כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים בויקי זה, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי.

אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה בתחתית הדף והתוכן יימחק מייד

מסכת ערובין - דף ח' - יום שני - כ"ז מנחם-אב תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

- ראו התרשים להלן:

8Eruvin.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

תמונות תלת ממדיום של מסכת ערובין.png

לשימוש לומדי הדף היומי בקדומים

נושאי השיעור:

  1. רשות היחיד לעומת רשות הרבים: פינוי אשפה
  2. מבוי שפתוח לחצר
  3. מבוא שעשוי כנדל
  4. כותל אחד ארוך יותר מהשני

משנת הפתיחה: כלומר באיזו בעיה עקרונית נחלקו בנושאים אלה?ו[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקור: יצחק רסלר - פורטל הדף היומי ראו לעיל

א ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתנו מתחילה) שבין שעירבו ובין שלא עירבו פליגי [נחלקו] רב ושמואל בדין מבוי שנפרץ לרחבה, יש להסביר במקרה שעירבו במאי פליגי [במה נחלקו] ובשלא עירבו במאי פליגי [במה נחלקו], כלומר באיזו בעיה עקרונית נחלקו בנושאים אלה?
ומסבירים: בשלא עירבו פליגי [נחלקו] בדין מבוי הנ ראה מבחוץ סגור, כגון שמבחוץ יש מבוי או חצר רחבים מפתחו, ונראים כסוגרים עליו, ושוה מבפנים, שמצידו הפנימי אין רואים אותו שהוא סגור. אם מבוי כעין זה נחשב כסגור. שלדעת האומר שדינו כסגור, מותר לטלטל במבוי זה שכלה לרחבה.
ובמקרה שעירבו קמיפלגי [חולקים] בדברי רב יוסף. שאמר רב יוסף: לא שנו היתר זה במבוי שנפרץ בסופו וכלה לרחבה אלא שכלה לאמצע רחבה, וכשמביטים מצד הרחבה ניכר שהמבוי סגור. אבל כלה לצידי רחבה, שאז, שהמבוי והרחבה נראים כהמשך אחד — אסור. ונחלקו אם יש לקבל עקרון זה.

שכלה לאמצע הרחבה


ומוסיף ואמר רבה: הא דאמרת [זה שאומר אתה]: "לאמצע רחבה מותר", לא אמרן [אמרנו] אלא כשנפרץ המבוי לרחבה, והרחבה לרשות הרבים, ואותן הפרצות הן זה שלא כנגד זה. אבל אם נפרצו זה כנגד זה — אסור.

44 לאמצע הרחבה מותר.PNG

והוסיף ואמר רב משרשיא: הא דאמרת [זה שאומר אתה]: "זה שלא כנגד זה מותר", לא אמרן [אמרנו] אלא כשהיתה זו רחבה של רבים. אבל אם היתה הרחבה של יחיד, זימנין דמימלך עלה ובני לה [פעמים שנמלך עליה ובונה בה] בתים, והוי ליה [והריהי נעשית] כמבוי שכלה לה לצידי רחבה — ואסור. שהרי יתכן שעל ידי הבתים שייבנו תיסגר הרחבה מצד אחד, והמבוי יהא אז כלה לצדי רחבה, ולא לאמצעה. ומשום כך אף שהרחבה אינה בנויה עדיין, יש לעשות לה תיקון אחר, שלא יבואו הדברים לידי תקלה.
בין רחבה השייכת לרבים לרחבה השייכת ליחיד

45 צידו האחד כלה לים.PNG

והוא מוסיף: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו] מבחינת ההלכה בין רחבה השייכת לרבים לרחבה השייכת ליחיד — שאמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: מעשה במבוי אחר שצידו אחד כלה לים, וצידו אחד כלה לאשפה, ונמצא המבוי סגור משני צדדיו. ובא מעשה לפני רבי לשאול אם אין די במחיצות אלה וצריך תיקון נוסף, או די בהם ואינו זקוק לתיקון, ולא אמר בה לא היתר ולא איסור.
ומבארים: איסור לא אמר בה — דהא קיימי [שהרי עומדות] מחיצות, והמבוי סגור משני צדדים.

