹתְנִין לוֹ- רָשׁוּת וְחִקּוּר דִּין, שֶׁעֹמֶק הַדִּין פָּתוּחַ לְפָנָיו:
וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה - מִן הַשָּׁמַיִם. הֲכִי גָרְסִינַן וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, הֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם, מִתּוֹךְ עֵסֶק הַתּוֹרָה יְהֵא קָשֶׁה לִכְעֹס, דְּכָל הַכּוֹעֵס אֲפִלּוּ תּוֹרָתוֹ כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִשְׁתַּכַּחַת הֵימֶנּוּ:
ומוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ - מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מֵרֹב עֲנָוָה:

אביגדור שנאן
וְלֹא עוֹד - אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי הוּא לוֹ. זאת ויותר מזאת: העולם כולו ראוי היה שייברא בזכותו של אדם זה בלבד. והולך ר' מאיר ומפרט מה הם אותם "דברים" שזוכה להם העוסק בתורה לשמה, חלקם בתחום שבין אדם למקום וחלקם בתחום שבין אדם לחברו:
וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת - התורה עוטה על אדם זה תכונות טובות כגון ענווה, יראת שמים ויראת חטא, וגורמת לו ללכת בדרך הישרה והכשרה אשר עיקרה צדק, חסד, יושר ואמת, ואף מרחיקה אותו מן החטא ומרבה את זכויותיו.
וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין - ועוד זוכה העוסק בתורה לשמה במעמד חברתי מלא־הדר ובתפקידי הנהגה, וכן בידע המשפטי המאפשר לו לחקור את הדין לעומקו, בשבתו כשופט את בני האדם.

הרב אורי שריקי
(מתוך הוידאו לעיל)

• בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם - קודם בחר בנו מכל העמים" ואחר-כך "נתן לנו את תורתו"
  
• כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ - התורה מלווה את האדם עד יום מותו (הרמב"ם); "לא ימוש ספר התורה מפיך"- יש ללמוד תורה יומם ולילה; לשמה - מה המשמעות ? לשם המטרה של התורה רמב"ם "תכלית לימודה לדעת אלוקים".(שמונה פרקים); הרב קוק - למען דעת ה'; הרב וולוז'ין - לשם לימוד תורה, עוסק בקב"ה עצמו; האם הלימוד הוא מכוון למעשה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה";
  

(כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. כל מי שעוסק בתורה, הוגה בה יומם ולילה, מלמד אותה לאחרים ומקיים את מצוותיה, מבלי לצפות לשכר או לטובת הנאה אחרת – זוכה לדברים רבים אשר יפורטו בהמשך - אביגדור שנאן).

• זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה - זוכה לראות בכל דבר את האור האלוקי.

משנה ב': אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה!

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
בְּכָל יוֹם וָיוֹם
בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת:
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה!
שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא, כב) "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם".
וְאוֹמֵר (שמות לב, טז) "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵֹה אֱל הִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱל הִים הוּא,
חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת",
אַל תִּקְרָא "חָרוּת" אֶלָּא "חֵרוּת",
שֶׁאֵין לָךְ בֶּן חֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.
וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּדִיר,
הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, יט) "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת".

רש"י
מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה-מֵעֶלְבּוֹן שֶׁעוֹלְבִין אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עֲלוּבָה עַל שֶׁאֵין לָהּ עוֹסְקִין:
נָזוּף- מְנֻדֶּה, כְּמוֹ (בְּרֵאשִׁית לז) וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו מְתַרְגְּמִינַן וְנָזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי. נֻסָּח אַחֵר נְזִיפַת חֲכָמִים מְנֻדֶּה:
נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר- שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְנוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וּמַמְאִיס, כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁחָסֵר מַטְעַמִּים שֶׁל תּוֹרָה הוּא מָאוּס כִּמְנֻדֶּה הַזֶּה. נֻסָּח אַחֵר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טַעַם, כְּלוֹמַר מְכַנֶּה הַבְּרִיּוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה אִשָּׁה יָפָה שֶׁהוּא סָר דְּבָרָיו מִטְּעָמִים שֶׁל תּוֹרָה, דּוֹמֶה לְנֶזֶם שֶׁל זָהָב שֶׁנָּתוּן בְּחָטְמוֹ שֶׁל חֲזִיר שֶׁבְּנֵי אָדָם בְּדֵלִים מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה קָרֵי לֵיהּ קְרָא:
שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין - לְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְכַבְּדִין וּמְשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ מִתְרַחֲקִין מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה הוּא:
וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל - לְמַעְלָה מִן הַפָּסוּק הַזֶּה כְּתִיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל [עֵרוּבִין נד; וּנְדָרִים נה.], כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה בְּמַתָּנָה נָחֲלוּ אֵל, כְּלוֹמַר הֱבִיאָם בְּחֶלְקוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחֶלְקוֹ אֵל עוֹלִים לִגְדֻלָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

