מסכת שבת דף ק"ה בס"ד יום ששי כ"ז סיון תש"פ

105SHABAT.jpg

מבוסס גם על שיעורו של הרב חיים סבתא בישיבת "ברכת משה" ב"מעלה אדומים" - https://zoom.us/my/openforall

תוכן הפרק[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקור: ספריא - ביאור הרב עדין שטיינזלץ

שאם כתב בשבת אות אחת כנוטריקון (קיצור), ר' יהושע בן בתירה מחייב אותו וחכמים פוטרין[עריכה | עריכת קוד מקור]

א שנינו במשנה שאם כתב בשבת אות אחת כנוטריקון (קיצור), ר' יהושע בן בתירה מחייב אותו וחכמים פוטרין. אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן זימרא: מנין ללשון נוטריקון מן התורה — שנאמר: "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי א"ב המו"ן גוים נתתיך" (בראשית יז, ה). הרי שהפסוק עצמו מקצר אב המון לאברהם. ואף את תיבות "אב המון" דרשו לשון נוטריקון: אב נתתיך לאומות, בחור (בחיר) נתתיך באומות, המון חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות, ותיק נתתיך לאומות, נאמן נתתיך לאומות.
ר' יוחנן דידיה אמר [משלו עצמו אמר] על "אנכי" שבתחילת עשרת הדברות, שהוא נוטריקון של: אנא נפשי כתיבת יהבית [אני בעצמי כתבתי ונתתי]. רבנן אמרי [חכמים אמרו] שהוא נוטריקון של: אמירה נעימה כתיבה יהיבה [נתונה]. איכא דאמרי [יש שאומרים, דורשים] את "אנכי" למפרע (הפוך), כך: יהיבה [נתונה] כתיבה נאמנין אמריה.
דבי [בבית מדרשו] של ר' נתן אמרי [אמרו] שיש נוטריקון אחר בתורה: "ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי יר"ט הדרך לנגדי" (במדבר כב, לב) "ירט" נוטריקון של יראה, ראתה, נטתה האתון. דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה החכם]: המלה "כרמ"ל" בפסוק "ולחם וקלי וכרמל" (ויקרא כג, יד) משמעה — כר מלא, כשגרעין התבואה ממלא את השבולת. רב אחא בר יעקב אמר: את דברי דוד "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים והוא קללני קללה נמרצ"ת ביום לכתי מחניים" (מלכים א ב, ח) יש לדרוש ש"נמרצת" הוא נוטריקון: נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא.
רב נחמן בר יצחק אמר שיש במקרא נוטריקון נוסף: "ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטד"ק" (בראשית מד, טז), שהוא ראשי תיבות של: נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים (טהורים) אנחנו, קדושים אנחנו.

שארר הלימוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב משנה הכותב בשבת שתי אותיות בשתי העלמות, וכגון שנזכר בינתיים ששבת היום, אות אחת בשחרית ואות אחת בין הערבים, רבן גמליאל מחייב חטאת כשוגג במלאכה גמורה וחכמים פוטרין.
ג גמרא ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חולקים]? רבן גמליאל סבר [סבור] שאין ידיעה נחשבת לחצי שיעור, שאם נודע לאדם שחטא בשגגה לאחר שעבר בדבר הפחות מן השיעור שמתחייבים עליו — אין ידיעה זו נחשבת, ואם שגג שוב בחלק אחר של אותה עבירה מצטרפים שני החלקים ליחידה אחת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי יש ידיעה לחצי שיעור, ואם נודע לו בין שני חלקי המעשה האסור הרי כל חלק נחשב לדבר בפני עצמו ואינו מצטרף עוד לחבירו.

הדרן עליך "הבונה"

א משנה ר' אליעזר אומר: האורג מתחייב על מלאכה זו בשבת אם ארג שלשה חוטין בתחילה של האריגה וכן אם מוסיף חוט אחת על האריג המצוי כבר. וחכמים אומרים: בין בתחילה בין בסוף שיעורו כדי להתחייב — אריגת שני חוטין. העושה שתי בתי נירין, כלומר, קושר את חוטי השתי בין שעשה זאת בנירין או בקירוס, בנפה או בכברה וכן בסל — חייב משום עשיית בתי נירים. והתופר, שיעורו להתחייב — בשתי תפירות. והקורע מתחייב אם עשה זאת בשיעור שיש בו על מנת לתפור במקום הקרע כדי לתקנו שתי תפירות.

