מסכת בבא קמא - דף ו ן התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

א שנינו במשנה כי הצד השוה שבהן שדרכן לילך ולהזיק וכו'[עריכה | עריכת קוד מקור]

'סיכום

א שנינו במשנה כי הצד השוה שבהן שדרכן לילך ולהזיק וכו'. ושואלים לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה], כלומר, אלו דברים נוספים למדים על ידי צד שווה זה? אמר אביי: לאתויי [להביא] אבנו או סכינו או משאו, שהניחן בראש גגו, ונפלו על ידי רוח מצויה, והזיקו שאף על אלה חייב
. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי [אם בזמן שהולכים, נופלים, הם מזיקים] היינו [הרי זה] ממש נזק אש, כי
מאי שנא [במה שונה במה מוגדר] נזק אש — שהוא דבר שכח אחר (רוח) מעורב בו, והוא עצמו ממונך, ושמירתו מוטלת עליך. ואולם הני [אלה], אבנו וסכינו ומשאו, נמי [גם כן] נכללים באותה הגדרה, שכן כח אחר מעורב בהן (שנפלו מחמת הרוח), והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך!
ואלא יש לומר שנפלו אלה מן הגג תחילה, ובתר דנייחי [אחר שנחו] על הקרקע ניזוק בהם אדם. ושוב נברר כיצד בדיוק היה הדבר: אי דאפקרינהו [אם שהפקיר אותם] לאחר שנפלו, אם כן בין לרב בין לשמואל היינו [הרי נזק זה] קרוי בור, כי
מאי שנא [במה שונה במה מוגדר] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתן מוטלת עליך! הני [אלה], אבנו וסכינו ומשאו, נמי [גם כן] נכללים באותה הגדרה, שכן תחילת עשייתן לנזק שכיון שהניחם בראש הגג מסתבר שיפלו ויזיקו, והם ממונך, ושמירתן עליך!
אלא צריך לומר שמדובר באופן שלא אפקרינהו [הפקירם] ועדיין הוא שומר את בעלותו עליהם. ומעתה, לדעת שמואל שאמר שכל התקלות כולם מבורו למדנו — אם כן היינו [הרי זה] אב הנזיקין של בור, ועדיין יש לשאול: מה נוסף ב"צד השווה" שבמשנתנו?
ומשיבים: לעולם תאמר דאפקרינהו [שהפקיר אותם] לאחר שנפלו על הקרקע, והזיקו. ומכל מקום לא ניתן ללומדם אלא ב"צד השווה", משום דלא דמו [שאינם דומים] לגמרי לבור, כי מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, אלא הנזק נגרם על ידי הבור עצמו, תאמר בהני [באלה] שכח אחר מעורב בהן, שלולא הרוח שהביאה את הדברים לאותו מקום לא היה קורה דבר אחרי כן.
ואם כן צריכים אנו לומר כי אש תוכיח שכח אחר מעורב בה, וחייב בנזקיה.
אלא שמצד שני יש להקשות: מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן באבנו וסכינו שאינם הולכים ומזיקים — ועל כן אפשר לענות כי
בור תוכיח שאין דרכו לילך ולהזיק וחייב עליו. אולם על דימוי זה לנזק בור אפשר לשוב ולהקשות כפי שכבר הקשינו, שאין הדבר דומה לגמרי לבור, וחזר הדין, כלומר, אנו חוזרים שוב לדיון הראשון, ולכן צריך ללמוד הלכה זו משני הדינים יחד בצד השווה שהביאה המשנה.
רבא אמר: "הצד השווה" שבמשנה בא לאתויי [להביא] אופן נזק אחר, והוא בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, כלומר, דבר תקלה שהניח אדם, ולא הזיק במקומו, אלא שנתגלגל ברגלי אדם ובהמה ממקום למקום, ושם גרם לנזק.
ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקירם] את החפצים שגרמו לתקלה, אם כן, בין לדעת רב בין לדעת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי
מאי שנא [במה שונה, במה מיוחד ומוגדר] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, ושמירתו עליך — הני נמי [אלה גם כן] תחילת עשייתן לנזק, ושמירתן עליך!
אלא תאמר כי מדובר באופן שלא אפקרינהו [הפקירם] — אם כן לשמואל שאמר כולם מבורו למדנו היינו [הרי זה] בור!
ומשיבים: לעולם יש לומר דאפקרינהו [שהפקירם], ובכל זאת יש ללומדם ב"צד השווה" משום שאין הם בכלל בור, שכן לא דמי [אינו דומה] לבור; מה לבור שכן מעשיו של החופר בלבד גרמו לו שיזיק, תאמר בהני [באלה] בבור המתגלגל שאין מעשיו גרמו לו, שהרי הבור (התקלה) לא הזיק במקום שבו הניחו, אלא במקום אליו גילגלוהו אחרים, אנשים או בהמות.
