Family Wiki
Advertisement

- דף קל"ה - יום ראשון - כ"ז תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת[]

ד הזכרנו קודם בדרך אגב את דברי רב בענין טיפול בפצע בשבת. ומעתה באים לדון בהם גופא [לגופם]. שנינו שאמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. ושמואל אמר: אסור לתת את החמין או השמן ישירות על גבי המכה משום שנראה הדבר כרפואה, אלא נותן את החמין או השמן חוץ למכה מעליה, ושותת ויורד למכה עצמה.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך (סמרטוט) ליתן אותו על גבי המכה בשבת, והרי זה כדברי שמואל האוסר לעשות דבר שנראה כעשוי לרפואה, וקשה לרב! ומשיבים: התם [שם] לא משום חשש רפואה אסרו אלא משום חשש סחיטה.
ועוד תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא דומה: אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך, שעל גבי מכה בשבת, והרי ראיה מכך לשיטת שמואל. ותירצו: התם נמי [שם גם כן] משום סחיטה חששו.
תניא כוותיה [שנויה ברייתא מפורשת כשיטתו] של שמואל: אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה.
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא גמי (מין סוף) יבש ולא כתיתין (סמרטוטים) יבשין. ומעירים: קשיא [קשה] מענין כתיתין על ענין כתיתין, שהרי מתחילה התיר מוך ואחר אסר כתיתים! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאסר — הרי זה בחדתי [בחדשים] שמרפאים, הא [זה] שהתיר הרי זה בעתיקי [בישנים] שאינם מועילים כל כך. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] שהני [אלו] הכתיתין מסו [מרפאים], ונלמד מכאן לענין רפואת כל מכה.
ה שנינו במשנה כי תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו וכן אנדרוגינוס אין מילתם דוחה את השבת אף שהיא היום השמיני ללידתם. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ופירשו את הכתוב: "ערלתו" משמעו — ערלתו ודאי דוחה את השבת, (קל״ה א) ואולם לא ספק שאין ברור אם יש למול אותו דוחה את השבת. ועוד, "ערלתו" משמע — ערלתו ודאי דוחה את השבת, וכן לא אנדרוגינוס שספק אם חייב הוא מילה דוחה את השבת.
ואילו ר' יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת, ואם לא נימול הרי כשהגדיל ענוש כרת. והוא מדקדק מן המקרא: ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא מילת זה שנולד בין השמשות דוחה את השבת. וכן ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא מילת מי שנולד כשהוא מהול (שנולד בלא ערלה) דוחה את השבת. שאכן נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של ילד כזה שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית כעין מילה, ובית הלל אומרים: אינו צריך, שהרי הוא נימול כבר.
אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא על כך היתה המחלוקת, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה שנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהסכימו שערלה כבושה היא, כלומר, שילד זה אינו מהול ממש אלא שאין ערלתו נראית. על מה נחלקו — על גר שנתגייר כשהוא מהול, שמלו אותו משום מה בהיותו גוי, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ודיו בטבילה בלבד.

שלא מילת ספק דוחה את השבת[]

א מקודם הבאנו את מה שאמר מר [החכם] שלא מילת ספק דוחה את השבת. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה], איזה ספק נוסף? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא את זה ששנו חכמים]: ילד בן שבעה, כלומר, שנולד לאחר שבעה חדשים של הריון, מחללין עליו את השבת, שהוא קרוב לחיים. ובן שמנה חדשי הריון סבורים שמסוכן הוא, ובודאי לא יחיה, ולכן אין מחללין עליו את השבת. ואף זה שהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה חדשים — אין מחללין עליו את השבת.

ואמרו: בן שמונה חדשים — הרי הוא כאבן לדיני מוקצה, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה (מתכופפת עליו) ומניקתו מפני הסכנה שלה, שמא מתוך שאינה מניקה יגרום החלב שבדדיה למחלה.

נחלקו בנולד מהול
לענין פסק הלכה בנולד מהול איתמר [נאמר] שנחלקו בכך חכמים, רב אמר: הלכה כדעת התנא קמא [הראשון], כלומר, כשיטת ר' יהודה במחלוקת בית שמאי ובית הלל שלדעתו נחלקו בנולד מהול, וכיון שאנו פוסקים כבית הלל, נמצא שילד שנולד כשהוא מהול אינו צריך אפילו הטפת דם ברית. ושמואל אמר: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי בנולד מהול ולדעת הכל הטפת דם ברית.