ב גמרא כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני [שנה] בדברי ר' אליעזר "שתים", כלומר, שני חוטים בתחילה. ושואלים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] "שלשה "! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], כי הא [זה] אחד מן המקורות — מדבר באלימי [בעבים], הא [זה, האחר] — מדבר בקטיני [בדקים]. אמרי לה להאי גיסא [יש שאמרו זאת ופירשו לצד זה], לחייב בעבים יותר מבדקים, ואמרי לה להאי גיסא [ויש שאמרו זאת ופירשו לצד זה, לחייב בדקים יותר מבעבים]. ומפרטים, אמרי לה להאי גיסא [יש שאמרו זאת ופירשו לצד זה]: אלימי — תלתא לא סתרי, תרי — סתרי [חוטים עבים — שלושה אין אריגתם נסתרת, אבל שניים — נסתרים], קטיני — תרי נמי לא סתרי [דקים — אפילו שניים אינם נסתרים]. ואמרי לה להאי גיסא [ויש שאמרו זאת ופירשו לצד זה]: קטיני — תלתא ידיעי, תרי — לא ידיעי [בדקים — שלושה חוטים ניכרים, שניים — אינם ניכרים], אלימי — תרי נמי ידיעי [בעבים — שניים גם כן ניכרים].

תניא [שנויה ברייתא]: האורג שלשה חוטין בתחילה וכן חוט אחד על האריג — חייב. וחכמים אומרים: בין בתחילה בין בסוף — שיעורן שני חוטין. ובשפה של הבגד הארוגה מחוטים אחרים או בצבע אחר הריהו מתחייב — על שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין (שלושה חוטי שתי). ומדוע מתחייב עליו? הא [הרי] למה זה דומה — לאורג צלצול (שרוך) קטן, ולצורך זה ארג שני חוטין ממנו ברוחב שלשה בתי נירין, שהם רוחבו של השרוך. ומה שאמרנו והאורג שלשה חוטין בתחילה ואחד על האריג שהוא חייב, הרי סתמא [סתם ברייתא זו] כשיטת ר' אליעזר היא.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: האורג בשבת שני חוטין על הגס (אריג ?הרבה?) ועל האימרא (שפת הבגד לאורך חוט הערב) — חייב. ר' אליעזר אומר: אפילו ארג אחד — חייב. והאורג בשפה (שפת הבגד לאורך חוט השתי), אם ארג שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין — חייב. הא [הרי] למה זה דומה — לאורג צלצול קטן ולצורך זה ארג שני חוטין על רוחב שלשה בתי נירין. ומעירים: מה שאמרנו כאן שהאורג שני חוטין על הגס ועל האימרא חייב — הרי סתמא [סתם ברייתא זו] כשיטת רבנן [חכמים].
(רש"י) - ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין - יש שאורגין סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור שלשה בתי נירין והאורג בו שני חוטין חייב:
למה זה דומה - כלומר להכי מחייבי באריג קצר כי האי ולא אמרי כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד:
דומה לאורג צלצול קטן - חגורה קצרה שאינה רחבה יותר משלשה בתי נירין:

ג שנינו במשנה שהעושה בשבת שני בתי נירין — חייב. ושואלים: מאי [מה] הכוונה בנירין? אמר אביי: תרתי בבתי נירא וחדא בנירא [שתיים קושר, מרכיב בבתי הניר, בחוט השתי, ואחת קושר בניר, חוט היוצא מקנה האריגה]. שנינו במשנה שחייבים על עשיית בתי נירים בקירוס, ושואלים: מאי [מהו] בקירוס זה? אמר רב: מצוביתא, החלק המקביל למוט העולה ויורד בנולים יציבים.
ד ועוד שנינו במשנה שהתופר בשבת שיעור להתחייב הוא בשתי תפירות. ושואלים: הא תנינא [הרי שנינו כבר] ברשימת אבות המלאכות: והתופר שתי תפירות! ומשיבים: משום דקבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף]: "והקורע על מנת לתפור שתי תפירות", קתני נמי [שנה גם כן] את דין התופר. ועוד שנינו במשנה כי הקורע שיעורו כדי להתחייב — אם קרע על מנת לתפור שתי תפירות. ושואלים: הא נמי תנינא [הרי גם כן את דין הקורע שנינו כבר] ברשימת אבות המלאכות! אלא משום דקבעי למיתני סיפא [משום שרצה לשנות בסוף, במשנה הבאה], הלכה חדשה, הקורע בחמתו ועל מתו, משום הכי קתני [כך שנה] גם התופר שתי תפירות.
ועוד שנינו במשנה שמתחייב אדם אם קורע בשבת בגד על מנת לתפור שתי תפירות. ושואלים: היכי משכחת לה [היכן מוצא אתה אותה] שיהא צורך לקרוע על מנת לתפור אחר כך?(ק״ה ב) דעבדא כי כיסתא [שעשוי הבגד כעין כיס] שנוצר מקום בולט בבגד ומפריע לתפירה, ולכן קורעים בו ומכניסים את הצד הבולט בתוך התפר.