46 היתר חלא אמר בה.PNG

ואף היתר לא אמר בה — כי חיישינן [חוששים אנו] שמא תינטל אשפה ממקומה ונמצא צד זה של המבוי פתוח, וכן שמא יעלה הים שרטון, וחולות השרטון יחצצו בין פתח המבוי לים ושוב לא יהא הים מחיצה למבוי.
וממשיכים לבאר את דברי רב משרשיא בדרך שאלה, ולכאורה: מי חיישינן [והאם חוששים אנו] שמא תינטל אשפה? והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנה: אשפה שהיתה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, ולפיכך דינה של האשפה כרשות היחיד, והיה חלון על גבה של האשפה, כלומר: חלון בבית הסמוך לה — זורקין לה בשבת מן החלון. שהרי מותר לטלטל מרשות היחיד (הבית) לרשות היחיד (האשפה), ואין חוששים שמא יטול אדם את האשפה, ותתמעט האשפה מגובהה ולא תהיה עוד רשות היחיד, ויאסר עליו לזרוק. ויש כאן סתירה לכאורה, שבמקרים מסוימים חוששים אנו שמא תינטל אשפה ובמקרים אחרים אין חוששים לכך.
אלא יש להסיק מכאן: אלמא שני [מכאן ששונה] בין אשפה של רבים לאשפה של יחיד, שלגבי אשפה של יחיד אין לסמוך על היותה קבועה כיון שעשויה היא פעם להיפנות.
ואם כן נאמר, הכא נמי שני [כאן גם כן שונה] בין רחבה של רבים שאינה עשויה להיבנות, לרחבה של יחיד שיעלה בדעתו לשנות בה ולהוסיף בבנינה.
הביאו את המעשה ברבי, שלא רצה לפסוק במבוי שהיו בו אשפה וים משני צדדיו, ושואלים: ורבנן מאי [וחכמים בדורו של רבי מה דעתם] בהלכה זו? ממה שאמרו שרבי לא פסק בהלכה זו נראה שחכמי דורו לא סברו כמותו.
אמר רב יוסף בר אבדימי, תנא [שנה בתוספתא]: וחכמים אוסרין. אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים אלה. איכא דאמרי [יש שאומרים] לשון אחרת: אמר רב יוסף בר אבדימי תנא [שנה]: וחכמים מתירין, אמר רב נחמן: אין הלכה כדברי חכמים אלה.

47 מרימר.PNG

מסופר: מרימר פסיק לה לסורא באוזלי [היה מפסיק את ראשי מבואות סורא המפולשים לים ברשתות] שתשמשנה כמחיצה. אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא יעלה הים שרטון, ולכן אין לסמוך על גדותיו שתשמשנה כמחיצות.

48 מבוי עקום.PNG

מסופר: ההוא [אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בסורא, כרוך בודיא אותיבו ביה בעקמומיתיה [כרכו מחצלת ושמו בו בעקמימותו] שתשמש כעין לחי לתקנתו שמותר יהיה לטלטל בו. אמר רב חסדא: הא [זה] לא נעשה לא כשיטת רב ולא כשמואל. לרב שאמר: מבוי עקום תורתו כמפולש, הרי מבוי כעין זה — צורת הפתח בעי [צריך]. ואף לשמואל שאמר שמבוי כזה תורתו כסתום — הני מילי [דברים אלה] אמורים כאשר העמיד לחי מעליא [מעולה], ועל ידי כך התיר את המבוי בלחי. אבל האי [זה, המחצלת], כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה [שנושבת בה רוח וזורקת אותה] — לא כלום הוא ואינה מועילה.
ומעירים: ואי נעיץ ביה סיכתא וחבריה — חבריה [ואם נעץ במחצלת יתד וחיברה לכותל — חיברה] והרי היא כלחי, ומועילה.

שאר הפיסקאות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבוי שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים — חצר מותרת בטלטול, ומבוי אסור

