Family Wiki
Register
Advertisement
אמלתראות מכון המקדש

בהוצאת : מכון המקדש

- דף ג' - יום רביעי- כ"ב מנחם-אב תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

3Eruvin

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

קדם משנת הפתיחה[]

דף_יומי_מסכת_עירובין_דף_ג_-_שיעור_קצר_וברור

דף יומי מסכת עירובין דף ג - שיעור קצר וברור

לא תיהני ליה [תועיל לו] אמלתרא (קורה מיוחדת) להכשירו אם היתה גבוהה מעשרים אמה, דהא [שהרי] היכל אמלתרא הויא ליה [היתה לו] ואפילו הכי [כך] עשרים אמה הוא שהיה גבוה ולא יותר, דתנן [שכן שנינו] במשנה: חמש אמלתראות של עץ מילה היו על גביו של האולם, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.
ודוחים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא] דילמא כי תניא [שמא כאשר נשנתה] ההיא [אותה] ברייתא של אמלתראות, באולם תניא [נשנתה], וגובהו היה ארבעים אמה?
על כך משיבים: והאי מאי קושיא [וזו מה קושיה היא]? דילמא [שמא] תבנית היכל כתבנית אולם?
ומה שהיה בפתחו של זה היה בפתחו של זה, אלמה [ומדוע] אמר ר' אילעא אמר רב עצמו: קורה שרחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה (חזקה), הרי זו מכשירה את המבוי. ואם יש לה אמלתרא — אפילו גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט.
אמר רב יוסף: הלכה זו באמלתרא לא מדברי רב היא אלא מתניתא [ברייתא] היא, ובעצם מאן קתני לה? [מי שנה אותה] ואולי אין זו ברייתא מוסמכת, ואין רב צריך לקבל דברים האמורים בברייתא זו.
אמר אביי: והא [והרי] חמא בריה [בנו] של רבה בר אבוה קתני לה [שנה אותה] ואף אם תיהוי [תהיה] הלכה זו של אמלתרא מתניתא [ברייתא] ותיקשי [ותיקשה] לרב!
— אמר [יכול לומר] לך רב: דל אנא מהכא, מתנייתא מי לא קשיין אהדדי [הוצא אותי ואת שיטתי מכאן, ואולם האם הברייתות עצמן אינן קשות זו על זו]? אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] כתירוץ — שמחלוקת תנאי [תנאים] היא, לדידי נמי [לי לשיטתי גם כן] מחלוקת תנאי [תנאים] היא.
ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: בלא רב מתנייתא אהדדי לא קשיין [הברייתות אינן קשות זו לזו], כי לרבנן [לשיטת חכמים] קורה טעמא מאי [מה טעמה] — משום היכרא [היכר], והאמלתרא אף היא מושכת תשומת לב, והאי דקתני [וזו ששנינו] לגבי גובה המבוי: "יתר מפתחו של היכל" — סימנא בעלמא [סימן סתם] הוא ואין למדים הלכה מצורת פתח ההיכל.
ורב נחמן בר יצחק, הניחא אי לא סבירא ליה הא דרבה, אלא אי סבירא ליה הא דרבה [זה נוח אם אינו סבור, שאין נראית לו שיטתו זו של רבה, אבל אם סבור הוא כשיטתו זו של רבה] שאמר רבה: כתיב [נאמר] "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, מג) ומכאן למד רבה כי עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסכה, ואם הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה — אין אדם יודע, משום דלא שלטא ביה עינא [שאין העין שולטת בו], שכן אין אדם נוהג להגביה ראשו להסתכל בגובה כזה, ונמצא שהוא רואה רק את הדפנות, אבל אינו שם לב לעיקרה של הסוכה — לסכך.
אלמא גבי [מכאן שאצל] סוכה נמי בהיכרא פליגי, איפלוגי בתרתי [בענין היכר הם גם כן חולקים, ולחלוק בשתים] למה לי? שגם ר' יהודה, המתיר למעלה מעשרים אמה, סבור כי העין שולטת אף בגובה רב, ואין צורך בשתי מחלוקות גם בסוכה וגם במבוי, שהרי אותו טעם בשתיהן, ולכאורה אפשר לפסוק שטעם מבוי שונה הוא, ועיקרו כדברי רב.
ומשיבים: צריכא [צריך] להשמיענו את שתי המחלוקות, דאי אשמעינן [שאילו היה משמיענו] רק גבי [אצל] סוכה — הייתי אומר בהא קאמר [בזו אמר] ר' יהודה שסוכה גבוהה כשרה, כיון שלישיבה עבידא [היא עשויה] — שלטא ביה עינא [שולטת בה העין], שתוך ישיבה ממושכת בסוכה ודאי יבחין גם בסכך הסוכה. אבל מבוי, שלהילוך עביד [נעשה] — אימא [אמור] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] שאין עינו של המהלך מבחינה בדברים גבוהים כל כך. ואי אשמעינן בהא — בהא קאמרי רבנן, אבל בהך — אימא מודו ליה לר' יהודה, צריכא [ואם היה משמיענו רק בזה במבוי, הייתי אומר: בזה בלבד אמרו חכמים, אבל בזו בסוכה, אמור שמודים לו לר' יהודה מהטעם שהסברנו, על כן צריך] להשמיענו את שתי המחלוקות.
א ו