א משנה הקורע בגד בחמתו (בכעסו), וכן אם קורע על מתו, וכל שאר המקלקלין בכל מלאכה — פטורין. והמקלקל על מנת לתקן — שיעורו כדי להתחייב הוא כאותו שיעור המחייב את המתקן. שיעור המלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה — כמלא רחב הסיט (הרוחב שבין האצבע והאמה) כפול, והאורג שני חוטין — שיעורו כמלא הסיט.

ב גמרא שנינו במשנה שהקוע בחמתו ועל המת — פטור. ורמינהו [ומשליכים, ממראים סתירה] לדבר ממה ששנינו בברייתא: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו — חייב משום מלאכה בשבת. ועוד אמרו: ואף על פי שמחלל את השבת בקריעה זו, מכל מקום יצא ידי חובת קריעה של אבילות. והרי שהקורע על מתו חייב! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] שכן הא [זה] ששנינו שחייב — הרי זה במת דידיה [שלו], שחייב לקרוע עליו, והא [וזה] ששנינו שפטור — הרי זה במת דעלמא [סתם].
ושואלים: והא [והרי] אף במשנתנו "מתו" קתני [שנינו]! ומסבירים: לעולם תאמר שמדובר אף במשנתנו הפוטרת במת דידיה [שלו, קרובו], ובהנך דלאו [ואולם מדובר באותם שלא] בני אבילות נינהו [הם], אותם קרובים שאין לגביהם חובת אבילות מן התורה. ושואלים: ובכל זאת, ואי [ואם] חכם הוא המת — חיובי מיחייב [חייב] לקרוע עליו בין כך וכך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חכם שמת — הכל קרוביו. ותוהים: הכל קרוביו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא אימא [אמור תקן]: הכל כקרוביו, לומר שהכל קורעין עליו את בגדיהם, והכל חולצין עליו, שמסירים את הלבוש מכתף אחת והולכים בכתף אחת חשופה כסימן אבל (כך נוהגים התימנים עד היום) , והכל מברין עליו ברחבה, שאוכלים סעודת הבראה כאבלים, וכל זה משום שפטירת החכם היא אבידה לכל אדם מישראל. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו חכם הוא [שהמת אינו חכם].

ועוד שואלים: ואי [ואם] אדם כשר הוא חיובי מיחייב [חייב] הלא לקרוע עליו בין כה וכה כאשר עומד שם בשעת פטירתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים — כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. ותוהים: כדי שיבכה?! וכי ערבונא שקלי מיניה [ערבון נוטלים ממנו] כדי שימלא את חובתו?! אלא יש לתקן ולומר: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה על אדם כשר שמת מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל אותו כבוד שעשה למת. ומכל מקום קשה שהרי שנינו שצריך לקרו עליו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו [שהמת לא] אדם כשר הוא.


ועוד שואלים: ואי דקאי [ואם הוא באופן שעומד] בסמוך למת בשעת יציאת נשמה — חיובי מיחייב [חייב] בכל אופן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: העומד על (בסמוך) המת בשעת יציאת נשמה — חייב לקרוע, הא [הרי] למה זה דומה — לספר תורה שנשרפה! ומשיבים: לא צריכא, דלא קאי [נצרכה משנתנו, אלא לאופן שאינו עומד] בסמוך לו בשעת יציאת נשמה.


ג ועוד שואלים: תינח [נניח] שתירצת את הסתירה, בענין מתו, אלא הסתירה בין דין הקורע בחמתו שנאמר במשנתנו שפטור ובין דין הדין ששנינו בברייתא שהקורע בחמתו חייב קשיא [קשה] שמשנתנו פוטרת בקורע בגדים בחמתו והברייתא מחייבת! ומשיבים: מדין הקורע בחמתו שבמשנה על דין הקורע בחמתו שבברייתא נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], שכן הא [זו] הברייתא המחייבת — היא כדברי ר' יהודה, ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת — היא כדברי ר' שמעון. ומפרטים: הא [זו] הברייתא המחייבת כדברי ר' יהודה היא שאמר שכל העושה מלאכה אסורה שאין צריכה לגופה — חייב עליה, ולכן חייב אף הקורע בחמתו. ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת כדברי ר' שמעון היא שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.