נולד לו תינוק אחד כשהוא מהול, והגיע זמן מילתו בשבת
ומסופר: רב אדא בר אהבה אתיליד ליה ההוא ינוקא [נולד לו תינוק אחד] כשהוא מהול, והגיע זמן מילתו בשבת. אהדריה אתליסר מהולאי [החזירו על שלושה עשר מוהלים] ולא רצו למולו, עד שמלו בעצמו ואירע דשוייה [שעשאו] בשל כך כרות שפכה, שלא ידע למול ופצע אותו יותר מכדי הצורך. אמר רב אדא בר אהבה: תיתי [מגיע] לי דבר זה, משום דעברי [שעברתי] על דברי רב, שהרי פסק רב שהנולד כשהוא מהול אף הטפת דם ברית אינו צריך.

שמואל ופסק שצריך להטיף ממנו דם ברית רק בחול
אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי על דברי שמואל לא עבר?! אימר [אמור] שאמר שמואל ופסק שצריך להטיף ממנו דם ברית רק בחול, ואולם בשבת מי [האם] אמר? ובוודאי אין מחללים שבת במקרה זה. ומעירים כי הוא רב אדא בר אהבה סבר [סבור היה] כשיטה אחרת, שלא רק שחוששים אנו כאן לערלה כבושה, אלא ודאי ערלה כבושה היא. וכיון שוודאי ערלה היא, יש צורך לעשות בתינוק מעין מילה, ודוחה היא אם כן את השבת. דאיתמר [שנאמר] שכבר נחלקו אמוראים בדבר ילד שנולד כשהוא מהול האם מותר להטיף בו דם ברית בשבת, רבה אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא ערלה כבושה היא, וספק אם כן אם הוא ערל גמור ומותר למולו בשבת או שמא לא. ואילו רב יוסף אומר: ודאי ערלה כבושה היא, ובודאי מותר למולו, שהרי ודאי ערל הוא.

מסורת היא כי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ילד שנולד כשהוא מהול — שצריך להטיף ממנו דם ברית
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] סברה זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הקפר אומר: מסורת היא כי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ילד שנולד כשהוא מהול — שצריך להטיף ממנו דם ברית, ועל מה נחלקו — אם לחלל עליו את השבת לצורך מילתו. בית שמאי אומרים מחללין עליו את השבת, ובית הלל אומרים: אין מחללין עליו את השבת. ומכאן מסיק רב יוסף: לאו [האם לא] מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא הראשון] שר' אליעזר הקפר בא לחלוק עליו סבר [סבור] שמחללין עליו את השבת לדברי הכל, ובא ר' אליעזר הקפר לחלוק על דבריו ולומר שלא בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מחללין עליו את השבת?!

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה בענין מילה בשבת, אלא רק בצורך בהטפת דם ברית בחול.
ודוחים: ודילמא [ושמא] התנא קמא [הראשון] של דברי הכל אין מחללין את השבת קאמר [אמר], ובא ר' אליעזר הקפר לומר שיש מחלוקת בדבר! ומיד דוחים טענה זו: אם כן שבא ר' אליעזר הקפר לומר שיש מחלוקת בדבר אם מתירים לחלל שבת, הרי מי הוא החולק — בית שמאי, וכי ר' אליעזר הקפר טעמא [את הטעם] של בית שמאי אתא לאשמעינן [בא להשמיענו]? והלא שיטתם דחויה מן ההלכה, ולא הוצרך לבוא להוסיף דברים בענין זה! ומשיבים שאף זו אינה ראיה גמורה: דילמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה בענין מילה בשבת, אלא רק בצורך בהטפת דם ברית בחול.

שאר פרקי התלמוד[]

ב אמר ר' אסי: כלל הוא שכל שאמו טמאה לידה בלידתו — נימול לשמונה ימים, וכל שאין אמו טמאה לידה, כגון ילד שלא נולד כדרכו אלא הוצא על ידי ניתוח — אין נימול לשמנה דווקא, שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב-ג), ובכתוב זה השווה הכתוב את הדברים, ללמד שרק אותו ילד שאמו טמאה בלידתו הוא שנימול ביום השמיני.