ב גופא [ולגוף הדברים] חוזרים ומבררים: אמר רב ירמיה בר אבא בשם רב: מבוי שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים — חצר מותרת בטלטול, ומבוי אסור.
אמר ליה [לו] רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי: רבי, וכי לא משנתנו היא זו? "חצר קטנה, שנפרצה לגדולה — הגדולה מותרת בטלטול וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה". שכן, כשנפרץ כל אורך כותל החצר הקטנה עדיין נשארו משני צדדיה בחצר הגדולה שיירי הכתלים. ופירצת החצר הקטנה אם אינה רחבה מעשר אצבעות נראית כפתח בלבד, ואילו מבחינתה של החצר הקטנה אין לה מחיצה כלל. ודבר זה דומה ממש לדין המבוי שנפרץ במלואו לרחבה.
אמר ליה: אי מהתם הוה אמינא: [אמר לו: אם משם בלבד הייתי אומר] שיש לחלק במקרים; הני מילי — היכא דלא קא דרסי [דברים אלה אמורים במקום שאין דורסים] בה רבים, ואין הרבים עוברים בחצר הגדולה בשל פרצתה, ודינה כיחידה לעצמה. אבל היכא דקא דרסי [במקום שדורסים] בה רבים — אימא [אומר] אפילו חצר נמי [גם כן] אסורה משום דריסת הרגל של העוברים והשבים.
ומקשים: והא נמי תנינא [והרי זו גם כן שנינו] שאין דריסת הרגל מעכבת, ששנינו: חצר שהיתה מוקפת מחיצות כדינה שהרבים נכנסין לה בכניסה זו ויוצאין לה בזו, הרי דינה כרשות הרבים לענין טומאה, וספק טומאה טהור בה, אולם עדיין רשות היחיד היא לענין שבת, הרי שלענין שבת ניתנת תשומת הלב לדין המחיצות בלבד, והעובדה שהרבים עוברים שם אינה פוגמת בה מלהיות רשות היחיד.
ודוחים: אי מהתם הוה אמינא: הני מילי [אם משם הייתי אומר: דברים אלה] אמורים כשהיו הפרצות זה שלא כנגד זה.
ח׳ ב
אבל זה כנגד זה, אימא [אמור] לא, ואף לענין שבת אינה כרשות היחיד, על כן השמיע לנו שאף אם נפרצה החצר בפרצות שהן זו כנגד זו — בכל זאת היא מותרת.
ומקשים: ולרבה שאמר שאם היה מבוי שכלה לרחבה והיו הפרצות זה כנגד זה אסור, הא [דבר זה] של רב במאי מוקי לה [במה מעמיד הוא אותו], בודאי במקרה שהיו הפרצות זה שלא כנגד זה, ואם כן תרתי [שתיים] למה לי, הלא עיקרה של הלכה זו כבר נאמר בתוספתא, ולשם מה צריך רב לומר הלכה נוספת באותו ענין עצמו?
ומסבירים שאף כאן יש חידוש: אי מהתם הוה אמינא: הני מילי [אם משם, מהתוספתא בלבד, הייתי אומר: דברים אלה] שהחצר רשות היחיד לשבת הם לענין לזרוק. שהזורק לחצר זאת מרשות הרבים מתחייב, שדינה מן התורה כרשות היחיד. אבל לטלטל בה כברשות היחיד ממש — אימא [אמור] לא. ואסרו חכמים לטלטל בה, משום שרבים מצויים בה. ולכן קא משמע לן [משמיע לנו] רב שאין לחשוש לדבר, ומותרת החצר בטלטול, אף מדברי סופרים.

49 מבוי עשוי כנדל.PNG


א איתמר [נאמר] מבוי העשוי כנדל, כלומר מבוי ארוך הפתוח לרשות הרבים, ובשני צידיו מבואות קטנים שאף הם פתוחים לרשות הרבים, מה דינו? אמר אביי: עושה צורת הפתח למבוי הגדול, והנך כולהו [ואלה כולם] המבואות הקטנים מישתרו [מותרים] בלחי וקורה.

50 עשוי כצורת הפתח לגדול.PNG


אמר ליה [לו] רבא: כמאן [כמי] אומר אתה הלכה זו, כשיטת שמואל, שאמר שמבוי עקום תורתו כסתום. ולכן גם מבוי זה העשוי כנדל, כל אחד ממבואותיו הקטנים בהתחברו אל המבוי הגדול הריהו כמבוי עקום. ואולם אם כך, שנוהגים כשמואל, למה ליה [לו] צורת הפתח? הלא לדעת שמואל מותר מבוי כזה בלחי או קורה בלבד. ועוד, הא ההוא [הרי אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בנהרדעא וחשו [וחששו] לה לדברי רב. ומשמע שיש לנהוג הלכה למעשה כרב ולא כשמואל!
אלא אמר רבא, כך יש לתקנו: עושה צורת הפתח לכולהו להאי גיסא [לכולם למבואות הקטנים בצד זה] צד אחד שלהם, ואידך גיסא מישתרו [והצד האחר מותרים] בלחי וקורה.

51 עושה צורת הפתח.PNG

52 עשוי כצורת.PNG

מבוי העשוי כנדל, כלומר מבוי ארוך הפתוח לרשות הרבים, ובשני צידיו מבואות קטנים שאף הם פתוחים לרשות הרבים, מה דינו
ב אמר רב כהנא בר תחליפא משמיה [משמו] של רב כהנא בר מניומי משמיה [משמו] של רב כהנא בר מלכיו משמיה [משמו] של רב כהנא רביה [רבו] של רב, ואמרי לה [ויש אומרים]: רב כהנא בר מלכיו היינו [זהו] רב כהנא רביה דרב. וכך נמסרה הלכה: מבוי הפונה לרשות הרבים שצידו אחד ארוך וצידו אחד קצר, אם היה הבדל האורך שבין צד אחד לשני פחות מארבע אמות — מניח את הקורה באלכסון, על קצותיהם של שני כותלי המבוי. היה ארבע אמות או יותר — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הצד הקצר, כלומר: מקצה הצד הקצר בקו ישר למקום המקביל בקיר הארוך, ואינו משתמש בחלק המבוי שמעבר לקורה. רבא אמר: אחד זה ואחד זה — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר.

