- דף קל"ז - יום שלישי - כ"ט תמוז תש"פ התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

137SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

שנינו במשנה שר' יהודה מתיר למול אנדרוגינוס בשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

א שנינו במשנה שר' יהודה מתיר למול אנדרוגינוס בשבת. אמר רב שיזבי שכך אמר רב חסדא: לא לכל דבר אמר ר' יהודה שאנדרוגינוס זכר הוא אלא לדין מילה בלבד, שאם אתה אומר כן שדינו כזכר לכל דבר, אם כן אף בערכין שמקדישין בני אדם יערך!
ומנלן דלא מיערך [ומנין לנו שאינו מוערך] בערכין? דתניא [שכן שנינו] בספרא (מדרש ההלכה על ספר "ויקרא") על הכתוב "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקודש" (ויקרא כז, ג), ודקדקו חכמים: "הזכר" — הוודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא אחד מאלה נערך בערך איש, אבל יהא בערך אשה — תלמוד לומר מצד אחד "הזכר", ובפסוק אחר "ואם נקבה היא והיה ערכך שלושים שקל" (ויקרא כז, ד), ומשמע: זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, שאינם לא בגדר זכר ולא בגדר נקבה.
קל״ז א
וסתם הלכה המובאת בספרא בלא שם אומרה כרגיל מפי ר' יהודה נאמרה.
אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו לכל דבר כזכר, שנחלקו חכמים בענין קידוש מי חטאת, כלומר, מתן אפר הפרה האדומה בתוך מים חיים (מים מעין), שאמרו: הכל כשרים לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס, נמצא שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו כזכר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה כן].
ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מילה שר' יהודה מרבה לגביה אנדרוגינוס כזכר? משום דכתיב [שנאמר]: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י), והוא מפרש: "כל זכר" — כל שניתן לכלול אותו בוודאות במושג "זכר".

א משנה מי שהיו לו שני תינוקות שהוא צריך למול אותם[עריכה | עריכת קוד מקור]

א משנה מי שהיו לו שני תינוקות שהוא צריך למול אותם, אחד שצריך למול ביום ראשון אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח, ומל את של אחר השבת בשבת — חייב קרבן חטאת, משום שעשה מלאכה (פציעה) בלי לעשות מצוה, שהרי אין עדיין הילד חייב במילה.
ואם היו לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — ר' אליעזר מחייב חטאת, שכן מילה לאחר זמנה אינה דוחה את השבת, ור' יהושע פוטר, כיון שהתכוון אותו אדם לעשות מצוה ואם אמנם שגה בדבר אבל בכל זאת עשה מצוה — פטור הוא אף מלהביא קרבן

שאר פרקי התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב גמרא בגרסתה של משנתינו נחלקו אמוראים, בהתאם למחלוקת תנאים קדומה, רב הונא מתני [שונה] בחלקה הראשון של המשנה "חייב", ואילו רב יהודה מתני [שונה] בחלקה הראשון "פטור".
ומפרטים: רב הונא מתני [שונה] "חייב", וסמך דבריו על זה דתניא [ששנינו בברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ר' אלעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת — שלדעת הכל הוא חייב חטאת.
על מה נחלקו — על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת. שר' אליעזר מחייב חטאת על שגגה זו ור' יהושע פוטר.
ושניהם לא למדוה אלא מעבודה זרה שבה פירש הכתוב דין הבאת קרבן חטאת על שגגה. ר' אליעזר סבר [סבור]: דין כל שגגה כעבודה זרה, מה עבודה זרה אמר רחמנא [אמרה התורה] "לא תעביד [תעשה] ", וכי עביד [וכאשר עושה, עובד עבודה זרה בשגגה] — הריהו מיחייב [חייב חטאת], הכא נמי [כאן גם כן] — לא שנא [אינו שונה], וכיון שעבר על מה שאסרה התורה חייב להביא קרבן חטאת.
ור' יהושע, התם [שם] — דלאו [שלא] היתה השגגה לשם עשיית מצוה, ולכן אם עבר בשוגג הריהו חייב חטאת, ואולם הכא [כאן] — הרי כל רצונו היה בעשיית מצוה, והטועה בדבר מצוה ושגג ועבר תוך כדי כך — אפילו קרבן חטאת אינו מביא. כל זה לשיטת רב הונא כדברי ר' שמעון בן אלעזר.
