- דף קנ"ג - יום חמישי- ט"ז מנחם-אב תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

153SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מהספדו של אדם אם הצטערו ובכו עליו שומעי ההספד ניכר, אם בן העולם הבא הוא הנספד אם לאו [לא][עריכה | עריכת קוד מקור]

א אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב : מהספדו של אדם אם הצטערו ובכו עליו שומעי ההספד ניכר, אם בן העולם הבא הוא הנספד אם לאו [לא]. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר ליה [והרי אמר לו] רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא, דהתם קאימנא [חמם את הלבבות בהספד שלי, מפני ששם אעמוד ואקשיב לדבריך], והרי אף שהיה רב אדם גדול ובודאי היה בן עולם הבא, מכל מקום הוצרך להזהיר על הספדו! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שהוא בן עולם הבא — הרי זה באופן דמחמו ליה ואחים [כשמלהיבים את הלב עבורו ואנשים נלהבים]. הא [זה] ששנינו את בקשת רב לרב שמואל בר שילת — הרי זה באופן דמחמו ליה ולא אחים, ומכיון שידע רב שכך עלול להיות, לכך הזהירו.
אמר ליה [לו] אביי לרבה: כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא [אדוני ששונאים אותו כל בני פומבדיתא עירו, מי יתלהב בהספדו]? אמר ליה [לו]: מיסתיא את [די לי אתה] ורבה בר רב חנן.
בעא מניה [שאל ממנו] ר' אלעזר מרב: איזהו בן העולם הבא? אמר ליה [לו] רב: בדברי הכתוב "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו" (ישעיה ל, כא), כלומר, שהמספידים אחרי מיטתו ("מאחריך") יאמרו עליו דברים טובים. ר' חנינא אמר: כל שדעת רבותינו נוחה הימנו, סימן הוא לו שהוא בן עולם הבא. כדי לפרש את הפסוק בקהלת "וסבבו בשוק הסופדים" (קהלת יב, ה), בני גלילא אמרי [הגליל אומרים]: עשה דברים שלבסוף ייאמרו בהספד לפני מטתך, ובני יהודה אמרי [אומרים]: עשה דברים שלבסוף ייאמרו בהספד לאחר מטתך. ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים], אלא מר כי אתריה, ומר כי אתריה [זה כמנהג מקומו, וזה כמנהג מקומו]. שבגליל היו הספדנים עומדים לפני מטת המת, וביהודה היו הספדנים עומדים אחריה.
ב

שאר הפיסקאות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב תנן התם [שנינו במשנה שם], ר' אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן, שעצה זו טובה היא, ישוב כבר היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח), הרי שצריך אדם להיות מוכן תמיד.
ובדומה לזה אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר דבר לבית המלך לצרכי סעודה? ובוודאי יכול המלך לזמנם מיד לסעודה. טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח? ובינתיים עד שיטרחו בסעודה יעסקו הם בענין אחר.
פתאום ביקש המלך את עבדיו שיבואו לסעודה. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפיקחים וכעס לקראת הטיפשים. אמר המלך: הללו הפקחים שקישטו את עצמן לסעודה — ישבו ויאכלו וישתו, ואילו הללו הטפשים שלא קישטו עצמן לסעודה — יעמדו ויראו. וכן הוא לגבי אנשים הסבורים שיום המות והדין רחוק מהם ואינם מכינים עצמם לקראתו.
חתנו של ר' מאיר משום (בשם) חמיו ר' מאיר אמר: אילו היה עונשם של אלה שלא הכינו עצמם רק בזה שהם עומדים ורואים לא היה זה מספיק, שכן אף הן נראין כמשמשין בסעודה, ואין בכך בזיון ועונש כל כך. אלא אלו ואלו יושבין, הללו הפקחים, הצדיקים — אוכלין. והללו הטפשים, הרשעים — רעבין, הללו, הצדיקים — שותין, והללו הרשעים — צמאים, שכן נאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב" (ישעיה סה, יג-יד).
דבר אחר: דרשו על הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" — אלו הבגדים שיש בהם ציצית, שהציציות לבנות הן, "ושמן על ראשך אל יחסר" — אלו התפילין של ראש, שבלשון זה רימז עליהם.