ונתחדשה הלכה ואין להוכיח מדברים שהיו לפני מתן תורה
אמר ליה [לו] אביי: דורות הראשונים שמאברהם עד מתן תורה יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה, שהרי עדיין לא ניתנה אז הלכה זו של טומאת לידה ובכל זאת נימול הילד לשמנה ימים כאמור בתורה בספר בראשית!
אמר ליה [לו] ר' אסי: מכאן אין להוכיח, שכן נתנה תורה לאחר מכן,(קל״ה ב) ונתחדשה הלכה ואין להוכיח מדברים שהיו לפני מתן תורה.

יוצא דופן (ילד שלא נולד כדרכו אלא על ידי ניתוח) ומי שיש לו שתי ערלות
ושואלים: איני [וכי כן הוא] לגבי עיקר הלכתו של ר' אסי? והא איתמר [והרי נאמר] שיש מחלוקת בהלכה זו. ששנינו: יוצא דופן (ילד שלא נולד כדרכו אלא על ידי ניתוח) ומי שיש לו שתי ערלות, נחלקו בו רב הונא ורב חייא בר רב. חד [אחד מהם] אמר: מחללין עליו את השבת במילתו. וחד [ואחד מהם] אמר: אין מחללין. ועד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בענין ההיתר לחלל עליו את השבת, אבל בכלל למולו לשמנה ימים — ודאי מהלינן ליה [מלים אנו אותו] אף שיוצא דופן אין אמו טמאה לידה! ומשיבים: הא בהא תליא [זו בזו תלויה], ואין כאן שתי מחלוקות, אלא הסבור שמחללים עליו את השבת סבור אף שמלים אותו ביום השמיני.

דבר זה שאמר רב אסי שחובת המילה לשמונה ימים תלויה בהיות האם טמאה לידה, כבר כתנאי [כמחלוקת תנאים] הוא שנוי.
א ומעירים: דבר זה שאמר רב אסי שחובת המילה לשמונה ימים תלויה בהיות האם טמאה לידה, כבר כתנאי [כמחלוקת תנאים] הוא שנוי. ששנינו: יש יליד בית (ילד שנולד בתוך בית ישראל לשפחה כנענית, שיש למולו כשאר עבדי ישראל), שהוא נימול ליום אחד, כלומר, מיד עם לידתו. ויש יליד בית שנימול לשמנה. יש עבד מקנת כסף שנימול ליום אחד, ביום הראשון ללידתו, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה.

כיצד? לקח (קנה) שפחה מעוברת ואחר כך ילדה ברשותו ילד — זהו מקנת כסף (שהרי קנה את העובר עם השפחה) הנימול לשמונה
ומסבירים, כיצד? לקח (קנה) שפחה מעוברת ואחר כך ילדה ברשותו ילד — זהו מקנת כסף (שהרי קנה את העובר עם השפחה) הנימול לשמונה. ואם לקח שפחה שכבר ילדה וקנה את ולדה עמה מיד כשהגיע התינוק לרשותו חייב למולו, ונמצא שזו היא מקנת כסף שנימול לאחד.

וכן יש יליד בית שנימול לשמונה, כיצד?
וכן יש יליד בית שנימול לשמונה, כיצד? — כגון שלקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה. ר' חמא אומר, יש לחלק בצורה אחרת בין המקרים: אם ילדה השפחה ואחר כך הטבילה לשם שפחות — זהו יליד בית שנימול לאחד. ואם הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.

אינו שונה לו, אינו מחלק בין הטבילה ואחר כך ילדה ובין ילדה ואחר כך הטבילה
נמצא שהתנא קמא [הראשון] לא שני ליה [אינו שונה לו, אינו מחלק] בין הטבילה ואחר כך ילדה ובין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב [שאף על פי] שאין אמו טמאה לידה, שהרי לפני טבילתה אינה חייבת כלל במצוות, ואין בה טומאת לידה, מכל מקום הוא נימול לשמנה. נמצא שנחלקו ר' חמא ותנא קמא בהלכה זו שקבע ר' אסי.