רב יהודה מתני [שונה] במשנתנו "פטור", ומסתמך על זה דתניא [ששנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות שהיה צורך למול אותם, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — שלדעת הכל הוא פטור מחטאת, כיון שעשה מצוה במילה זו.
על מה נחלקו — על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, שר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר.
ומעירים: ואף כאן שניהם לא למדוה אלא מעבודה זרה. ר' אליעזר סבר [סבור]: דין כל שגגה כעבודה זרה, מה עבודה זרה אמר רחמנא [אמרה התורה] "לא תעביד [תעשה] ", וכי עביד [וכאשר עושה, עובד עבודה זרה בשגגה] — הריהו מיחייב [חייב חטאת], הכא נמי [כאן גם כן] — לא שנא [אינו שונה], וכיון שעבר על מה שאסרה התורה חייב להביא קרבן חטאת.
ור' יהושע אומר: התם [שם בעבודה זרה] — לא טריד [אינו טרוד] בעשיית מצוה, ולכן כשעבר הריהו חייב חטאת, ואולם הכא [כאן] — הריהו טריד [טרוד] בעשיית מצוה, וכל המתעסק במצוה וטרוד בה, אם שגג ועבר — אינו חייב חטאת.
גירסה נוספת של אותה המחלוקת תני [שנה] ר' חייא, שלדעתו אומר היה ר' מאיר: לא נחלקו ר' אלעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — שלדעת הכל הוא חייב חטאת.
על מה נחלקו — על מי שהיו לו למול שני תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד בשבת, ושכח ומל של אחר השבת בשבת, שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.
על גירסה אחרונה זו תוהים: השתא [עכשיו] שיודעים אנו שר' יהושע סיפא דלא קא עביד [בסוף, במקרה שאינו עושה] מצוה — פוטר הוא, רישא, דקא עביד [בתחילה, שהוא עושה] מצוה — מחייב [מתחייב הוא]?!
אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: רישא [התחלת הברייתא] במקרה מיוחד היא, כגון שקדם המוהל בטעות ומל את התינוק של (מילת) שבת, בערב שבת, שכיון שכך כבר לא ניתנה שבת לידחות, שהרי התינוק שצריך היה למולו בשבת כבר נימול, ואין לו עוד היתר למול בשבת. ואילו במקרה האחר בסיפא [בסוף] היה זה באופן שעדיין ניתנה שבת לידחות.
על הסבר זה אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא בקושיה: רישא נמי [בתחילה גם כן] ניתנה שבת לידחות לגבי [אצל] תינוקות דעלמא [בכלל], שהגיע זמן מילתם בשבת! והשיב לו: אמנם כן הוא, ואולם להאי גברא מיהא [לאדם זה לפחות] לא איתיהיב [ניתנה] רשות, שהרי עליו לא היתה עוד כל חובה למול ילד בשבת, ואם שגג ועשה זאת — אין אנו אומרים ששגג בשעת טרדת מצוה.
ג משנה אף שבדרך כלל קטן נימול לשמנה ימים, וכאמור: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), מכל מקום לפעמים הוא נימול לתשעה, ולפעמים לעשרה ימים, ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר.
הא [הרי] כיצד? — כדרכו כרגיל נימול לשמנה. ואם נולד לבין השמשות ואין יודעים באיזה יום נולד — נימול לתשעה, שמתוך הספק מאחרים את מילתו, שמא עדיין לא הגיע היום השמיני. ואם הגיע זמן מילתו להיות בין השמשות של ערב שבת — אין מלים אותו בשבת, שהרי מילה זו מספק הוא, ואין מילת ספק דוחה את השבת, אלא מלים ביום ראשון ונמצא שנימול לעשרה.
ואם היה יום טוב לאחר אותה השבת — אין מלים אותו אף ביום טוב, אלא נימול לאחד עשר. ואם היו לאחר השבת שני ימים של ראש השנה — נמצא שנימול לשנים עשר יום.
הלכה אחרת אמרו: קטן החולה — אין מוהלין אותו, עד שיבריא כל צרכו.