אביגדור שנאן
שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב). - התורה כמוה כתכשיט מפואר ("נזם זהב"), אך מי שאיננו יודע להעריך אותה, ועל כן גם איננו עוסק בה כראוי, הריהו כאותו בעל חיים משוקץ ששמים נזם באפו, דבר המביא לביזויו של הנזם, או (להבדיל) כאישה יפה אך חסרת דעת, שאין ליופיה כל ערך וטעם. וברקע הדברים משחק מילים בין "נזם זהב באף" ובין "נזוף". וממשיך ר' יהושע בן לוי ומדבר בשבחה של התורה ובמעלת לומדיה, ברוח מה שנאמר בשם ר' מאיר במשנה הקודמת,
ד
וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָדִיר, הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא, יט) - כל העוסק בתורה דרך קבע מתקדם ועולה במעמדו, והראיה מובאת מדרשת פסוק הכולל על פניו רק שמות מקומות שעברו בהם בני ישראל בדרכם לארץ. לפי דרשה זו, העיסוק בתורה שניתנה בסיני (היא ה"מתנה") הופך את האדם כביכול לנחלתו של האלוהים ("נחליאל"), דבר המעלה אותו בסופו של דבר אל דרגה נשגבת ("במות"), שכן התורה "מרוממתו על כל המעשים" (כאמור בסוף משנה א בפרק זה). קישור הפסוק מספר במדבר אל עניין לימוד התורה נעשה ככל הנראה בהשפעת הפסוק הקודם לו ("במחוקק במשענותם וממדבר מתנה") הנדרש כעוסק בענייני חוקים שניתנו במדבר.

משנה ג': "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזֹבוּ"

הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת,
אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִּבּוּר אֶחָד, אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת
צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד;
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל,
שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד,
וּקְרָאוֹ רַבּוֹ, אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, יד)
"וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי, אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי".
וַהֲלא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל,
שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד,
קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת,
אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִּבּוּר אֶחָד, אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת;
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד!
וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, לה)
"כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" ;
"וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ-טוֹב" (משלי כח, י);
וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד, ב)
"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזֹבוּ".

רש"י
אוֹ דָּבָר אֶחָד - שֶׁל טַעַם, דְּסָמִיךְ לְהַאי קְרָא דִּוְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי סָמִיךְ אִידָךְ קְרָא אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב יְחִידִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתָּה לוֹמֵד יְחִידִי [עַיֵּן בְּרָכוֹת סג;] וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (יִרְמְיָה נ) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאָלוּ. שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת מְצָאוֹ שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (וַיִקְרָא יט) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס שָׁם בְּמוֹרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימַת שָׁמַיִם עָלָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים נה) בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ לְשׁוֹן אֵימָה וָפַחַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּרָגֶשׁ לִכָּנֵס שָׁם בְּכָל כֹּחוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. נֻסָּח אַחֵר, לָלֶכֶת בִּרְגִישָׁה וּבִמְהִירוּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת:
וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי - חָשׁוּב כְּמוֹתִי:
מְיֻדָּעִי - חָכָם שֶׁלִּי, כְּמוֹ (דְּבָרִים א) אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים:
וּמַה דָּוִד - שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֲשָׂאוֹ לַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיָה רָשָׁע וְלֹא הָיָה רָאוּי לְכָךְ רַב וְאַלּוּף בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים, אָדָם הֶדְיוֹט הַלָּמֵד מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ רָשָׁע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה:
וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה - כְּלוֹמַר אֶלָּא לַתּוֹרָה, וְלָאו אַצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר, אֵין כָּבוֹד בָּא לוֹ לָאָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תּוֹרָה:
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ - וְלָמָּה הֵן נוֹחֲלִין כָּבוֹד, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם לוֹמְדִין אֶת הַתּוֹרָה וְיוֹרְשִׁין אוֹתָהּ כְּנַחֲלָה:
וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה - נֻסָּח אַחֵר וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֵין כָּבוֹד זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין וּמַצְרִיכִין לְאָדָם לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁלִּמֵּד לוֹ תּוֹרָה, אֲבָל לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת כְּגוֹן שׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי, לֹא:
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ - רְאוּיִים חֲכָמִים לְהַנְחִיל כָּבוֹד וְאֵיזֶה חֲכָמִים תְּמִימִים הַנּוֹחֲלִים טוֹב דְּהַיְנוּ תּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים בִּשְׁאָר אֻמָּנִיּוֹת לֹא:

אביגדור שנאן
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִּבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת – צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד : לאחר שתי משניות שעסקו בעיקר במעלת לימוד התורה ובחשיבות העיסוק בה, עוסקות המשניות הבאות בדרך הראויה ללומד התורה, וראשית לכול בחובה לחלוק כבוד למי שלימד את האדם דבר מה, אפילו מועט: פרק או הלכה (בתורה שבעל־פה), פסוק, דיבור (כנראה: ביטוי) או אפילו אות אחת (בתורה שבכתב). והראיה מובאת מדוד המלך:
 

משנה ד': אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא

כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה:
פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׁוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן,
וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל;
וְאִם אַתָּה עוֹשֶֹה כֵן, "אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח, ב)
(להלן הפסוק במלואו: יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ׃)
אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא.
אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמָךְ וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד.
יוֹתֵר מִלִּמּוּדָךְ עֲשֵֹה;
וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים,
שֶׁשֻּׁלְחָנָךְ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרָךְ גָּדוֹל מִכִּתְרָם;
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתָּךְ, שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְֹכַר פְּעֻלָּתָךְ.

רש"י
פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל - לֹא עַל הֶעָשִׁיר הוּא אוֹמֵר שֶׁיַּעֲמֹד בְּחַיֵּי צַעַר כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, אֲפִלּוּ אֵין לָאָדָם אֶלָּא פַּת בְּמֶלַח וְכוּ' וְאֵין לוֹ כַּר וְכֶסֶת לִישֹׁן אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, אַל יִמָּנַע מִלַּעֲסֹק בָּהּ, דְּסוֹפוֹ לִלְמֹד אוֹתָהּ מֵעֹשֶׁר:
בִּמְשׂוּרָה - מִדָּה קְטַנָּה:

מדרש תנחומא
וּכְתִיב: וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים (איוב כח, יג). וּמַאי לֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. וְכִי בְּאֶרֶץ הַמֵּתִים תִּמָּצֵא? אֶלָּא שֶׁלֹּא תִמָּצֵא תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵצֶל מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֹנֶג הָעוֹלָם, תַּאֲוָה וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד). וְכָךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. לְפִי שֶׁלֹּא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית (שמות לד, כז).

אביגדור שנאן
כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁלַּתּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה - את התורה יש ללמוד מתוך חיים של צניעות קיצונית, אכילה מועטת של מזון בסיסי ("פת במלח" בלבד), שתייה בכמות מדודה (על "משורה" ראו יחזקאל ד, יא), שינה שאין בה נוחות וחיי צער, ולמרות כל אלה:
 

משנה ה': וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ

אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

רש"י
אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה - לִרְדֹּף אַחַר הַשְּׂרָרָה:
וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד - לְהִתְכַּבֵּד בְּתוֹרָתְךָ, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה נִרְאֶה כְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:
שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם - הוּא שָׂכָר שֶׁתְּקַבֵּל עַל לִמּוּדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נֻסָּח אַחֵר, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּמַדְתָּ עֲשֵׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְקַיֵּם מִצְוֹת, כִּדְאָמְרִינַן (לְעֵיל פ"ג מ"ט) כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת

אביגדור שנאן
אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד- אסור שלומד התורה ירדוף בשל הצלחתו והישגיו אחר מעמד של שררה ("גדוּלה") או יתאווה לכבוד (והשוו לעיל ד, ז).
יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה- שהרי למדנו כי "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת" (ג, יב), וראוי ללומד התורה לא רק נאה לדרוש אלא גם, ובעיקר, נאה לקיים ולעשות.
וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁלַּמְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם- אל לו לאדם להתאוות לא לחיי פאר, כנהוג בארמונות, ולא לסממני השלטון והגדוּלה, כגון הכתר, כיוון שמה שנזקף לזכותו, היינו תורתו ולימודו, גדולים מהם בערכם, וכתר תורה (ראו ד, ז) חשוב ועדיף על כתר המלוכה.
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶך מובטח לו ללומד התורה שהקב"ה ישלם לו את שכרו במלואו (לביטוי זהה ראו לעיל ב, יט). אף לומד התורה איננו חסין בפני הפיתויים שאליהם נחשף כל בן אנוש, כגון השררה, הכבוד וחיי המותרות, ועליו לחזור ולהזכיר לעצמו מה הם הדברים החשובים באמת.
 

