מסכת שבת דף צ"ז - יום חמישי י"ט סיון תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי - להלן
פורטל הדף היומי - להלן

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall


תוכן[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה"ר
[הקדמות:
רה"ר רק עד י' טפחים. רה"י – עד הרקיע.
מוליך ברה"ר, אפילו שמחזיק מעל י', חייב (כמשא בני קהת).
מושיט מרה"י לרה"י באותו צד – חייב (כמו שהושיטו את הקרשים במשכן)].
זורק דרך רה"ר
א. האם חייב – חכמים פוטרים ור"ע מחייב.
תי אפשרויות:
למטה מ-י'
מעל י'
א
מחלוקת
האם אומרים קלוטה כמי שהונחה.
ר' נהוראי (מדייק מ"ברשות הרבים עצמה").
רב חלקיה בר טובי וברייתא – המחלוקת בין ג ל-י, אך מתחת לג קלוטה כמי שהונחה.
רבה, רב חלקיה בר טובי וברייתא – פטור
ב
רבה – כולם מחייבים (קלוטה כמי שהונחה).
ר"א – מחלוקת (לרבנן: לא קלוטה כהונחה ולא זורק ממושיט. ר"ע – ממושיט, ואולי גם קלוטה).
מחלוקת –
האם לומדים זורק ממושיט.
ר"א – ר"ע מחייב גם מעל י'.
הערות:
וצא שהכרענו כ-א בגלל הברייתא, ולא לומדים זורק ממושיט.
וקשה על רב שאסר, תשובה – שם שתי הגזוזטראות לא באותו גובה, וחוששים שיפול וילך להביא.
גם כשאין איסור תורה, עדיין יש צורך בעירובי חצרות, אא"כ שתיהן שלו.
למה בפחות מ-ג' ברור שקלוטה כהונחה? מדין לבוד.
מה המקור ללבוד:
1.(ברה"ר הנ"ל – לא יתכן שרה"ר תהיה שטוחה לגמרי (קשה – גם ג'!))
2.(בתחתית דופן סוכה – אין גדיים בוקעין בה).
3.בין הדופן לסכך – לבוד הלכה למשה מסיני.
(צז. 5-)

ב. זורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד
חכמים פוטרים (כאמור – לא אומרים קלוטה כמי שהונחה),

רבי מחייב (רב ושמואל – גם מסכים שאין קלוטה כהונחה, ומחייב רק ברה"ר מקורה, שנחשבת מלאה).

וכן בברייתא (צז: 2-), אך אם עבר ברה"ר 4 או 2+2, מצטרפים וחייב.

ג. האם מחייבים על תולדה במקום אב
(א. ראינו בדף צו: שר"א מחייב על תולדה במקום אב וחכמים לא)).

ב. שמואל – חייב 2. למי שמואל התייחס:

1.רב חנא – על רבי הנ"ל שזורק דרך רה"י חייב על הכנסה והוצאה.
            וקשה – הרי רבי למד מ"אלה הדברים" לט אבות, ושחייב רק עליהן ולא יותר.

2.רב יוסף – על ר"י, אדם שזרק מרה"י לרה"ר ונח רק אחרי 4 אמות (הוציא + טלטל).
ר"י – חייב

חכמים – פטור

שמואל

2
(הוצאה + טלטול)

מחייב על תולדה במקום אב

1

(רק הוצאה).
מחייב רק על האב.

שהרי לא יתכן שרבנן פוטרים לגמרי גם מההוצאה.

דחיית שמואל

1
(הוצאה).

נחשב שנחה כשהגיעה לרה"ר.

0

לא נחשב שנחה.

באמר שרוצה שתנוח כשתגיע לרה"ר, והמחלוקת היא אם קלוטה כמי שהונחה.

ולשניהם לא חייב על תולדה במקום אב.

הערות:

1.ניסיון ראיה לשמואל –
ר"י מחייב גם על שובט ומדקדק, לכאורה הכוונה שמחייב על תולדה במקום אב. דחייה – הכוונה שמוסיף אותם כאב מלאכה.
2.רבה ורב יוסף כאפשרות השנייה שר"י חייב 1.
3.רבינא – להו"א שחייב 2, איך יתכן, הרי רצה שיגיע או לתחילת רה"ר או לסוף ד"א? רב אשי – לא היה אכפת לו לאן תגיע.
4.אגב זה:
התכוון ל-8 וזרק 4

התכוון ל-4 וזרק 8

גמרא

ודאי חייב

כמו שם משמואל

ספק

דחייה

פטור – צריך כוונה למקום הנחיתה (כרב אשי)

ואינו דומה לשם משמואל,
כי נחיתה ב-4 אינה חלק מה-8.