משנת פתיחה: מה היא אמלתרא?[]

ראו ציור של מכן המקדש לעיל

ואם יש לה אמרלתר

א ושואלים לעיקרו של דבר: מאי [מה היא] אמלתרא? רב חמא בריה [בנו] של רבה בר אבוה אמר: קיני (עיטורים וקישוטים החקוקים בעץ ועשויים כקיני עופות). כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר, אמרי במערבא: פסקי דארזא [אומרים בארץ ישראל שאלה הם כלונסאות של ארז].

ומבררים: מאן דאמר פסקי דארזא [מי שאומר שאמלתראות הן כלונסאות של ארז], כל שכן שמתיר קיני [חקיקה], שכן קורה המגולפת בתבניות מעוררת שימת לב, ויש בה היכר אפילו בגובה רב. אולם, מאן דאמר קיני, אבל פסקי דארזא — לא [מי שאומר שאמלתרא היא חקיקה, אבל כלונסאות של ארז — לא].
ולגופה של שיטה זו מבררים: ומאן דאמר פסקי דארזא [ומי שאומר כלונסאות של ארז] מאי טעמא [מה טעמו] — משום דנפיש משכיה, [שמרובה אורכה], ולכן שמים לב אליהם. אולם, והא והרי סוכה דנפיש משכיה, וקאמרי רבנן [שמרובה אורכה, ואמרו חכמים] שלא יגביה למעלה מעשרים אמה!
אלא טעם הדבר הוא: כיון שהארז דקא חשיב — אית ליה קלא [שחשוב — יש לו קול ופרסום], ואנשים העוברים במבוי מתבוננים בקורה חשובה כגון זו, אף כשהיא גבוהה.

שאר הפיסקאות[]