משנה ו':גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת

מסכת אבות, פרק ו', 24 מתנות הכהונה, הרב אבישי טהרני שליט"א, סדר קורבנות, קרבן חטאת, דקויות שבדקויות

דרשות בין מנחה לערבית, מסכת אבות, פרק ו', 24 מתנות הכהונה, הרב אבישי טהרני שליט"א, סדר קורבנות, קרבן חטאת, דקויות שבדקויות

גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת,
שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלשִׁים מַעֲלוֹת,
וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְֹרִים וְאַרְבַּע,
וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה דְּבָרִים:
בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְֹפָתַיִם,
בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִֹכְלוּת הַלֵּב,
בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִֹמְחָה,
בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים,
בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה,
בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִֹיחָה,
בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שְֹחוֹק, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב,
בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסוּרִיןז

רש"י
שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת - אוֹתָן שֶׁכְּתוּבִים בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל (א, ח) כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וְאָמַר לָהֶם דְּעוּ כִּי כָּךְ וְכָךְ מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וּכְשֶׁתַּחְקֹר הֵם שְׁלֹשִׁים דְּבָרִים עִם אוֹתָן שֶׁשְּׁנוּיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין (פֶּרֶק ב') מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ וְכוּ'. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה הֵן עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם וְעֶשֶׂר בִּגְבוּלִין:
בְאֵימָה בְּיִרְאָה - שֶׁאֵין לִבּוֹ גָּבוֹהַּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, וְלָכֵן בַּעֲלֵי קֶרְיִן הָיוּ אֲסוּרִין, שֶׁמִּתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְהִרְהוּר לִבּוֹ הוּא בָּא לִידֵי קֶרִי:
בְּשִׂמְחָה - לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה מִתּוֹךְ צַעַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה:
בְּיִשּׁוּב - גָּרְסִינַן, פֵּרוּשׁ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת:
בְּמִעוּט סְחוֹרָה - דְּאָמַר רַב [עֵרוּבִין נה.] לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה לֹא בְּסַחֲרָנִים וְלֹא בְּתַגְרָנִים:
בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ - שֶׁלֹּא יְהֵא מָצוּי עִם בְּנֵי אָדָם בַּשּׁוּק:
בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין- מְקַבֵּל הַיִּסּוּרִין מֵאַהֲבָה: מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵינוֹ רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד כַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ:
וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת - שֶׁדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לִזְכוּת:
וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת - רוֹדֵף אֱמֶת וְשָׁלוֹם עַל הַכֹּל:
שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב - נַמִּי חֲדָא הוּא, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב אֶת שֶׁשּׁוֹאֵל תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׁיב תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה:
שׁוֹמֵעַ - כָּל מַה שֶּׁרַבּוֹ אוֹמֵר לוֹ, וּמוֹסִיף, אֲבָל לֹא לִסְתֹּר אֶת דִּבְרֵי רַבּוֹ:
וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ - כְּשֶׁהוּא מוֹרֶה הוֹרָאָה מְכַוֵּן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מוֹסִיף דָּבָר לוֹמַר שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ רַבּוֹ: [נֻסָּח אַחֵר; בְּיִשּׁוּב, בִּישִׁיבָה, דְּמַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה; דֶּרֶךְ אֶרֶץ.] תַּרְבּוּת נודיטור"א בְּלַעַ"ז:
בְּמִעוּט שִׂיחָה - לֵיצָנוּת:
בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם - שְׂחוֹק קָשֶׁה לָכַעַס:
בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין - כִּדְאָמְרִינַן בִּבְרָכוֹת (דַּף ה.) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָעוֹסֵק בָּהּ לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם - שֶׁאֵינוֹ מְגַמְגֵּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא חוֹתְכָן בַּלָּשׁוֹן וּמוֹצִיאָן בַּפֶּה, דְּאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּהוֹצָאַת הַפֶּה, דִּכְתִיב כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה:
בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב - לֹא שָׁמַעְתִּי מַה בֵּין זֶה לְזֶה:
יחבְּאֵימָה. כִּדְאָמְרִינַן כוּ':
בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים - שֶׁדּוֹחֵק וְנִכְנָס בְּכָל מָקוֹם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶן וּלְשַׁמְּשָׁן:

משנה ז':גְּדוֹלָה תּוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעוֹשֶֹיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא

גְּדוֹלָה תּוֹרָה,
שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעוֹשֶֹיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, כב) "כִּי-חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, וּלְכָל-בְּשָֹרוֹ מַרְפֵּא" ;
וְאוֹמֵר (שם ג, ח) "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ, וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" ;
וְאוֹמֵר (שם, ג יח) "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" ;
וְאוֹמֵר (שם א, ט) "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" ;
וְאוֹמֵר (שם ד, ט) "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת-חֵן, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ" ;
וְאוֹמֵר (שם ג, טז) "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְֹמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" ;
וְאוֹמֵר (שם ג, ב) "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם, יוֹסִיפוּ לָךְ".

אביגדור שנאן
משנה זו מצטטת שמונה פסוקים הבאים ללמד כי קיום התורה ומצוותיה מבטיח לאדם חיים טובים וארוכים בעולם הזה, ואף חיי אושר בעולם הבא. הפסוקים כולם לקוחים מספר משלי והם מדברים במקורם בחכמה ובמעלתה. חז"ל זיהו את החכמה שספר משלי מדבר בה עם התורה, ומכאן השימוש בפסוקים אלו להוכחת טענתם. בפסוקים השונים חוזרות התיבות "חיים" או "אורך ימים" ונזכרים ענייני רפואה והגנה.
ב
  

משנה ח': "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵֹיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא"

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי:
הַנּוֹי, וְהַכֹּחַ, וְהָעֹשֶׁר, וְהַכָּבוֹד,
וְהַחָכְמָה, וְהַזִּקְנָה, וְהַשֵֹּׂיבָה, וְהַבָּנִים
נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, לא) "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵֹיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" ;
וְאוֹמֵר (שם יד, כד) "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם" ;
וְאוֹמֵר (שם יז, ו) "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם" ;
וְאוֹמֵר (שם כ, כט) "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵֹיבָה" ;
וְאוֹמֵר (ישעיה כד, כג) "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה,
כִּי-מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם,
וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד".
 
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר:
אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת, שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים,
כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו.
 

משנה ט': "טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף"

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא:
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד,
וְנָתַן לִי שָׁלוֹם וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם.
אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה?
אָמַרְתִּי לוֹ:
מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אֲנִי.
אָמַר לִי: רַבִּי,
רְצוֹנָךְ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ?
וַאֲנִי אֶתֶּן לָךְ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב,
וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי,
אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב,
וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם,
אֵינִי דָּר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה,
לְפִי שֶׁבְּשָׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם,
לא כֶּסֶף וְלא זָהָב וְלא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת,
אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כב)
"בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ,
וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִֹיחֶךָ".
"בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" בָּעוֹלָם הַזֶּה;
"בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" בַּקֶּבֶר;
"וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִֹיחֶךָ" לָעוֹלָם הַבָּא.
וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תִּלִּים עַל יְדֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל:
"טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב);
וְאוֹמֵר (חגי ב, ח) "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת".
 

משנה י': "וַיְבִיאֵם אֶל-גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר-זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ"

חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן:
תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד,
שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד,
אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד,
יִשְֹרָאֵל קִנְיָן אֶחָד,
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.
 
תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן?
דִּכְתִיב (משלי ח, כב) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז".
 
שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו, א) "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי,
אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" ;
וְאוֹמֵר (תהלים קד, כד) "מָה-רַבּוּ מַעֲשֶֹיךָ ה',
כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".
 
אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן?
דִּכְתִיב (בראשית יד, יט)
"וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר,
בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".
 
יִשְֹרָאֵל קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן?
דִּכְתִיב (שמות טו, טז)
"עַד-יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ קָנִיתָ" ;
וְאוֹמֵר (תהלים טז, ג)
"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל-חֶפְצִי-בָם".
 
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, יז)
"מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" ;
וְאוֹמֵר (תהלים עח, נד)
"וַיְבִיאֵם אֶל-גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר-זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ".
 

משנה י"א: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ,
לא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ז) "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו,
יְצַרְתִּיו אַף-עֲשִֹיתִיו" ;
וְאוֹמֵר (שמות טו, יח) "ה' יִמְלךְ לְעֹלָם וָעֶד".
 
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר:
רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְֹרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב, כא)
"ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".