מסכת שבת דף קל"ו

- דף קל"ו - יום שני - כ"ח תמוז תש"פ התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

• המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

כל ילד ששהה כשהוא חי שלשים יום אחר לידתו, באדם — אינו חשוד עוד שהוא נפל

ב בדברים הקרובים לנושא שדנו בו מביאים עוד, תניא [שנויה ברייתא]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ילד ששהה כשהוא חי שלשים יום אחר לידתו, באדם — אינו חשוד עוד שהוא נפל, ויש לשער שהוא ילד רגיל שימשיך לחיות. וראיה לדבר ממה שנאמר בדיני פדיון וערכים: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא" (במדבר יח, טז), נמצא שבפחות מבן חודש אין לו ערך כלל, שעדיין אין ידוע אם אינו נפל. וכן וולד ששהה שמנת ימים בבהמה — שוב אינו נפל, וכפי שנאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז).
ושואלים: הא [הרי] אם לא שהה עדיין הילד עד שלושים יום — ספיקא הוי [ספק הוא] אם נפל הוא או לא לגבי כמה הלכות,
קל״ו א
מימהל [למול] היכי מהלינן ליה [כיצד אנו מלים אותו], שמא נפל הוא ואין לחלל שבת על מילתו!
אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך (בכל אופן שנוכל לדון), ומתוך שיקול זה: אם חי הוא — שפיר קא מהיל [יפה הוא מוהל], ואם לאו [לא], אלא נפל הוא — מחתך בבשר הוא, והמחתך בבשר המת אינו נחשב כעושה חבורה, ואם כן אינו עושה מלאכת איסור.
ומקשים: ואלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: ספק הוא בן שבעה חדשים להריון, ספק בן שמונה — אין מחללין עליו את השבת, והשאלה היא: אמאי [מדוע]? נימהליה [נמול אותו] בשבת ממה נפשך! שכן אם חי הוא — שפיר קא מהיל [יפה הוא מוהל], ואם לאו [לא] — מחתך בבשר הוא, וחיתוך בשבת בבשר המת אין בו איסור!
אמר מר בריה [בנו] של רבינא: אנא [אני] ורב נחומי בר זכריה תרגימנא [הסברנו]: אכן, מימהיל [למול] — הכי נמי מהלינן ליה [כך גם כן שמלים אותו]. לא נצרכה מה שאמרנו שאין מחללין עליו את השבת אלא לענין מכשירי מילה שאין מכינים עבורו בשבת, ואליבא [ולשיטת] ר' אליעזר הסבור שלצורך מילה בזמנה דוחים את השבת אפילו להכנת המכשירים.
אמר אביי: ילד שעדיין לא שהה שלושים יום מלידתו אם כחי או כמת הוא נחשב, הרי זה כתנאי [כתנאים], שנחלקו בדבר זה אם נפל דינו כחי או מת, שעל הכתוב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט) דרשו: פסוק זה בא להביא (לרבות) עובר בהמה גסה (שיולדת כרגיל לתשעה חדשים) בן שמנה חדשים להריון שאין שחיטתו מטהרתו אלא דינו כנבלה. ולא רק שאסור באכילה אלא מטמא במגע ובמשא. ואילו ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים: שחיטתו מטהרתו, ואינו כנבילה.
מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון סבור] שעובר כזה לחי הוא נחשב, ולכן שחיטתו מטהרתו כדין כל בהמה טהורה. ומר סבר [וחכם זה, התנא הראשון, סבור] של מת הוא נחשב.
אמר רבא: אי הכי, אדמיפלגי [אם כך, עד שהם נחלקים] לענין טומאה וטהרה, ליפלגי [שיחלקו] לענין אכילה אם מותר לאכול ולד זה לאחר שחיטה! ומאחר ולא נחלקו בדבר זה — ראיה היא שלא דנו כלל בצד זה.

אלא יש לדחות את ההסבר הקודם ולומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] למת הוא נחשב, ואולם ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון סברי [סבורים] שדינו כטרפה, ומעתה טרפה לאו אף על גב [האם לא אף על פי] שלענין הלכה למתה היא נחשבת, שהרי אין טריפה אלא בהמה שאין לה סיכוי לחיות עוד, ובכל זאת אם שחטוה — שחיטתה מטהרתה, ואינה מטמאה כנבילה, אף שהיא אסורה באכילה כטריפה, הכא נמי — לא שנא [כאן גם כן — אינו שונה]. ורבנן [וחכמים] שאינם מקבלים טענה זו אומרים: לא דמי [אינו דומה] לטרפה, שכן טרפה — היתה לה שעת הכושר, שלפני שנפל בה אותו מום או פצע אשר הטריפה היה זמן שהיתה כשרה לגמרי, ואולם האי [זו] שהיא בת שמונה חדשי הריון בלבד — לא היתה לה שעת הכושר מעולם.
וכי תימא [ואם תאמר]: זו שהיא טרפה כבר מבטן, שנולדה בעלת מום מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והלא גם היא לא היתה לה שעת הכושר? אלא אף שם איכא למימר [יש לומר] ולחלק: התם [שם] בטריפה — יש לפחות במינה שחיטה, הכא [כאן] בנפל — אין במינה שחיטה, שנפל כזה אין שום צד שיהא ראוי לשחיטה.