קודם

א וכיון שהוזכרה צרעת מרים מביאים את מה שאמר ריש לקיש: החושד בכשרים — לוקה בגופו, דכתיב [שכן נאמר]: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א) וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני [וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שמאמינים] הם ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הן — מאמינים בני מאמינים, ואילו אתה אין סופך להאמין.
הן מאמינים — כפי שמפורש בכתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו" (שמות ד, לא). בני מאמינים — שנאמר באברהם אבינו: "והאמין בה ' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו). ואילו אתה אין סופך להאמין בך בני ישראל, וכפי שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב). ממאי [ממה, מנין לנו] שלקה משה? דכתיב [שכן נאמר]: "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד, ו).
על אותו ענין אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוסי בר' חנינא: מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות. ומנין? — שאילו במדת פורענות כתיב [נאמר]: "ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג" (שמות ד, ו), ואילו במדה טובה כתיב [נאמר]: "ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו" (שמות ד, ז), ונדייק: מחיקו הוא ששבה כבשרו, כלומר, מיד, עוד לפני שהוציאה. כיון שהוזכר הענין מעירים בענין נס אחר שאירע שם.
על מה שנאמר "וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטתם" (שמות ז, יב), אמר ר' אלעזר: היה זה נס בתוך נס, שבלע המטה את התנינים לא בעודו בצורת תנין אלא בצורת מטה.

(נחזור למשנה - במה תלויה המחלוקת )

ב שנינו במשנה שנחלקו ר' עקיבא וחכמים בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. שר' עקיבא מחייב כזורק מרשות לרשות, וחכמים פוטרים.
בעי [שאל] רבה: האם כשזרק למטה (בתוך גובה) מעשרה טפחים מן הקרקע פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובזה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' עקיבא סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] שקלוטה באויר ועוברת דרכו הריהי כמה (כמו) שהונחה, והרי זה אם כן כאילו הונחה ממש ברשות הרבים ונחשבת כעקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שקלוטה באויר כמה שהונחה, אבל הזורק למעלה מעשרה טפחים — לדברי הכל פטור, ולא ילפינן [ואין אנו לומדים] דין זורק מדין מושיט. שאף שהמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לדעת הכל חייב, אפילו למעלה מעשרה טפחים, מכל מקום הזורק בכגון זה פטור.
או דילמא [שמא] בלמעלה מעשרה טפחים פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובדבר זהב נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' עקיבא סבור]: ילפינן [למדים אנו] דין זורק מדין מושיט, ולכן אף הזורק למעלה מעשרה דרך אויר רשות הרבים — חייב, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור] כי לא ילפינן [אין אנו למדים] זורק ממושיט, אבל למטה מעשרה — לדברי הכל חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — קלוטה כמה שהונחה דמיא [נחשבת].
אמר רב יוסף: הא מילתא איבעיא ליה [דבר זה נסתפק לו] לרב חסדא ופשטה ניהליה [ופתר לו] זאת רב המנונא מהא [ממה ששנינו בברייתא זו], ששנינו: מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה, ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. ומכאן נדייק: מדקאמר [ממה שאמר] "ברשות הרבים עצמה " פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי בלמטה מעשרה טפחים פליגי [חלוקים הם],
ובמאי [ובמה], באיזה סוג של העברה מרשות לרשות? אילימא [אם תאמר] במעביר בידיו ממש, וכי יכול אתה לומר שכאשר העביר למטה מעשרה — הוא דמחייב [שמתחייב], ואילו בשהעביר למעלה מעשרה — לא מחייב [אינו מתחייב]? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: המוציא בשבת משוי (משא) מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — חייב, שכן היה משא בני קהת במשכן, ומהם למדנו דין הוצאה. אלא לאו [האם לא] מדברת הברייתא בזורק, ולמטה מעשרה הוא דמחייב [שמתחייב], למעלה מעשרה — לא מחייב [אינו מתחייב], ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי בשאלה האם קלוטה באויר דינה כמה שהונחה פליגי [נחלקו]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
ופליגא [וחלוקה] מסקנה זו על שיטת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מחייב היה ר' עקיבא אפילו בלמעלה מעשרה טפחים. והאי דקתני [וזו ששנינו] באותה ברייתא "רשות הרבים עצמה "הרי זה להודיעך כחן (תוקף דעתם) דרבנן [של חכמים]
שאפילו ברשות הרבים עצמה הריהם פוטרים, וכל שכן למעלה מעשרה טפחים שאינו עוד בתחומה. וכן פליגא [חלוקה] מסקנה זו שאמר ר' אלעזר על דברי רב חלקיה בר טובי, שאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה טפחים לקרקע — לדברי הכל חייב, שמאחר וקבעו חכמים כלל שכל דבר שבתוך שלושה טפחים דינו כמחובר לו ("לבוד"), הרי זה אם כן כהנחה גמורה. למעלה מעשרה — לדברי הכל פטור. משלשה טפחים ועד עשרה — באנו למחלוקת ר' עקיבא ורבנן [וחכמים].
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כרב חלקיה: בתוך שלשה — לדברי הכל חייב, למעלה מעשרה — אינו אלא משום שבות (איסור שמדברי חכמים בהלכות שבת), שאסרו חכמים לזרוק ולהעביר חפץ מרשות היחיד השייכת לאדם אחד לרשות השייכת לאחר, בלא עירוב. ואם היו שתיהן רשויות שלו — מותר. משלשה טפחים ועד עשרה — ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין.