א משנה מי שהיה הולך בערב שבת בדרך והחשיך לו היום, והגיעה השבת בעודו בדרך — נותן כיסו (ארנקו) שיש בו ממון לגוי ההולך עמו, ואם אין עמו גוי — מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה של העיר, למקום שבו ניתנים הדברים להישמר — נוטל מעל החמור את הכלים הניטלין בשבת. וביחס לכלים שאינן ניטלין בשבת — מתיר החבלים הקושרים את השקים לבהמה, והשקין נופלין מאיליהם, עם הכלים שבהם.
ב גמרא שנינו במשנה שכאשר החשיך לו היום ונכנסה שבת בעודו בדרך, שנותן כיסו לגוי. ושואלים: מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה [מה טעם התירו לו חכמים לתת את כיסו] לגוי? והרי אסור אפילו לומר לגוי לעשות מלאכה עבור ישראל! ומשיבים: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] שאין אדם מעמיד עצמו (מתאפק ומוותר) על ממונו, ולכן אי [אם] לא שרית ליה [תתיר לו] על ידי גוי — אתי לאיתויי [יבוא להביאו, לטלטלו] בעצמו ארבע אמות ברשות הרבים, ויעבור על דברי תורה.
אמר רבא: ההיתר הזה לתת לגוי הוא דוקא בכיסו שלו, אבל במציאה שמצא בשבת — לא התירו. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הדבר, שהלא "כיסו" תנן [שנינו] ולא דבר אחר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הוא הדין אפילו במציאה שמותר לתיתה לגוי, והאי דקתני [וזה ששנה] "כיסו" — אורחא דמילתא קתני [כדרך הנהוגה בדבר זה שנה], שכרגיל מצוי כיס בידי אדם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה רק שימוש לשון מקובל אלא קביעת הלכה מדוייקת. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שבמציאה אסור לתיתה לגוי, אלא באופן שלא אתי לידיה [באה לידו] המציאה מבעוד יום, אבל אם כבר אתי לידיה [באה לידו] מבעוד יום — ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת].
איכא דאמרי [יש שאומרים] ועוסקים בבעיה זו בלשון אחרת, ולפיה בעי [שאל] רבא: מציאה הבאה לידו מהו הדין, האם נאמר כי כיון דאתא לידיה [שכבר באה לידו] — הרי ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת]? או דילמא [שמא] כיון שלא טרח בה — לאו ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת] ויהא מוכן לוותר עליה, ולכן לא הוצרכו חכמים להתיר על ידי גוי. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.
ג שנינו במשנה שאם אין עמו גוי — מניח על החמור. ומדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] שאין עמו גוי. הא [הרי] אם יש עמו גוי — לגוי יהיב ליה [נותן אותן] את הכיס, ואינו מניחו על החמור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? ומשיבים: חמור של ישראל — אתה מצווה על שביתתו בשבת, גוי — אי [אין] אתה מצווה על שביתתו ואין בכך איסור מן התורה.
והלכה נוספת: אם לא היה גוי, אבל היו עמו חמור וחרש שוטה וקטן — על החמור מנח ליה [מניח אותו], ואילו לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה [אינו נותן אותו]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הני [אלה] — אף על פי שאינם חייבים במצוות, מכל מקום בכלל אדם הם, ואולם האי [זה החמור] — לאו [לא] אדם הוא, ולכן עדיף לתת עליו מאשר לחרש שוטה וקטן. ואם היו עמו חרש ושוטה — נותן לשוטה. שוטה וקטן — נותן לשוטה.
איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: אם היו עמו חרש וקטן מה יעשה ולמי יתן את הכיס? ומסבירים: אליבא [לשיטת] ר' אליעזר לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שלשיטתו יש לחרש דעת במידה מסויימת ודעתו נחשבת יותר משל הקטן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יצחק אומר משום (בשם) ר' אליעזר: תרומת חרש, כלומר, תרומה שהפריש חרש מן הפירות —
קנ״ג ב
לא תצא אותה תרומה לחולין כדבר שאין בו קדושה כלל, מפני שהוא ספק אם בר דעת הוא. נמצא שלשיטה זו החרש הוא בר דעת במידה מסויימת, ועדיף מבחינת חיובו במצוות על הקטן.
כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], דתנן [ששנויה משנה]: חמשה הם אלו שלא יתרומו לכתחילה, ואף אם תרמו אין תרומתן תרומה כלל, אלו הן: חרש שוטה וקטן, והתורם את שאינו שלו, וגוי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו של הישראל, כיון שאין גוי נעשה שליח להפרשת תרומה וכל שכן שאינו מפרישה בעצמו.
ומכאן למדנו שאין כל הבדל בין חרש וקטן, ומתעוררת שאלה ביחס לנתינת הכיס בשבת, מאי [מה יעשה]? האם לחרש יהיב ליה [נותן אותו], שהרי קטן אתי [בא] לאחר זמן לכלל דעת, ומוטב אם כן שלא להרגילו בעבירה, או דילמא [שמא] לקטן יהיב ליה [נותן אותו], שהרי אם יתננו לחרש אתי לאחלופי [יבואו להחליפו] בגדול פיקח, ויחשבו שלכל גדול פיקח מותר הדבר, ולכן מוטב לתת לקטן, שהכל יודעים שאינו מחוייב במצוות. והשאלה היא מה עושים המקרה כזה. איכא דאמרי [יש שאומרים] שלחרש יהיב ליה [נותן אותו], ואיכא דאמרי [יש שאומרים] שלקטן יהיב ליה [נותן אותו], ולא הגיעה הבעיה לכלל סיכום נוסף.
א ושואלים עוד: אם אין שם עמו בדרך לא גוי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי [מה יעשה]? אמר ר' יצחק: עוד עצה אחרת היתה לטפל בכיס זה, ולא רצו חכמים לגלותה. ושואלים: מאי [מהי] אותה עצה אותה הזכיר כי "עוד אחרת היתה"? ומסבירים: עצה זו היא שמוליכו את הכיס בכל פעם פחות פחות מארבע אמות, ובאופן זה יכול להעבירו ברשות הרבים בלי לעבור על דברי תורה. ושואלים: אמאי [מדוע] לא רצו חכמים לגלותה? — ומסבירים: משום הכתוב "כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר" (משלי כה, ב). ושואלים: והכא, מאי [וכאן, מה] "כבד אלהים" איכא [יש] שבגללו יש להסתיר את הדבר? ומשיבים: אם יעשה כן יש לחשוש דילמא אתי לאתויי [שמא ישכח ויבוא להביא] ארבע אמות ברשות הרבים.
תקנה זו שנותן כיסו לגוי ואינו מטלטלו בעצמו פחות מארבע אמות היא אחד משמונה עשר דבר שגזרו, כשיטת בית שמאי (מפורטות כולן בפרק ראשון במסכת שבת). על הגזירות הללו נחלקו דעות חכמים בדור מאוחר יותר. תניא [שנויה ברייתא]: ר' אליעזר אומר: יפה עשו ובו ביום שגזרו גדשו סאה, והוסיפו דברים של שמירה וסייג לתורה. ר' יהושע אומר: לא יפה עשו ובו ביום מחקו סאה, שגזירות אלה קשה לקיימן, והסוף הוא שעוברים גם עליהן וגם על דברי תורה.
תניא [שנויה ברייתא] במקום אחר: משל משלו להבין את שיטת ר' אליעזר, למה הדבר דומה — לקופה (סל) מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל — והיא מחזקת גם את החרדל ותוספת זו רק לתועלת היא. ואילו משל להבין את שיטת ר' יהושע, למה הדבר דומה — לעריבה (קערה גדולה) מלאה דבש, אם אדם נותן לתוכה רימונים ואגוזים — והיא מקיאה מתוכה אף את הדבש שהיה בה.
ב קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם] שכאשר אין עמו גוי — מניחו את כיסו על החמור. ומקשים: והלא נמצא מחמר (מוליך חמור טעון), ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ, י), והרי נמצא עושה מלאכת העברה ברשות הרבים על ידי החמור!
אמר רב אדא בר אהבה: מניחו עליה כשהיא מהלכת ובכך גורם שאין נעשית כאן מלאכה גמורה של הוצאה והעברה בשבת, שכן מלאכת ההוצאה אין בה חיוב מן התורה אלא אם כן היו בה גם עקירה וגם הנחה. ואם לא עקרה הבהמה את המשא (שהרי הונח עליה בשעת הילוכה) אין כאן עקירה, ואין כאן חיוב עשיית מלאכה גמורה. ומקשים: והא [והרי] אי אפשר שלא קיימא [תעמוד] הבהמה לאחר שהתחילה להלך, כדי להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא [ויש] אם כן עקירה והנחה! ומשיבים: אף לכך יש תקנה, שכשהיא, הבהמה, מהלכת — מניחו לכיס עליה, כשהיא עומדת — נוטלו הימנה (ממנה). ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא עושה, אם כך הוא עושה אפילו על חברו ישראל נמי [גם כן] יכול לשים את משאו, ולא תהא בכך עקירה והנחה.