ב נתעוררה שאלה: אם היתה מקצת קורה של מבוי בתוך עשרים אמה לקרקע, ומקצת קורה למעלה מעשרים, וכן מקצת סכך של סוכה בתוך עשרים אמה, ומקצת סכך למעלה מעשרים האם כשר או פסול? אמר רבה: במבוי — כשר, בסוכה — פסול.
ושואלים: מאי שנא [מה שונה] שבמבוי כשר — משום דאמרינן קלוש [שאומרים אנו: חתוך] את עובי הקורה שלמעלה מעשרים. כלומר, נחשוב להלכה כאילו לא היה קיים חלק זה, אולם אם כן הרי סוכה נמי לימא קלוש [גם כן אמור: חתוך] את הסכך שמעל לעשרים.
ומשיבים: אי קלשת הויא לה [אם תחתוך תהיה זו] חמתה מרובה מצילתה של סוכה. שהרי אם תסיר את חלק הסכך שמעל לעשרים, ישאר בה רק מעט סכך, ותיפסל הסוכה מן הטעם שאין סככה מספיק כדי להצל.
ודוחים: הכא נמי, אי קלשת — הויא לה [כאן גם כן בקורה, אם תחתוך — תהיה זו] קורה רופפת וחלשה הניטלת (נופלת) ברוח הנושבת. וקורה כעין זו אינה מתירה. אלא על כרחך, שאנו מחשיבים את החלק הנותר כאילו היה חזק, ונעשו כשפודין של מתכת, שאינם ניטלים ברוח אפילו הם דקים. ואם עלינו לקבל הנחות מעין אלו, הכא נמי [כאן גם כן] — בסוכה, על כרחך נעשית כאילו צילתה מרובה מחמתה! על כן מסבירים את שיטת רבה באופן אחר.
אמר רבא מפרזקיא: סוכה שליחיד היא, ושמא יינטל לגמרי מקצת הסכך שלמטה מעשרים ויישאר רק זה שלמעלה מעשרים, שאינו מכשיר את הסוכה — לא מדכר [אינו נזכר], מבוי שהוא של רבים — מדכרי אהדדי [מזכירים הם זה לזה].
רבינא אמר טעם אחר: סוכה כיון שמצוותה דאורייתא [מן התורה] — אחמירו [החמירו] בה רבנן [חכמים], מבוי כיון שעיקרו דרבנן [מדברי חכמים] — לא אחמירו ביה רבנן [החמירו בו חכמים].
רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא [היה שונה את ההלכה הזו של רבה להיפך], שאמר רבה: במבוי — פסול, בסוכה — כשירה! וכל הנימוקים שנאמרו בענין זה יש איפוא להופכם.
ששואלים: מאי שנא [מה שונה] סוכה שהיא כשירה — דאמרינן קלוש [שאנו אומרים: חתוך], במבוי נמי [גם כן] — לימא קלוש [נאמר חתוך]!
ומשיבים: אי קלשת, הוי לה [אם אתה חותך, הרי זו] נעשית קורה הניטלת ברוח. ודוחים: הכא נמי — אי קלשת הויא לה [כאן בסוכה גם כן אם אתה חותך הרי היא נעשית] — חמתה מרובה מצילתה! אלא על כרחך, בסוכה, נעשית כאילו צילתה מרובה מחמתה, הכא נמי [כאן במבוי גם כן] על כרחך נעשו שיירי הקורה כשפודין של מתכת!
אמר רבא מפרזקיא: סוכה שליחיד היא — רמי אנפשיה ומדכר מטיל את החובה על עצמו ונזכר לבדוק], מבוי שלרבים היא — סמכי אהדדי, ולא מדכרי [סומכים זה על זה, ואינם מזכירים], דאמרי אינשי — קדרא דבי שותפי, לא חמימא ולא קרירא [שכן אומרים אנשים פתגם זה: קדירה של שותפים, אינה חמה ואינה צוננת], שבכל דבר השייך לשניים, סומך אדם על חבירו, שהוא יעשה, ולכן אף אחד אינו עושה.
רבינא אמר: סוכה שעיקרה דאורייתא [מן התורה] — לא בעי [אינה צריכה] חיזוק מדברי חכמים, והקלו בה. מבוי שהוא דרבנן [מדברי חכמים] — בעי [צריך] חיזוק.
מכיון שנאמרו בדבר שתי נוסחאות סותרות, שואלים: מאי הוי עלה? [מה היה עליה] על בעיה זו, אם מקצת הסכך והקורה עולים על שיעור הגובה, הלכה למעשה? רבה בר רב עולא אמר: זה וזה במבוי ובסוכה — פסול. רבא אמר: זה וזה כשר. (ג׳ ב) חלל סוכה תנן [שנינו] חלל מבוי תנן [שנינו] שעשרים אמות שדובר בכך הרי הן שיעור הגובה של החלל מתחת לסכך או לקורה.
אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, תניא דמסייע [שנויה ברייתא המסייעת] לך: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל — ימעט. והרי היכל גופו חללו עשרים, וקורת הגג שלו למעלה מעשרים, ומכאן ראיה לכך שעשרים אמה שאמרו בסוכה ובמבוי הכוונה לחלל.
איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר רב אשי לרב פפא מן התוספתא: כיצד היה עושה — מניח קורה משפת עשרים ולמטה, משמע שקורה למעלה מעשרים פסולה!

אמור, תקן: משפת עשרים "ולמעלה
ענה לו: אימא [אמור, תקן]: משפת עשרים "ולמעלה". ותמה רב שימי: והא [והרי] "למטה מעשרים" קתני! [שנינו] וכיצד יכול אתה להפוך גירסה זו?