ואם כן יש לומר כי שור יוכיח, שהרי אף נזק השור נעשה מכח השור ולא מכח בעליו וחייב לשלם.
ויש לדחות: מה לשור — שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן תקלה שאינה הולכת מעצמה ומזיקה — בור תוכיח שאין הולך ומזיק וחייב בתשלומים.
וחזר הדין, כלומר, אנו שבים לנקודה הראשונה, לא ראי זה כראי זה אין דומה בור לשור, ומן הצד השווה שבמשנה למדים שאף בור המתגלגל הוא בכלל נזיקין.
רב אדא בר אהבה אמר: "הצד השווה" במשנה בא לאתויי [להביא] הא דתניא [זו ששנינו]: כל אלו המקרים שאמרו חכמים, והם: אנשים הפותקין (פותחים) את ביבותיהן (ביבים של שופכין) לרשות הרבים, או גורפין החוצה אל רשות הרבים את מערותיהן שכינסו בהן מים סרוחים, שבימות החמה אין להם רשות לעשות זאת, לפי שהם הופכים להיות תקלה ברשות הרבים, ובימות הגשמים שיש בין כה וכה מים ובוץ ברשות הרבים — יש להם רשות. ואף על פי שבימות הגשמים ברשות הם עושים, אם הזיקו על ידי מים אלה — חייבים לשלם.
ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דקאזלי מזקי [אם בזמן שהם הולכים, כששפך אותם, הם מזיקים] אם כן כחו הוא, והרי זה "מבעה" המפורש במשנה לדעת רב, ולדעת שמואל הוא מפורש במשנה הבאה, ואין זה בכלל הנלמד מ"הצד השווה".
אלא יש לומר שהיה זה בתר דנייח [לאחר שנחו] במקום. ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקיר אותם], אם כן בין לשיטת רב בין לשיטת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי מאי שנא [במה שונה] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה לגם כן], השופכין — תחילת עשייתן לנזק, וממונך, ושמירתן עליך!
אלא תאמר שלא אפקרינהו [הפקירם]. אם כן, לשמואל שאמר כולם מבורו למדנו — היינו [הרי זה] בור!
ומשיבים: לעולם תפרש דאפקרינהו [שהפקירם], ובכל זאת אין הם בכלל בור וצריך ללומדם ב"צד השווה", שכן ולא דמי [ואינו דומה] לבור, כי מה לבור שכן עשאו ברשות הרבים שלא ברשות, תאמר בהני [באלה] שברשות עשה אותם,(ו׳ ב)שור יוכיח שברשות הוא מהלך ברשות הרבים, ובכל זאת חייבים על נזקיו.
ויש לטעון כנגד זה: מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק.
ויש להשיב: בור תוכיח שאינו מהלך ומזיק, וחייב על מה שהזיק. וחזר הדין, ומן הצד השווה שבשניהם, והוא האמור במשנה, למדנו שחייב על אופן נזק זה.
רבינא אמר: הצד השווה שבמשנתנו בא ללמדנו אופן נזק אחר, והוא לאתויי [להביא] הא דתנן [זו ששנינו במשנה אחרת]: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים מעצמם, והזיקו — פטור בעליהם מלשלם, לפי שהוא אנוס. ואולם אם קודם לכן נתנו לו בית דין זמן לקוץ (לקצוץ) האילן או לסתור את הכותל משום שראו שיש בהם סכנה, והוא לא עשה כן, אם נפלו בתוך הזמן הקצוב והזיקו — פטור, ואם נפלו לאחר הזמן הקצוב והזיקו — חייב.
ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרה [אם שהפקירו את הדבר שהזיק], בין לשיטת רב בין לשיטת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי מאי שנא [במה שונה, מיוחד ומוגדר] בור — שהזיקו מצוי, ושמירתו עליך — הני נמי [אלה גם כן] הזיקן מצוי, ושמירתן עליך.
אי [אם] שלא אפקרינהו [הפקירם], לדעת שמואל שאמר: כולם, כל מיני תקלה, מבורו למדנו — היינו [הרי זה] בור!
ומשיבים: לעולם יש לומר דאפקרינהו [שהפקירם] ובכל זאת לא דמי [אינו דומה] לבור, כי יש לחלק: מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק, שהרי מתחילתו כשנחפר יש בו סכנה, תאמר בהני [באלה] שאין תחילת עשייתן לנזק, שכן כשעמדו במקומם לא היו מתחילה עשויים לנזקין.
לכך יש לומר: שור יוכיח שאף הוא אין תחילתו לנזק, וחייב על נזקיו.
ואולם גם השוואה זו יש לדחות: מה לשור — שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן העץ והכותל שנפלו שאין דרכם בכך.
לכך נאמר: בור תוכיח שאינו הולך ומזיק ובכל זאת חייב בתשלומי הנזק. והרי חזר הדין ולמדים מן "הצד השווה" שבמשנה.

כותרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

'סיכום

א שנינו במשנה שכשהזיק חב המזיק[עריכה | עריכת קוד מקור]

'סיכום

א שנינו במשנה שכשהזיק חב המזיק. ותוהים על לשון זו: מדוע אמר "חב המזיק"? "חייב המזיק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שכך היא הלשון המתוקנת! אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא [תנא זה] ששנה את משנתנו ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא [ששנה בלשון קלה], שכך היו מדברים בירושלים בלשון קצרה.

ב שנינו במשנה שהמזיק חייב לשלם תשלומי נזק במיטב[עריכה | עריכת קוד מקור]

'סיכום

ב שנינו במשנה שהמזיק חייב לשלם תשלומי נזק במיטב. ביטוי זה דורש ביאור, ולכך מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתשלומי נזיקין "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד), ונחלקו תנאים בפירוש הדברים; מיטב שדהו — של ניזק, ומיטב כרמו — של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. כלומר, המזיק משלם לפי ערכו של הטוב שבנכסיו של הניזק, אף שמה שהזיק היה פחות בערכו.
ר' עקיבא אומר: אינו כן, שלדעתו מעריכים את הנזק לפי מה שהזיק, ולא בא הכתוב ("מיטב") אלא לגבות לנזקין מן העידית, שאם משלם המזיק לא בכסף אלא בקרקע — אינו משלם מפחותה שבקרקעותיו, אלא מן העידית = המובחרת שבהן, וקל וחומר להקדש. ומבררים תחילה את דברי ר' ישמעאל שבכל מקרה משלם המזיק לפי הטוב שבנכסי הניזק.
ור' ישמעאל, אף שמובן לשיטתו כי כאשר אכל המזיק ערוגה שמינה (משובחת) משלם שמינה, וכי ניתן לומר שגם אם אכל כחושה (גרועה) משלם שמינה? הלא אין צדק בדבר!
אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכל המזיק ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] אי [אם] כחושה אכל, אי [אם] שמינה אכל, וגזרה התורה שבמקרה כזה ישלם שמינה.
אמר רבא: אין דבר זה מתקבל על הדעת, שכן ומה אילו ידעינן [היינו יודעים] בבירור שכחושה אכל, הרי ודאי לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן [עכשיו שאין אנו יודעים] בבירור אם כחושה אכל או שמינה אכל, משלם שמינה?! הלא כלל הוא בידינו: המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם הניזק רוצה להוציא מן המזיק דמי ערוגה שמינה, הרי עליו מוטלת חובת ההוכחה שאכן ערוגה כזו הזיקה פרתו, ומדוע ישלם המזיק בכל מקרה דווקא מן העידית?
אלא יש לדחות הבנה זו בדברי ר' ישמעאל ולומר הסבר אחר. אמר רב אחא בר יעקב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה עידית של הניזק גרועה, והיתה שווה כמו הזיבורית של המזיק, ויש למזיק גם עידית.
ובהא פליגי [ובענין זה נחלקו], ר' ישמעאל סבר [סבור]: בשל הניזק שיימינן [אנו שמים, מעריכים] ונותן לו המזיק את סכום הנזק המדוייק מקרקע טובה כמו העידית של הניזק (שהוא זיבורית של המזיק). ור' עקיבא סבר [סבור]: בשל המזיק שיימינן [אנו שמים, מעריכים], שגזרה התורה שצריך לשלם לו ממיטב שדהו שלו.
ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? שהוא מפרש כך: נאמר "שדה" למטה (בסוף הפסוק) "מיטב שדהו ישלם" ונאמר "שדה" למעלה (בתחילת הפסוק) "וביער בשדה אחר", ללמוד זה מזה: מה שדה האמור למעלה מדובר בשדה של הניזק, אף שדה האמור למטה לענין תשלומים כוונתו מיטב של הניזק.
ור' עקיבא סבור כי המשמעות הפשוטה של הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" כוונתה: דהאיך דקא משלם [של זה שמשלם] כלומר, המזיק, ולא של הניזק.
ושואלים: ור' ישמעאל מה הוא משיב על כך, וכי אין זו משמעותו הפשוטה של הכתוב? ומסבירים: אהני [הועילה] גזרה שוה ואהני קרא [והועיל הכתוב המפורש] ואנו למדים משניהם. כיצד, אהני [הועילה] גזרה שוה — כדקאמינא [כפי שאמרנו] ללמדנו שמשלמים מקרקע השווה בטיבה לעידית של הניזק.
ואהני קרא [והועיל הכתוב] כגון במקרה דאית ליה [שיש לו] למזיק גם עידית וגם זיבורית, ויש עידית בלבד לניזק, וזיבורית של מזיק לא שויא [שווה] כעידית של הניזק, שבאופן כזה משלם ליה [לו] המזיק ממיטב דידיה [שלו],