אם ילדה ורק אחר כך הטבילה — הרי זהו יליד בית שנימול לאחד
ולגופו של דבר אמר רבא: בשלמא [נניח], לשיטת ר' חמא משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] שיהא יליד בית הנימול לאחד, וכן יליד בית הנימול לשמנה, ומקנת כסף הנימול לאחד ומקנת כסף הנימול לשמנה, באופן זה: אם ילדה ורק אחר כך הטבילה — הרי זהו יליד בית שנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.

מקנת כסף הנימול לשמנה
מקנת כסף הנימול לשמנה — כגון שלקח שפחה מעוברת ונמצא ששילם גם בעד העובר וקנאו, והטבילה לאחר מכן, ואחר כך ילדה. מקנת כסף הנימול לאחד — כגון שלקח אדם זה שפחה, וזה, אדם אחר, קנה את עוברה ומיד כשנולד יש לו למולו, שמאחר ואין לבעל העובר חלק באמו, הריהו נימול לאחד.
אלא לדעת התנא קמא [הראשון], בשלמא כולהו משכחת להו [נניח כל המקרים מוצא אתה אותם] גם לשיטתו, אלא יליד בית הנימול לאחד היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה אפשרות]?

בלוקח שפחה לעוברה, שקונה שפחה לא לצורך עצמה, אלא כדי שעוברה יהא שלו
אמר ר' ירמיה: בלוקח שפחה לעוברה, שקונה שפחה לא לצורך עצמה, אלא כדי שעוברה יהא שלו.
ושואלים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאומר] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], שאדם שאינו קונה את גוף הרכוש אלא רק את הרווחים והפירות היוצאים ממנו אינו נחשב כקונה את גוף הדבר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב] מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אינו מחלק אם קונה את גוף השפחה, או קונה רק את פרי עמלה או ילדים שיולדת!
אמר רב משרשיא: לשיטה זו יש להסביר כי מדובר באופן שלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה, שיכולה היא להתנות עמו, או הוא עמה, שלא יטבילנה לשפחות אלא תישאר גויה כשהיתה, ואילו עוברה הוא עבד שנולד לישראל, וחייב מיד עם לידתו במילה.
ב

ואין להוכיח מדברים שהיו לפני מתן תורה[]

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (בראשית כו ה).1

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (שמות טז כח).2


משנה מסכת קידושין פרק ד משנה יד

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא … וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום: "ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד א).3 מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי" (בראשית כו ה).4

מסכת יומא דף כח עמוד ב

אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה,5 שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמור משמרתי וגו' " (בראשית כו ה).6 אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות! – הא איכא נמי מילה. – ואימא שבע מצות ומילה!7 – אמר ליה: אם כן מצותי ותורתי למה לי? אמר רבא ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין,8 שנאמר: "תורותָי" – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.9

ויקרא רבה ב י, פרשת ויקרא

"מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א ב)10 – ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים.11 אדם העלה שור ע"ג המזבח, שנאמר: "וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהלים סט לב).12 נח קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר: "ויבן נח מזבח לה' " (בראשית ח כ). אברהם קיים את התורה כולה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' " – שהוא עשה קרבן והקריב איל. יצחק קיים מה שכתוב בתורה והשליך עצמו לפני אביו כשה זבוח.13 יעקב קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר: "ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וכו' " (בראשית לה ד).14 יהודה קיים מה שכתוב בתורה … יוסף קיים מה שכתוב בתורה … עד שלא נתנה תורה להם והם עשו אותה מאליהם. לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול. עליהם הוא אומר: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' " (תהלים קיט א), ואומר: "הצור תמים פעלו" (דברים לב ד), ואומר: "האל תמים דרכו" (תהלים יח לא).15

רש"י בראשית פרק כו פסוק ה

"שמע אברהם בקולי" – כשניסיתי אותו. "וישמר משמרתי" – גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבוּת לשבת: "מצותי" – דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים: "חקותי" – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו: "ותורתי" – להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני.16