והסביר לו שאין משנים ממש את נוסח הברייתא אלא מפרשים אותה, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: שלמטה כלמעלה, ודומים שני הדינים זה לזה. והכוונה: מה למעלה בגובה מקסימלי של הקורה חללה עשרים אמה, אף למטה הגובה המינימלי של הקורה צריך שיהא חללה עשרה טפחים. ואם הניח את הקורה בתוך עשרה טפחים, אינה מכשירה את המבוי.

אמת סוכה ואמת מבוי[]

אמת הסוכה צצצ


אמת סוכה ואמת מבוי, כלומר: האמות שהוזכרו בדיני סוכה ובדיני מבוי, הרי הן נמדדות באמה קטנה בת חמשה טפחים (הדקה 9:00)
א אמר אביי משמיה [משמו] של רב נחמן: אמת סוכה ואמת מבוי, כלומר: האמות שהוזכרו בדיני סוכה ובדיני מבוי, הרי הן נמדדות באמה קטנה בת חמשה טפחים. ואמת כלאים — באמה גדולה בת ששה טפחים. ויש להבין כי לכאורה הכוונה היתה להחמיר בשני המקרים.
ומפרטים: אמת מבוי — באמה בת חמשה, למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? לענין גובהו של מבוי ולפירצת מבוי שפוסלת את המבוי, אם היתה ברוחב של יותר מעשר אמות.
וששאלתם: והא איכא [והרי יש] גם ענין של משך מבוי (אורכו המינימלי של מבוי) שמותר להכשירו על ידי לחי וקורה, שהוא בארבע אמות. ואם אנו מודדים מבוי באמות קטנות, הרי נגיע על ידי כך לקולא!
ודוחים: לענין זה סבורים אנו כמאן [כמי] שאמר שמשך מבוי בארבעה טפחים בלבד, ואמות שהוזכרו במבוי רק לענין גובהו ורוחב פירצה שבו הוזכרו, והריהן רק להחמיר.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, כי משך מבוי אמנם בארבע אמות, ואנו משערים אותו לחומרה באמות גדולות בנות ששה טפחים, ומה שאמר שאמת מבוי היא אמה בת חמשה — רוב אמות קאמר, ולא כולן.

רב נחמן אמר שאמת סוכה מחמירים בה ומודדים באמה קטנה בת חמשה
ב ועוד דנים בדבר, רב נחמן אמר שאמת סוכה מחמירים בה ומודדים באמה קטנה בת חמשה, ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? לגובהה ולדופן עקומה, שאם היה גג קבוע מבדיל בין הסכך ודופן הסוכה, אם לא היה רוחבו של גג זה רב מארבע אמות אומרים אנו "דופן עקומה" — כאילו התקפלה דופן הסוכה ומגיעה עד קצה הסכך, וכשרה.
ואולם הא איכא [והרי יש] דין של משך סוכה בארבע אמות, ואם נמדוד באמות הקטנות הרי זה לקולא! דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: אומר אני, כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות — פסולה, ואם נמדוד באמות קטנות הרי זה להקל!
ומתרצים שיש להבין כי רב נחמן סבור כרבנן דאמרי [כחכמים האומרים]: סוכה אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו של הדר בה — כשרה.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אף לשיטת רבי היא, ורב נחמן רוב אמות קאמר [אמר], אף על פי שיש מקצת אמות בסוכה שאנו מחשבים באמה בת ששה ולהחמיר.

לעניין קרחת הכרם ולמחול הכרם[]