שאר פרקי התלמוד

הסבור כי כל בהמה שעברו שמונה יום ללידתה והיא חיה שוב אין לחשוש שהיא נפל
א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] על רבן שמעון בן גמליאל הסבור כי כל בהמה שעברו שמונה יום ללידתה והיא חיה שוב אין לחשוש שהיא נפל, או לא סבורים הם כשיטתו? אם תמצי [תרצה] לומר כי פליגי [חלוקים] הם, אם כן האם הלכה כמותו בענין זה, או אין הלכה כמותו?

עגל שנולד ביום טוב — שוחטין אותו ביום טוב זה
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: עגל שנולד ביום טוב — שוחטין אותו ביום טוב זה, הרי שאיננו חוששים לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואין ממתינים עד היום השמיני ללידתו! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], דקים ליה בגוויה [שמוחזק לנו בו] באותו עגל שכלו לו חדשיו ונשלם זמן הריונו ואינו ספק נפל.

הלא רואים מכאן ששוחטים את הבכור ביום לידתו
תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: ושוין ר' יהודה ור' שמעון שנחלקו בענין ההיתר לראות את מומי הבכור ביום טוב, שאם נולד בכור הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן, ואיננו אומרים שהוא מוקצה כיון שהוא בכור האסור באכילה עד שיפול בו מום ואחר יבוא חכם ויבקר וידע אם מותר לשחטו. ולענייננו — הלא רואים מכאן ששוחטים את הבכור ביום לידתו! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שכלו לו חדשיו בוודאי ואינו ספק נפל.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. ונלמד מכאן גם כי אם נפסקת הלכה — מכלל הדבר אתה למד דפליגי [שנחלקו בדבר]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] תשובה שלימה לשתי הבעיות בענין זה.

תינוק שלא מלאו לו שלושים יום ונפל מן הגג או אכלו ארי — דברי הכל תינוק זה חי הוא, כלומר, אנו מניחים שהיה זה תינוק חי, ומת בתאונה
ב אמר אביי: תינוק שלא מלאו לו שלושים יום ונפל מן הגג או אכלו ארי — דברי הכל תינוק זה חי הוא, כלומר, אנו מניחים שהיה זה תינוק חי, ומת בתאונה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה כגון שפיהק ומת. שנשם התינוק מעט ומת מיד, מר סבר [חכם זה, חכמים, סברו]: התינוק חי הוא כיון שנולד חי. ומר סבר [וחכם זה סבור]: מת הוא, עד שיעבור לפחות חודש מלידתו.
למאי נפקא מיניה [מה יוצא מזה להלכה] אם התינוק נחשב כנולד או לא? — הרי זה לענין לפטור את האם מן הייבום. שאם נולד ילד חי — שוב אין אמו חייבת ביבום, ואולם אם מת הוא מתחילה הרי זה כאילו לא היה למת ילד כלל וחייבת אשתו ביבום.
ומקשים: וכי אפשר להניח שנפל מן הגג או אכלו ארי לדברי הכל חי הוא? והא [והרי] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע איקלעו לבי בריה [הזדמנו לבית בנו] של רב אידי בר אבין, ועביד להו עיגלא תילתא ביממא דשבעה [ועשה להם עגל משולש ביום השביעי] ללידתו. ואמרי ליה [ואמרו לו]: אי איתרחיתו ליה עד לאורתא [אם הייתם ממתינים לו עד הערב] — הוה אכלינן מיניה [היינו אוכלים ממנו], השתא [עכשיו] שלא המתנת — לא אכלינן מיניה [אין אנו אוכלים ממנו]. נמצא איפוא שעגל ששחטוהו לפני הזמן שיצא בו מכלל נפל עדיין יש לחשוש שמא נפל היה, ואם כן הוא הדין לילד שמת בתאונה!

כשפיהק ומת לדברי הכל — מת הוא מתחילתו
אלא יש לגרוס אחרת: כשפיהק ומת לדברי הכל — מת הוא מתחילתו, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה באופן שנפל מן הגג וכן באכלו ארי, שמר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור]: מת הוא, ומר סבר [וחכם זה סבור] כי כיון שלא מת מעצמו חי הוא.
מסופר: בריה [בנו] של רב דימי בר יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא [נולד לו תינוק אחד]. בגו תלתין יומין שכיב [בתוך שלושים יום מת] אותו תינוק. יתיב קמתאביל עילויה [ישב והיה מתאבל עליו]. אמר ליה אבוה [לו אביו] רב דימי בר יוסף: האם צוורוניתא קבעית למיכל [מטעמים שמאכילים אבלים רוצה אתה לאכול]? והלא הלכה היא שילד שמת לפני שלושים דינו כנפל, ואין מתאבלים עליו! אמר ליה [לו]: קים לי ביה [מוחזק לי בו] שכלו לו חדשיו.