ד גמרא שנינו במשנה שתינוק חולה אין מלים אותו עד שיחלים כל צרכו. ובענין זה אמר שמואל: תינוק שהיה חולה והיה לו חום גבוה ואחר כך חלצתו חמה (עזב אותו החום) — נותנין לו כל שבעה ימים לאחר מכן להברותו (להבריאו).
בענין זה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מי בעינן [האם צריכים אנו] בהמתנה נוספת זו לחכות מעת לעת, כלומר, שבע יממות שלמות, או די בשבעה ימים בלא להקפיד על חשבון הזמנים המדוייק?
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתני [ששנה] החכם לודא: יום הבראתו כיום הולדו. מאי לאו [האם לא נפרש]: מה יום הולדו — לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין למולו בדיוק שמונה ימים לרגע הולדו מעת לעת — אף יום הבראתו לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין מעת לעת.
ודוחים: לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו, שאילו מיום הולדו — לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין ממש מעת לעת, ואילו מיום הבראתו — בעינן [צריכים אנו] למנות שבעה ימים שלמים מעת לעת.
ה משנה אלו הן ציצין (חתיכות בשר) המעכבין את המילה אם לא הסירום. עיקרו של דבר שיש למול בשר החופה את רוב העטרה, ותינוק שלא נימול כך — דינו כערל, ואינו אוכל בתרומה.
ואם נימול כראוי אלא שהיה בעל בשר ונראה כאילו לא נימול כל צרכו — מתקנו ומל יותר מן השיעור, מפני מראית העין, שלא יראה כערל.
קל״ז ב
מל ולא פרע (גילה) את העור החופה את המילה — כאילו לא מל.
א גמרא אמר ר' אבינא שכך אמר ר' ירמיה בר אבא שכך אמר רב: "רוב עטרה" שאמרו, כוונתו: בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, וגם צריך למול רוב הקיפה.
ועוד שנינו במשנה שאם היה התינוק בעל בשר — מתקנים את מילתו שלא יראה כערל. אמר שמואל: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו, כל זמן שמתקשה איברו ובאותה שעה נראה מהול — אינו צריך למול אותו שוב, ואם לאו [לא], שאף אז נראה כערל — צריך למול.
במתניתא תנא [בברייתא שנו], רבן שמעון בן גמליאל אומר: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו, כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול — צריך למולו, ואם לאו [לא] — אינו צריך למולו.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] בין שני הניסוחים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, אם היה נראה ואולם אינו נראה כל הצורך, שלדעת שמואל חייב להיראות מהול, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל רק מי שנראה שהוא ערל צריך להימול שנית.
ב שנינו במשנה שאם מל ולא פרע את החופה את המילה — כאילו לא מל. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא, המל את התינוק אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה" ואבי הבן אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" והעומדים שם אומרים: "כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים".
והמברך אומר ברכה נוספה זו: "אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו (בבשרו) שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת אל חי חלקנו, צוה להציל ידידות שארינו (בשרנו) משחת (גיהנום) למען בריתו אשר שם בבשרנו. ברוך אתה ה' כורת הברית".
המל את הגרים אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה", והמברך אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'" (ירמיהו לג, כה), (ומפרשים שאילולי ברית זו, ברית המילה, המתקיימת גם ביום וגם בלילה לא היה קיום לעולם) ברוך אתה ה' כורת הברית".
המל את העבדים, שכאשר אדם קונה עבד כנעני הריהו חייב למולו כדי להכניסו באופן חלקי בברית ישראל, ובאותה שעה המל אומר: "אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה", והמברך אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" ברוך אתה ה' כורת הברית". וכן אומרים בשינוי מסוים מעין ברכות אלה בשעה שמלים עבד כנעני ומכניסים אותו באופן חלקי בברית ישראל.
א משנה ר' אליעזר אומר: תולין ומותחים את המשמרת שמסננים בה את היין מן השמרים ביום טוב, ובשבת אין תולים ואולם נותנין יין למשמרת התלויה מבעוד יום בשבת. וחכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין יין לסינון לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב.