ג שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שהוזכרה שאם היו שתי רשויות היחיד שלו — מותר. לימא תהוי תיובתיה [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על שיטת רב, דאיתמר [שנאמר] שהיתה מחלוקת אמוראים בבעיה זו: שני בתים אפילו הם שייכים לאדם אחד והיו בשני צדי רשות הרבים, רבה בר רב הונא אמר בשם רב: אסור לזרוק בשבת חפץ מזה לזה. ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה. ודוחים: ולאו מי אוקימנא [והאם לא העמדנו, הסברנו] כבר את ההלכה ההיא של רב בכגון דמידלי חד ומתתי חד, דזימנין נפל, ואתי לאתויי [שמוגבה אחד הבתים ונמוך אחד (לא באותו מישור), שכיון שאינו זורק למישרין לפעמים יפול החפץ לרשות הרבים, ויבוא להביאו] משם, ויעבור על איסור שמדברי תורה.

ד אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] ככלל: כל פחות משלושה טפחים — כלבוד (צמוד) דמי [נחשב]? אמר ליה [לו]: לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט [תוחלק, תיושר] במלקט וברהיטני, כיון שאי אפשר שרשות הרבים תהא חלקה לחלוטין, ויש להביא בחשבון שבתוך המציאות קיימים הבדלי גובה קטנים ברשות הרבים.
והקשה לו: אי הכי [אם כך] שזהו הטעם, אם כן שלשה טפחים נמי [גם כן] מדוע אינם נחשבים כלבוד אלא רק פחות משלושה? ותו, הא דתנן [ועוד, הלכה זו ששנינו במשנה] בדיני סוכה: המשלשל דפנות של סוכה מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ למטה שלשה טפחים — פסולה, שנחשבת הסוכה כחסרת דפנות, ומכאן נסיק: הא [הרי] שאם שלשל את הדפנות פחות משלשה טפחים לקרקע — כשרה, וכאן הלא אין מקום לנימוק שאין אפשרות להחליק את קרקע רשות הרבים.
ודחה: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] שחלל שהוא גדול משלושה טפחים אינו נחשב כמחיצה משום שמחיצה כזאת אינה משמשת עוד לתפקידה, משום דהויא לה [שהרי היא] מחיצה שהגדיים בוקעין (עוברים) בה. ורק בפחות משלושה טפחים שוב אינם יכולים לעבור. ועוד הקשה לו קושיה אחרת: תינח [נניח] להסבר זה כשהרווח של שלושה טפחים הוא למטה כלפי הקרקע, שאפשר לומר שביותר מזה שוב אינו מחיצה, אבל דין פחות משלושה טפחים האמור בכמה הלכות כאשר החלל הוא למעלה, וכגון באופן שהסכך מרוחק מן הדפנות, מאי איכא למימר [מה יש לומר] להסברתו? אלא יש לסכם כי הלכה זו שכל פחות משלשה כלבוד דמי [נחשב] — הלכתא גמירי לה [כהלכה למשה מסיני היא נלמדת].