רשב"ם בראשית פרק כו פסוק ה

עקב אשר שמע אברהם בקולי – על העקידה דכתיב: "עקב אשר שמעת בקולי": וישמור משמרתי – כגון מילה דכתיב בה: "ואתה את בריתי תשמור": מצותי – כגון מצות שמונה ימים דכתיב: "כאשר ציוה אותו אלהים": חוקותי ותורותי – לפי עיקר פשוטו כל המצות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים, כולם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדשו ונתפרש[ו] לישראל וכרתו ברית לקיימן.17

רמב"ן בראשית פרק כו פסוק ה

וישמור משמרתי – לשון רש"י בקולי, כשנסיתי אותו. משמרתי – גזירות להרחקה כגון שניות לעריות שבות לשבת. מצותי – מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון גזל ושפיכות דמים. חקותי – דברים שיצר הרע ועו"ג משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חקו על עבדיו. ותורתי – להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני. ואם כן יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא נתנה, וכך אמרו (ב"ר צד ג) … שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו וכו': ויש לשאול: אם כן איך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות … ועמרם נשא דודתו18 ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה, והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו? …. 19

ואולי נאמר, משמרתי – שניות לעריות של בני נח, ומצותי – גזל ושפיכות דמים, חקותי – אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן, ותורותי – דינין ואסורי עבודה זרה, שאלו כולן נצטוו בהן בני נח, והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן, וכמו שהזכירו ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז יד ב).20 ודרשו "במאה שערים" שמדדוה למעשרות (ב"ר סד ו), כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים, או לכהני ה', כגון שם ועבר ותלמידיהם, כענין והוא כהן לאל עליון (לעיל יד יח).21

והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד. ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם, כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין לו ב). וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (בספרי דברים פסקא מג) … והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא, כמו שדרשו (בספרי) באשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב), ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות.22

שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרצו ד"ה תשובה הנה

וזה שאמרו: "נתנה תורה ונתחדשה הלכה", שיהיה אחוָה למקבלי התורה. אבל קודם לכן לא היה להם אחוָה. ועדיין אין להם אחוָה לאותם שלא קבלו תורה ואפי' נתגיירו כדפרישית. והא דאמרינן: אמר יעקב אני לא אברך שנשאתי שתי אחיות שעתידה תורה לאסור אותם,23 מכל מקום, חסידות הוא להתרחק מהדבר הדומה לאסור מן התורה ולפיכך לא רצה לברך. ואם תאמר: אמאי לא אקשינן איך נשא עמרם דודתו? וי"ל דלא אקשינן הכי אלא משום דאמרינן קיימו האבות את התורה כולה, אבל בשאר בני אדם אמרינן: "נתנה תורה ונתחדשה הלכה".24

מסכת פסחים דף נ עמוד א

וירא שם יהודה בת איש כנעני. מאי כנעני? אילימא כנעני ממש – אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, בא יצחק והזהיר את יעקב, ויהודה אזיל ונסיב? אלא אמר רבי שמעון בן לקיש: בת גברא תגרא, דכתיב: "כנען בידו מאזני מרמה" (הושע יב ).25

ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא וכו' – אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. קשה, איך אמר שמצות החודש היא ראשונה, והרי קודם זה יש המילה וגיד הנשה שנצטוו קודם לכן? יש לומר שכל המצות כולן נאמרו למשה רבינו ע"ה, ומילה וגיד הנשה אעפ"י שנכתבו באברהם ויעקב, אפילו הכי נאמרו למשה בכלל שאר התורה. ואם היתה התורה מתחלת מהחודש הזה לכם, היה כותב אותם בתורה, שהרי נאמרו למשה. דסבר ליה כמאן דאמר: גיד הנשה לא ניתן עד סיני, אלא שנכתב במקומו. וגם מילה נכתבה בפרשת תזריע, אבל עתה שהתחיל התורה מבראשית כתבן במקומן.26

בראשית רבה צה ג

… ללמדך, שבכל מקום שהיה יעקב יושב , היה עוסק בתורה, כשם שהיו אבותיו. ועד עכשיו לא נתנה תורה, וכתיב באברהם: "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית כו ה)! ומהיכן למד אברהם את התורה? ר' שמעון בר יוחאי אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה. ומנין? שכן הוא אומר: "אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז ז). רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר: "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (משלי יד). ר' יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר: " עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי".27

השיעור הבא[]

Advertisement