ושואלים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יהודה האומר שחייב עליה רק במתקן, שלדעתו רק העושה מלאכת תיקון שאינה צריכה לגופה חייב, אבל במקלקל מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שחייב? אמר ר' אבין: האי נמי [זה הקורע בחמתו גם כן] מתקן הוא, משום דקעביד [שעושה] נחת רוח ליצרו, שנרגע מחמתו כשקורע את הבגד, ונמצא שנהנה ותיקן משהו על ידי כך. ושואלים: וכהאי גוונא מי שרי [ובאופן זה האם בכלל מותר לקרוע]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) חילפא בר אגרא שאמר משום ר' יוחנן בן נורי: המקרע את בגדיו בחמתו והמשבר את כליו בחמתו, והמפזר את מעותיו בחמתו — יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו "עשה כך", ולמחר אומר לו "עשה כך". עד שלבסוף, כשאדם זה אינו יכול להשתלט על יצריו, אומר לו היצר "עבוד עבודה זרה" והולך ועובד. אמר ר' אבין: מאי קראה [מהו המקרא המרמז על כך] — שנאמר: "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" (תהילים פא, י) — איזהו אל זר שיש בגופו של אדם ("בך") — הוי אומר: זה יצר הרע. נמצא שאסור לאדם לקרוע בגדים בחמתו כשהוא נהנה מסיפוק היצר בכך!


ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה [שעושה זאת להטיל אימה על אנשי ביתו], ולהראותם שהוא כועס מאד הריהו קורע ומשבר דברים, אף שבאמת אינו כועס עד כדי כך. כי הא [כמו מעשה זה] שרב יהודה כשרצה להראות כעס היה שליף מצבייתא [תולש חוטים מן הבגד], וכן רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי [שבר כלים שבורים], וכן רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא [היה משליך לשפחתו דגים קטנים על ראשה], וכן ר' אבא תבר נכתמא [שבר כיסוי של כד], שחכמים אלה השתדלו לגרום נזק קטן ככל האפשר, ועם זאת לעשות רושם כאילו הם כועסים ביותר.


ד ואגב הזכרת מקצת מדיני אבילות על אדם כשר ועל חכם, מביאים את מה שאמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר — הקדוש ברוך הוא סופרן לאותן דמעות ומניחן בבית גנזיו, וכפי שנאמר: "נדי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" (תהילים נו, ט). אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם — ראוי לקוברו בחייו, שנאמר ביהושע: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (יהושע כד, ל), ולמדו חכמים: מלמד שרגש עליהן ההר להורגן משום שלא הספידוהו כראוי. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם — אינו מאריך ימים, ועונש זה הוא מדה כנגד מדה, שהוא לא נצטער על מות החכם — אף הוא ימות במהרה, וכך נוהג הקדוש ברוך הוא כפי שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח), ודרשו זאת שהקדוש ברוך הוא מעניש ("תריבנה") מדה במדה ("בסאסאה" — בסאה סאה).


איתיביה [הקשה לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והרי נאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע" (שופטים ב, ז), הרי שאף שלא הספידוהו כראוי האריכו ימים! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: בבלאי [בבלי], עליך לדייק בלשון הכתוב: ימים אכן האריכו, ואולם שנים לא האריכו, שלא הוציאו אפילו שנה אחת. והקשה לו: אלא מעתה הכתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ" (דברים יא, כא), וכי אף שם תאמר ששכרם שיאריכו רק ימים ולא שנים? ענה לו: ברכה שאני [שונה], ויש לפרש דברי ברכה במובן הרחב ביותר של המלה.
ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: אחד מן האחין שמת,(ק״ו א) ידאגו כל האחין כולן שמא גם יום מיתתם מתקרב. וכן אחד מבני חבורה שמת — תדאג כל החבורה כולה. אמרי לה [יש אומרים] שיש לדאוג במיוחד כאשר מת הגדול שבהם, שאם הוא לא ניצול מן הפורענות אחרים, ודאי שלא ינצלו. ואמרי לה [ויש אומרים] שיש לדאוג במיוחד כאשר מת הקטן שבהם, שבעונשים מתחילים מן הקטן, ושמא תחילת עונש היא לכל החבורה.

הדף הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.