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מקרה הנידון לאיסור בדומה לזה המובא במשנה: הזורק חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע — רבי מחייב משום הוצאה לרשות היחיד, וחכמים פוטרין. ועל כך שנינו כי רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה בגג הנמצאת בין שתי רשויות הרבים, שבמקרה כזה אמרינן [אומרים אנו] כי ביתא כמאן דמליא דמי [הבית נחשב כממולא] וחפץ העובר בתוך בית נחשב אם כן כאילו נח על גבי דבר ממשי, אבל ברשות היחיד שאינו מקורה הוא לא חייב אפילו לדעת רבי. ובנושא זה אמר רב חנא שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחייב היה רבי במקרה זה שתים, שתי חטאות: אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (השניה), ואחת משום הכנסה, כשנכנס החפץ בתחילה לרשות היחיד.
ומסופר כי יתיב [יושב היה] רב חנא וקא קשיא ליה [והיה מתקשה בדבר זה]:(צ״ז ב) למימרא [האם נאמר] שמחייב רבי על תולדה במקום אב מלאכה?
שהרי הכנסה והוצאה הם אב מלאכה ותולדתה! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר, מצות שבת נאמרה במלים "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" (שמות לה, א), ומביטוי זה יכולים אנו ללמוד כמה הלכות, שכן די היה לומר "דבר" וכשאומר "דברים" — הרי שנים (שמיעוט רבים — שנים), וכשאומר "הדברים" מרבה על ידי תוספת ה־ה' הנוספת — שלישי, והמלה "אלה" שבכתוב "אלה הדברים" עולה בגימטריא שלושים ושש, הרי יחד אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני. וכיון שרבי סבור שיש מספר קבוע של אבות מלאכות, בודאי יחייב רק על האבות ולא על התולדות!
אמר ליה [לו] רב יוסף: מר אהא מתני לה, וקשיא ליה [אדוני על זה שונה אותה, את דברי רב יהודה, וקשה לו] אם כן מדברי רבי על דברי רבי, ואולם אנן [אנחנו] על דברי ר' יהודה מתנינן [שונים אנו] אותה ולכן לא קשיא לן [קשה לנו].
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: זרק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים — ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין.
ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה ר' יהודה שתים; אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ואחת משום העברה ארבע אמות ברשות הרבים, ואילו חכמים פוטרים בהעברה. ובעל כורחנו עלינו לפרש כך: דאי סלקא דעתך חדא [שאם יעלה על דעתך לומר שאחת] הוא שמחייב ר' יהודה, אם כן מכלל הדברים אתה למד דרבנן פטרי [שחכמים פוטרים] לגמרי, וכיצד יתכן הדבר? הא אפיק לה [הרי הוציא אותה, את החפץ] מרשות היחיד לרשות הרבים. את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כי ר' יהודה חדא [אחת] הוא שמחייב, ורבנן פטרי [וחכמים פוטרים] לגמרי, והיכי משכחת ליה [וכיצד מוצא אתה אפשרות כעין זו?] — כגון שאמר עד דנפקא לה [שתצא] לרשות הרבים רצוני שתנוח מיד.
ובהא קמיפלגי [ובזה נחלקו] שר' יהודה סבר [סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] ומקבלים את הכלל קלוטה באויר כמה (כמו) שהונחה ממש, וממילא איתעבידא ליה [נעשתה לו] מחשבתו, שכיון שנקלט החפץ באויר רשות הרבים הרי זה כמונח ברשות זו עצמה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] קלוטה כמה שהונחה, וממילא לא איתעבידא ליה [נעשתה לו] מחשבתו, ופטור על מלאכה זו! אבל על תולדה במקום אב לא מחייב ר' יהודה.
את ההסבר הזה דוחים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה מוסיף למנין המלאכות אף את השובט (מותח את חוט הערב) והמדקדק (המשווה ומיישר את חוטי האריג). אמרו לו חכמים: שובט הרי הוא בכלל מלאכת מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל מלאכת אורג. ומעתה, מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו בהדי הדדי [האם לא מדובר באופן שעשה את שתיהן, שובט ומיסך, יחד], ושמע מינה [ולמד ממנה] כי מחייב היה ר' יהודה על תולדה במקום אב!
את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה, מנייין] סמך לדבריך אלה? דילמא [שמא] לעולם מדובר באופן דעבדה להא לחודה, והא לחודה [שעשתה את זו לחוד, לעצמה, ואת זו לחוד] ור' יהודה על תולדה במקום אב לא מחייב, ובהא קמיפלגי [ובעקרון זה נחלקו] ר' יהודה וחכמים: שר' יהודה סבר [סבור] כי הני [אלה] השובט והמדקדק אבות נוספים נינהו [הם], ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי הני [אלה] תולדות נינהו [הם].
תדע שכן הוא, דקתני [ששנינו] בלשון "ר' יהודה מוסיף", ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי כוונת ר' יהודה שאלו הם אבות, אם כן מאי [מה המשמעות] של הביטוי "מוסיף" — מוסיף אבות. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי הכוונה לתולדות — מאי [מה משמעות] הביטוי "מוסיף"? איתמר נמי [נאמר גם כן] כי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: לא חייב ר' יהודה אלא אחת.
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתינו מתחילה] כי מחייב היה ר' יהודה שתים הרי יש להקשות כיצד יתכן שנתכוון גם להוצאה מרשות היחיד וגם להעברה ברשות הרבים? שכן אי להכא קבעי לה [אם לכאן להוציא לרשות הרבים בלבד רצה אותה] — להכא [לכאן] שתעבור ארבע אמות לרשות הרבים לא קבעי לה [רצה אותה]. וכן, אי להכא קבעי לה [אם לכאן, להעברה ברשות הרבים, רצה אותה] — להכא [לכאן] להוצאה מרשות היחיד לא קבעי לה [רצה אותה]. אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא: יש ליישב ולומר כי מדובר כאן באומר "כל מקום שתרצה — תנוח", שגילה דעתו מתחילה שהוא מרוצה בכל מלאכה שתיעשה על ידי החפץ שזרק.