ב גמרא על שיטת ר' אליעזר תוהים: השתא [עכשיו, הרי] ר' אליעזר סבור כי אף אוסופי [להוסיף] על אהל עראי לא מוספינן [אין אנו מוסיפים] בשבת, וכי למיעבד [לעשות] כך לכתחלה שרי [יתיר]?! והרי תליית המשמרת היא כעין יצירת אוהל!
ומסבירים את השאלה, מאי [מה] היא שיטת ר' אליעזר זו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: פקק החלון שמכסים בו חלונות שבארובת הגג, ר' אליעזר אומר: בזמן שקשור לחלון ותלוי — פוקקין בו בשבת, ואם לאו [לא] — אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, בין שהוא קשור ולתלוי בחלון ובין לא — פוקקין בו.
ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר שאסור לעשותו בשבת. לא נחלקו אלא האם מותר להוסיף על אוהל כזה שהוא כבר קיים, שר' אליעזר אומר: אין מוסיפין עליו ביום טוב, ואין צריך לומר שאין מוסיפים בשבת, ולדעתו הנחת פקק וכיסוי על החלון כמוה כהוספה על אוהל. וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר שמוסיפים ביום טוב. ואם כן, כיצד מתיר ר' אליעזר לתלות את המשמרת ביום טוב?
ומשיבים: אמנם סבור ר' אליעזר שתליית המשמרת יש בה משום מלאכה, ואולם ר' אליעזר סבר לה [סבור הוא] בענין זה כשיטת ר' יהודה לענין הכנת מכשירי אוכל ביום טוב. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין הבדל בין יום טוב לשבת לענין איסור עשיית מלאכה אלא לענין היתר עשייית אוכל נפש בלבד, שמותר לעשות מלאכה ביום טוב כדי להכין אוכל הדרוש ליום טוב, מה שאין כן בשבת. ר' יהודה מתיר לעשות ביום טוב אף מכשירי אוכל נפש, כגון תיקון כלי עבודה שעל ידם יעשו אוכל לחג. וכמו כן מתיר ר' אליעזר לעשות מלאכה ולתלות את המשמרת כדי להכין יין לצורך יום טוב.
ושואלים: אימר דשמעינן ליה [אמור ששמענו אותו] את ר' יהודה שמתיר לעשות ביום טוב מכשירי אוכל נפש דווקא באותם מכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, ואולם במכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב מי [האם] שמעת ליה [אותו] שהתיר?!
ומשיבים: ההיתר של ר' אליעזר עדיפא [עדיף] מזה של ר' יהודה, שר' אליעזר אינו מחלק ומתיר כל מכשירי אוכל נפש בכל מקרה, ואף אלו שאפשר היה להכינם מערב יום טוב.
ג שנינו במשנה שחכמים אומרים שאין תולים את המשמרת אף ביום טוב. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם תלה את המשמרת בשוגג מאי [מה] דינו? אמר רב יוסף: אם תלה — חייב חטאת, ככל עושה בשבת מלאכה האסורה מן התורה בשוגג.
אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, אם סבור אתה שדבר כעין זה קרוי בנין, ואסור, אם תלא כוזא בסיכתא הכי נמי דמיחייב [תלה כד ביתד, כך גם כן שיתחייב] משום עושה אוהל?!
קל״ח א
אלא אמר אביי: הלכה זו מדרבנן [מדברי סופרים] היא וגזרו כך כדי שלא יעשה בשבת ויום טוב כדרך שהוא עושה בחול.
מנקיט [היה מלקט] אביי את חומרי מתניתא [כללי הברייתות] בענין עשיית אהל בשבת, ותני [והיה שונה]: הגוד (כעין נאד גדול), והמשמרת של יין, כילה שעל גבי מטה, וכסא גלין (כסא מתקפל שכיסויו נפרד מרגליו) לא יעשה (ירכיב אותם) משום איסור יצירת אוהל עראי. ואם עשה כן בשוגג — פטור מדין תורה ואינו חייב להביא חטאת, אבל אסור מדברי חכמים. אהלי קבע — לא יעשה, ואם עשה — חייב חטאת, משום בונה. אבל מטה וכסא טרסקל (כסא מתקפל שכיסויו צמוד לרגליו), ואסלא של בית הכסא שהיא מתקפלת מותר לנטותן (לפרשם) לכתחילה, כיון שהם מוכנים מבעוד יום.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.