אירע בו דבר על תינוק שמת בתוך שלושים יום]. חזייה דיתיב וקא מתאבל עילויה [ראהו שיושב ומתאבל עליו] על אותו תינוק
ובדומה לזה מסופר שרב אשי איקלע בי [הזדמן לבית] רב כהנא. איתרע ביה מילתא בגו תלתין יומין [אירע בו דבר על תינוק שמת בתוך שלושים יום]. חזייה דיתיב וקא מתאבל עילויה [ראהו שיושב ומתאבל עליו] על אותו תינוק. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר ליה מר להא [אין אדוני סבור את הלכה זו] שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שרק זה שעברו עליו שלושים יום ללידתו אינו נפל? אמר ליה [לו]: קים לי בגויה [מוחזק לי בו] שכלו לו חדשיו ואינו נפל.
ג איתמר [נאמר] שדנו חכמים בשאלה: מה קורה כאשר מת תינוק בתוך שלשים יום ללידתו ונמצאת אמו אלמנה ללא ילדים, ולפני שהספיקו לדון אם חייבת היא ביבום עמדה ונתקדשה לאחר. אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא:(קל״ו ב) אם אשת ישראל היא, שנתקדשה עכשיו לישראל, מאחר וישראל מותר בחלוצה — חולצת מספק, שמא היה זה נפל והריהו כמת מתחילתו, ונמצא שהיא זקוקה עדיין ליבום, ועל ידי החליצה אנו יוצאים ידי חובת כל ספק שיש בדבר, ותשב עם בעלה. ואם אשת כהן היא — אינה חולצת, שאם תחלוץ תהא אסורה לבעלה הכהן, וכיון שיש אומרים שתינוק שנולד חי דינו כחי מרגע היוולדו — סומכים בדיעבד על שיטתם ואין מחייבים אותה לחלוץ.
ואילו רב שרביא משמיה [משמו] של רבא אמר: אחת זו ואחת זו — חולצת, שחמור האיסור בנשיאת יבמה שלא הותרה מקשר הזיקה ליבום ואין מתחשבים בבעלה הכהן.
אמר ליה [לו] רבינא לרב שרביא: באורתא [בערב] אמר רבא הכי [כך], כפי שאתה אומר, ואולם לצפרא הדר ביה [בבוקר חזר בו], ואני שמעתי את דבריו המתוקנים. אולם רב שרביא לא קבל הסבר זה, ואמר: שריתוה [התרתם אותה] לאותה אשת כהן אף בלא חליצה? והלא כל עוד אינו בן שלושים יום הריהו נחשב כנפל לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ומאחר ועברתם על דבריו, יהא רעוא דתשרו תרבא [יהי רצון שתמשיכו בדרך זו ותתירו לאכול חלב].

א שנינו במשנה שר' יהודה מתיר למול אנדרוגינוס בשבת
א שנינו במשנה שר' יהודה מתיר למול אנדרוגינוס בשבת. אמר רב שיזבי שכך אמר רב חסדא: לא לכל דבר אמר ר' יהודה שאנדרוגינוס זכר הוא אלא לדין מילה בלבד, שאם אתה אומר כן שדינו כזכר לכל דבר, אם כן אף בערכין שמקדישין בני אדם יערך!
ומנלן דלא מיערך [ומנין לנו שאינו מוערך] בערכין? דתניא [שכן שנינו] בספרא (מדרש ההלכה על ספר "ויקרא") על הכתוב "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקודש" (ויקרא כז, ג), ודקדקו חכמים: "הזכר" — הוודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא אחד מאלה נערך בערך איש, אבל יהא בערך אשה — תלמוד לומר מצד אחד "הזכר", ובפסוק אחר "ואם נקבה היא והיה ערכך שלושים שקל" (ויקרא כז, ד), ומשמע: זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, שאינם לא בגדר זכר ולא בגדר נקבה.(קל״ז א) וסתם הלכה המובאת בספרא בלא שם אומרה כרגיל מפי ר' יהודה נאמרה.
אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו לכל דבר כזכר, שנחלקו חכמים בענין קידוש מי חטאת, כלומר, מתן אפר הפרה האדומה בתוך מים חיים (מים מעין), שאמרו: הכל כשרים לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס, נמצא שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו כזכר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה כן].
ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מילה שר' יהודה מרבה לגביה אנדרוגינוס כזכר? משום דכתיב [שנאמר]: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י), והוא מפרש: "כל זכר" — כל שניתן לכלול אותו בוודאות במושג "זכר".
א משנה מי שהיו לו שני תינוקות שהוא צריך למול אותם, אחד שצריך למול ביום ראשון אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח, ומל את של אחר השבת בשבת — חייב קרבן חטאת, משום שעשה מלאכה (פציעה) בלי לעשות מצוה, שהרי אין עדיין הילד חייב במילה.
ואם היו לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — ר' אליעזר מחייב חטאת, שכן מילה לאחר זמנה אינה דוחה את השבת, ור' יהושע פוטר, כיון שהתכוון אותו אדם לעשות מצוה ואם אמנם שגה בדבר אבל בכל זאת עשה מצוה — פטור הוא אף מלהביא קרבן.
ב

השיעור הבא

• מסכת שבת דף קל"ז