א כיון שדובר בעניין זריקה של חפץ בשבת בין רשויות שונות ובתוך רשות אחת, מביאים כאן כמה דברים בענין כוונה בזריקה. ואומרים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי אם נתכוון לזרוק למרחק שמנה אמות ברשות הרבים, וזרק בפועל רק ארבע — חייב, שהרי זה דומה למקרה שכתב "שם" מ"שמעון", שלא השלים כל כתיבת המלה אבל רשם במקומה מלה קטנה אחרת, שהרי עשה מלאכה בשיעור המינימלי. אלא יש לשאול: אם נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה — מהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הא אפיק ליה [הרי מכל מקום הוציא אותו, את החפץ], או דילמא [שמא]: היכא דבעי, הא [במקום שרצה הזורק שינוח החפץ, הרי] בסופו של דבר הוא לא נח. על כך אומרים: ולאו היינו [והאם אין זה] בדיוק מה שאמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, וכפי שהוזכר מקודם, ואמר ליה [לו] רב אשי כתשובה כי מדובר באומר "כל מקום שתרצה תנוח", ורק באופן זה מתחייב אם זרק יותר או פחות מן השיעור שהתכוון לו.
ולהיפך, לנקודה הראשונה שלכאורה היתה מובנת מאליה, היא הצריכה בירור, ודקאמרת [ומה שאמרת] הרי כתב "שם" מ"שמעון", מי דמי [האם זה דומה]? הלא התם [שם] כל כמה שלא כתיב [כתב] את האותיות "שם" (כלומר, "שמ") — לא מכתיב ליה [תיכתב לו] המלה "שמעון", ואולם הכא [כאן] בזריקת שמונה כאשר ברצונו היה לזרוק ארבע בלבד, וכי כל כמה דלא זריק [שאינו זורק] ארבע אמות — לא מיזדרקי ליה תמני [ייזרקו לו שמונה]?! שהרי לזריקת שמונה אמות אין צורך בשתי זריקות בודדות של ארבע אמות כל אחת, ושאלה זו עדיין צריכה פתרון.
תנו רבנן [שנו חכמים]: הזורק בשבת חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, בין אותן שתי רשות הרבים, אם בסך הכל זרק ארבע אמות ברשות הרבים משני עברי רשות היחיד — חייב משום העברת ארבע אמות ברשות הרבים (צ״ח א) פחות מארבע אמות — פטור, כיון שאין לחייבו לא משום העברה ולא (צ"ח א)פחות מארבע אמות — פטור, כיון שאין לחייבו לא משום העברה ולא משום הוצאה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע, חידש לנו] בהלכה זו? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: ראשית שרשויות מצטרפות, ואף שרשות הרבים אחת מופרדת מרשות הרבים האחרת על ידי רשות היחיד — מחשיבים אותן כאחת, ושנית דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] קלוטה כמה שהונחה, ולכן אין החפץ נחשב כאילו היה ברשות היחיד תוך כדי מהלכו, ולכך פטור.

הדף הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.