אמר רב פפא: כל דבר שעושה בגופו וחייב חטאת על המעשה, אם עשה בחברו הרי זה פטור אבל אסור, וכל שאם עשה כך בחבירו פטור אבל אסור — בחמורו מותר לכתחלה.
אמר רב אדא בר אהבה: היה מהלך בערב שבת בדרך והיתה חבילתו מונחת לו על כתיפו והחשיך היום — רץ תחתיה, כלומר, רץ עם החבילה עד שמגיע לביתו. ומדגישים: דוקא רץ, אבל קלי קלי מעט מעט בהליכה רגילה — לא,
ויש לברר אם כן: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דלית ליה היכירא [שאין לו היכר] בהליכה רגילה, יש חשש שמא אתי למיעבד [יבוא לעשות] עקירה והנחה, כגון שיעמוד לנוח באמצע הדרך. ומקשים: סוף סוף, כי מטא לביתיה [כאשר מגיע לביתו] אי אפשר שלא קאי פורתא [יעמוד מעט], וקמעייל [ונמצא שהוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד! ומשיבים: מדובר כאן באופן זה, שכאשר מגיע לביתו אינו מכניס את החבילה כדרכה, אלא דזריק ליה [שזורק אותה] כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, וכיון שלא עשה את המלאכה כדרכה אין בכך איסור מן התורה.
ג כיון שהוזכר ענין המחמר בשבת, מביאים את מה שאמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמתו בשבת, אם עשה זאת בשוגג — חייב להביא קרבן חטאת, ואם במזיד — חייב סקילה. ושואלים מאי טעמא [מה טעם] הדבר? על סמך מה אומר הוא דבר זה? אמר רבא: דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך", ומכאן נלמד: בהמתו דומיא דידיה [בדומה לו]; מה הוא אם עשה בשוגג — חייב חטאת, ובמזיד — חייב סקילה. אף אם עשה מלאכה בבהמתו נמי [גם כן] אם עשה בשוגג — חייב חטאת, ובמזיד — חייב סקילה.
אמר רבא: שתי תשובות יש לדחות את הדבר; חדא [אחד], דכתיב [שכן נאמר]: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, כט-ל), ודבר זה נאמר בדין חטאת על שגגת עבודה זרה, והוקשה (הושוותה) בפסוק כל התורה כולה לאיסור עבודה זרה, ובין השאר נלמד מכך: מה עבודה זרה אינו חייב אלא דעביד מעשה בגופיה [שעושה מעשה בגופו, בעצמו], הכא נמי [כאן גם כן] אינו חייב עד דעביד [שעושה] מעשה בגופיה [בגופו, בעצמו] ולא על דבר שעושה בהמתו.
ועוד שואלים: אמרנו שאם עשה במזיד חייב סקילה, ודבר זה קשה, שהרי תנן [שנינו במשנה] המונה את החייבים סקילה בין השאר גם את המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה. ונדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא מידי [שיש דבר] בין איסורי התורה שאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה,
ומאי ניהו [ומה הוא], האם לא איסור ה"לאו" ("לא תעשה") של מחמר? ומכאן נלמד שאיסור מחמר כשאר עבודה בבהמתו אף שנאמר בתורה מכל מקום אין בו חיוב סקילה! ודוחים: אין זה מחוייב, יתכן שהכוונה היא לאיסור תחומין שאין לצאת מהם בשבת ואליבא [ולפי שיטת] ר' עקיבא הסבור שדיני תחומין נאמרו בתורה אף כי אין חייבים על שגגתם חטאת ועל זדונם סקילה. וכן איסור הבערה של אש בשבת אליבא [לפי שיטת] ר' יוסי, הסבור כי אין חיוב סקילה על הבערת אש בשבת אלא איסור לאו ועונש מלקות בלבד.

הדף הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.