53 ארבע אמות.PNG


והוסיף רבא: ואימא טעמא דידי, ואימא טעמא דידהו [ואומר את הטעם שלי ואומר את הטעם שלהם לשיטות השונות]. אימא טעמא דידי [אומר את הטעם שלי]: קורה טעמא מאי [מה טעמה] — משום היכר, שתיקנו חכמים שידעו בני המבוי שזה סוף התחום שמותר לטלטל בו, ובאלכסון לא הוי [אינו] היכר. ואלה שיראו אנשים מטלטלים בחלק של הצד הארוך יחשבו שמותר בכלל לטלטל ברשות הרבים.
אף אימא טעמא דידהו [אומר את הטעם שלהם], הם סבורים שקורה משום מאי [מה] — משום מחיצה, שהקורה נחשבת כיורדת ונמשכת עד למטה ויוצרת כעין כותל רביעי למבוי. ואם מחיצה היא באלכסון נמי הוי [גם כן הריהי] מחיצה.
מניח קורה באלכסון
אמר רב כהנא: הואיל ושמעתתא דכהני היא, אימא בה מילתא [והלכה של "כהנים" היא, אומר בה דבר] אף אני, ואוסיף להלכה זו שנמסרה על ידי חכמים ששמם רב כהנא. הא דאמרת [זה שאומר אתה] מניח הקורה באלכסון, לא אמרן [לא אמרנו] אלא שאין באלכסונו זה יותר מעשר אמות, אבל יש באלכסונו יותר מעשר, אף שרוחב המבוי עצמו פחות מעשר, דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הצד הקצר.

54 מניח הקורה באלכסון.PNG

 מפני שפתח הרחב מעשר אמות אינו ניתר על ידי קורה, והרי כאן כל השטח שמתחת הקורה הוא בחינת פתח.
ג איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו להשתמש ולטלטל בשטח המקביל אל תחת הקורה בכל מבוי הניתר על ידי קורה? ונחלקו הדעות: רב ור' חייא ור' יוחנן אמרו: מותר להשתמש תחת הקורה. שמואל ור' שמעון בר רבי ור' שמעון בן לקיש אמרו: אסור להשתמש תחת הקורה.

55 מהו להשתמש תחת הקורה.PNG

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר בדבר זה נחלקו], דמר [שחכם זה, המתירים] סבר: קורה משום היכר, ומר [וחכם זה, האוסרים] סבר: קורה משום מחיצה.
ודוחים שאין זה הכרחי, לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] קורה משום היכר, ואולם הכא בהא קמיפלגי [כאן בזה נחלקו]: דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: היכרא [ההיכר] הוא בשביל אלה הנמצאים מלגיו [בפנים], ולכן אין להשתמש מחוץ לקצה הפנימי של הקורה. ומר סבר: היכרא מלבר [וחכם זה המתירים סבר: ההיכר מבחוץ] לנמצאים ברשות הרבים, ולכן מותר לטלטל עד גבולה החיצוני של הקורה.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא [ואם תרצה אמור שהכל סבורים שקורה מתירה] משום מחיצה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו] דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: חודו הפנימי של הקורה נחשב כיורד וסותם, ומה שמתחת לקורה אינו בתחום הסגור. ומר סבר [וחכם זה המתירים]: חודו החיצון יורד וסותם, ולכן מותר לטלטל גם תחת הקורה. ונמצא שאין לצרף מחלוקת זו בנוגע לדין שימוש תחת הקורה עם המחלוקת בדבר מהותה של הקורה.

56 הכל מודים.PNG

ואמר רב חסדא: הכל מודים במקום של בין לחיים, כלומר, כנגד הלחי ששמים להתיר את המבוי, שאסור, שהלחי דינו כמחיצה ואין משתמשים אלא עד צידו הפנימי ולא הלאה מכן.
ד בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: מה יהא הדין אם נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי, ורוחב היתידות הוא מבחוץ והניח קורה על גביהן של היתדות, במקום על כותלי המבוי, והיא צמודה לפתח המבוי מבחוץ, מהו? האם קורה זו מתירה או לא?
אמר ליה [לו] רב חסדא: לדברי המתיר — אסור, שהמתיר בשימוש תחת הקורה סבור שצידה החיצון הוא החשוב, וצד חיצון זה הלא מצוי מחוץ למבוי ואינו יכול להתיר. ואילו לדברי האוסר שימוש מתחת לקורה — מותר לטלטל במבוי זה, שהרי קצהו הפנימי צמוד לפתח המבוי.
ואילו רבא אמר: לדברי האוסר, נמי [גם כן] אסור כי בעינן [צריכים אנו] קורה המתירה שתהיה על גבי מבוי, וכאן ליכא [אין], ואין קורה הסמוכה למבוי מתירה.

57 נעץ שתי יתדות.PNG

מצגות דר' יצחק רסלר[עריכה | עריכת קוד מקור]

(נוסף לראשונה לעיל)

הדף הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.