ג אמרנו כי "אמת כלאים באמה בת ששה", למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? — לענין קרחת הכרם ולמחול הכרם.
שכן שנינו במסכת כלאים: קרחת הכרם, בית שמאי אומרים ששיעורה עשרים וארבע אמות. ובית הלל אומרים: שש עשרה אמות. ומחול הכרם, בית שמאי אומרים: שש עשרה אמות, ובית הלל אומרים: שתים עשרה.
ומבואר במשנה: איזו היא קרחת הכרם — כרם שחרב אמצעיתו מגפנים, אם אין שם בחלל הפנוי שש עשרה אמות — לא יביא זרע לשם משום האיסור האמור בתורה לזרוע זרעים בכרם (דברים כב, ט). היו שם שש עשרה אמה — נותן לו לכרם כדי עבודתו, כלומר: ארבע אמות בצידן של הגפנים הנחוצות לשם עיבודן, וזורע את המותר.
ואיזהו מחול הכרם — השטח הפנוי שבין כרם לגדר. אין שם שתים עשרה אמה — לא יביא זרע לשם. היו שם שתים עשרה אמה — נותן לו לכרם כדי עבודתו, וזורע את השאר.
ומקשים: והא איכא [והרי יש דין] גפנים הרצופים בארבע אמות דלקולא [שלהקל] אם יחשבו את השיעור באמות גדולות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כרם הנטוע בשורות צפופות על פחות מארבע אמות, ר' שמעון אומר: כיון שהוא צפוף כל כך — אינו כרם, ואם זרע שם זרעים אינו חייב. וחכמים אומרים: כרם הוא, ורואין את הגפנים האמצעיים כאילו אינם והזורע מתחייב. ולשיטת ר' שמעון אם ישערו בארבע אמות גדולות הרי זה להקל.
ומתרצים: רב נחמן שאמר דבר זה נוקט כרבנן דאמרי [כשיטת חכמים האומרים] שכרם רצוף הוי [הרי הוא] כרם. ואיבעית אימא [ואם תרצה לפרש באופן אחר אמור כך]: לעולם אמר אף כר' שמעון, ועל רוב אמות שבדיני כלאים אמר, ולא על כולן. עד כאן שיטת אביי בשם רב נחמן.

כל אמות ששיערו בהם חכמים תמיד באמה בת ששה טפחים, אלא הללו שוחקות, כלומר מרווחות וארוכות מעט יותר
ואילו רבא משמיה [משמו] של רב נחמן אמר: כל אמות ששיערו בהם חכמים תמיד באמה בת ששה טפחים, אלא הללו שוחקות, כלומר מרווחות וארוכות מעט יותר. והללו שאמרו להחמיר עצבות כלומר מצומצמות, מדוייקות לשיעור ששה טפחים בדיוק.
מיתיבי [מקשים מברייתא]: כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה טפחים, ובלבד (ד׳ א) שלא יהו מכוונות (שוות בדיוק). בשלמא [נניח] לשיטת רבא כוונת הברייתא כי היכי דליהויין [כדי שיהיו] הללו אמות כלאים שוחקות והללו אמות סוכה עצבות. אלא לאביי קשיא [קשה]!
ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי, אימא [אמור, תקן] כך בנוסח הברייתא: אמת כלאים באמה בת ששה, ולא שאר האמות.
ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף] ברייתא זו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה, ובלבד שלא יהו מצומצמות, הרי מכלל הדברים נלמד שתנא קמא כל אמות קאמר [אמר], ולא בכלאים בלבד!
ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי: ולאו מי איכא [והאם אין] רבן שמעון בן גמליאל דקאי כוותי [שעומד כשיטתי], אנא דאמרי [אני שאני אומר] דברי הרי הם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.
ומעירים: לשיטת אביי ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] היא בדבר אמות גדולות וקטנות. אולם לשיטת רבא מי לימא [האם יש לומר] שמחלוקת תנאי [תנאים] היא?
ומשיבים: שאין הדבר הכרחי לשיטה זו, אמר [יכול לומר] לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל לא בא לחלוק על עיקרי דברי התנא הראשון אלא הא אתא לאשמועינן: [דבר זה בא להשמיענו]: אמת כלאים לא יצמצם, שאמה זו יש להקפיד בה שתהא שוחקת.
ומקשים: אם רק זאת בלבד רצה לומר, ולימא [ושיאמר]: "אמת כלאים לא יצמצם", ודבריו באמה בת ששה למעוטי מאי? [למעט את מה בא], לאו למעוטיה [האם לא למעט] אמת סוכה ואמת מבוי ששיעורן בחמשת טפחים בלבד?
ודוחים: לא, בא למעוטי [למעט] אמה יסוד של המזבח ואמה סובב של המזבח, שהכל מסכימים שהן נמדדות באמות קטנות בנות חמשה טפחים,
דכתיב [שנאמר] : "ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח" (יחזקאל מג, יג) ופירשו חכמים: "חיק האמה" — זה יסוד המזבח, "ואמה רחב" — זה סובב שבמזבח, "וגבולה אל שפתה סביב" — אלו הקרנות, "וזה גב המזבח" — מדבר במזבח הזהב שאף הוא נמדד באמות קטנות.

הדף הבא[]

Advertisement