דלא מצי אמר ליה [שאינו יכול לומר לו]: תא את גבי [בוא אתה וגבה] מזיבורית וגם אם העידית שלו שווה יותר מן העידית של ניזק, אלא גבי [גובה] הניזק ממיטב נכסי המזיק.
שנינו בברייתא שר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש. על ביטוי אחרון זה תוהים: מאי [מה פירוש] "קל וחומר להקדש" ובאיזה מקרה מדובר כאן:
אילימא [אם תאמר] במקרה דנגח תורא דידן [שנוגח שור שלנו, של ישראל] לתורא [לשור] של הקדש, הרי "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומכאן נלמד כי הלכות אלו של תשלומי נזיקין נוגעות לשור רעהו דווקא, ולא לשור של הקדש, ואין צורך לקל וחומר לענין זה!
אלא תאמר כי יש להבין זאת לא לענין נזיקין, כי אם לאומר "הרי עלי מנה (מאה דינרים) לבדק הבית" ונותן מנה זה מן הקרקע, שבא קל וחומר זה לומר דאתי [שבא] הגזבר ושקיל [ולוקח] מעידית שבנכסי המקדיש.
על כך יש להקשות: לא יהא הגזבר אלא בעל חוב סתם, הגובה חובו מנכסי הלווה,
ז׳ א
והרי בעל חוב גובה בבינונית ולא בעידית!
וכי תימא [ואם תאמר] שסבר [סבור] ר' עקיבא כי כל בעל חוב נמי [גם כן] בעידית הוא גובה, בכל זאת איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולהוכיח שאין כח ההקדש יפה בזה ככח בעל חוב סתם, כי מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין, שהרי הדיוט שניזק מקבל עבור נזקו מעידית, תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין, שהרי אמרנו שאין ההקדש שניזוק מקבל כל תשלום! ואם כן לא ניתן להעמיד את מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל במי שנתחייב כסף להקדש.
אלא, לעולם כך תפרש את מחלוקתם, במקרה שנגח תורא דידן [שור שלנו] לתורא [לשור] של הקדש, ובזה אמר ר' עקיבא: קל וחומר להקדש שיגבה מן העידית של המזיק. ודקא קשיא [וזה שקשה] לך מה שדרשו חכמים: "שור רעהו" אמר רחמנא [אמרה התורה] ומכאן יש לדייק: ולא שור של הקדש שאינו משלם כלל תשלומי נזיקין להקדש — אין הכל מפרשים כך את הדברים, ואפשר לומר כי ר' עקיבא סבר לה [סבור בענין זה] כשיטת ר' שמעון בן מנסיא,
דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט הרי ההקדש פטור, ואילו שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין שהנוגח היה שור תם בין שהנוגח היה שור מועד — משלם נזק שלם.
ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את שיטת ר' עקיבא, אם כן, ר' ישמעאל ור' עקיבא ממאי [ממה, מניין] יודע אתה שבעידית של ניזק וזיבורית של מזיק פליגי [חלוקים הם]? דלמא [שמא] נפרש את מחלוקתם באופן אחר, דכולי עלמא [שלדעת הכל] בנכסי הניזק שיימינן [אנו שמים, מעריכים], והכא [וכאן] בפלוגתא [במחלוקת] של ר' שמעון בן מנסיא ורבנן [וחכמים] קמפלגי [חלוקים הם], ובאופן זה:
ר' עקיבא סבר [סבור] כשיטת ר' שמעון בן מנסיא, שהמזיק את ההקדש משלם עבור כל הנזק, וזהו "קל וחומר להקדש", ור' ישמעאל סבר כרבנן [סבור כחכמים] שאין הקדש שהוזק בכלל נזקי שור!
ודוחים: אם כן אתה מפרש, מאי [מה פירוש] הביטוי "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית
"שאינו שייך לבעיה זו. ועוד, מאי [מה פירוש] הביטוי "קל וחומר להקדש" שאמר ר' עקיבא, והרי לשיטתו אין דין הקדש כדין הדיוט!
ועוד, הא [הרי] אמר רב אשי, תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש] ומסבירה את מחלוקתם: מיטב שדהו ומיטב כרמו (שמות כב, ד), מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: מיטב שדהו של מזיק, ומיטב כרמו של מזיק. ואם כן מפורש שבזה היתה המחלוקת.

כותרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

'סיכום

כותרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

'סיכום

כותרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

'סיכום

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.