מלאכת כותב - מסכת שבת דף ק"ג בס"ד יום רביעי כ"ה סיון תש"פ
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של הרב חיים סבתו בישיבת "ברכת משה" ב"מעלה אדומים" - https://zoom.us/my/openforall
תוכן הפרק[]
המקור: ספריא - ביאור הרב עדין שטיינזלץ
קודח לעומת בונה[]
ד שנינו במשנה שהמסתת כל שהוא חייב. ושואלים: המסתת משום מאי [מה], מחמת איזו תולדה של אב מלאכה הוא מיחייב [מתחייב]? רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש, שהיא שם המלאכה הכוללת כל סיום ושיפוץ של עבודה. וכן נחלקו בענין העושה נקב בלול של תרנגולים, שרב אמר: חייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. וכן עייל שופתא בקופינא דמרא [הכניס יתד קטנה בבית קת המעדר] כדי שתהא הקת מחוזקת היטב במקומה, רב אמר שחייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש.
ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיענו שלוש מחלוקות אלה, שלא היינו יכולים ללמוד אחת מחברתה, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיענו רק את הראשונה במסתת], הייתי אומר כי דווקא בדוגמת המלאכה ההיא קאמר [אמר] רב שחייב משום בונה, משום שדרך בנין בכך, אבל העושה נקב בלול של תרנגולים שאין דרך בנין בכך, ולכך אולי אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה. ואי אשמעינן בהא ואילו היה משמיענו רק בזו, בעושה נקב בלול], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] רב שחייב משום בונה, וזאת משום דדמי [שדומה] לבנין, דעבדיה לאוירא [שכן עושים לאויר, לאוורר את הלול], וכפי שעושים בבנינים רבים חלונות,
אבל שופתא בקופינא דמרא [אבל הכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר] שאין דרך בנין בכך, אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זה בכלל בנין. ולהיפך, אי אשמעינן בהא [אילו היה משמיענו רק בזו, בהכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה, אבל בהנך תרתי אימא [באותן שתים ראשונות, מסתת ועושה נקב בלול, אמור] שמודה ליה [לו] שמואל לרב שהן בכלל מלאכת בונה, על כן צריכא [נצרכה] להביא את שלוש המחלוקות.
בעא מיניה [שאל ממנו] רב נתן בר אושעיא מר' יוחנן: המסתת משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אחוי ליה בידיה [הראה לו בידו תנועה] המורה על כי עובר משום מכה בפטיש. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] המסתת והמכה בפטיש, ומשמע ששתי מלאכות הן! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] שחיוב המסתת משום מכה בפטיש.
תא שמע [בוא ושמע] הוכחה בה יש כדי לפתור שאלה זו, ממה ששנינו:
ק״ג א
הקודח כל שהוא — חייב. בשלמא [נניח] לשיטת רב שאמר שהקודח חייב משום בונה — מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא [נראה הוא כמי שנקב חור לבנין], ולכן יש לחייבו, אלא לשמואל הלא קידוח בלבד ודאי לאו [לא] גמר מלאכה הוא, אלא בהכנסת יתד וכיוצא בה בנקב, וכל עוד לא הכניס אין לחייבו משום גמר מלאכה! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגוויה [שקדחו במסמר של ברזל והניחו בתוכו], דהיינו [שזהו] כבר נחשב כגמר מלאכה, כיון שאינו מתכוון להוציא את המסמר מנקב זה.
א שנינו במשנה, זה הכלל: העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת — חייב[]
א שנינו במשנה, זה הכלל: העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת — חייב. ושואלים: לשון "זה הכלל" ששנינו, לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומסבירים: לאתויי [להביא] מקרה דחק קפיזא בקבא [שחקק חצי קב בחתיכת עץ הראויה לעשות בה קב שלם], שכיון שמלאכתו זו מתקיימת בשבת, וניתן להשתמש בה — הרי זה כגמר מלאכה, וחייב.
עוד שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן — חייב. ותוהים: מאי קעביד [מה הוא עושה] בהכאה זו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: מפני שמאמן את ידו במלאכה בשעת הכאה על הסדן. קשו [התקשו] בה בפתרון זה בני האיש רחבה: אלא מעתה, חזא אומנתא בשבתא וגמר, הכי נמי דמיחייב [הרואה אומנות בשבת ולומד לעשותה מתוך ראייה בלבד, האם כך גם כן תאמר שמתחייב]? והרי אין חיוב שבת אלא על העושה מלאכה בפועל! אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: שכן מרדדי טסי משכן אלה, שהיו יוצרים על ידי הכאה פיסות דקות של מתכת במשכן, היו עושין כן
כדי ליישר את ידית הקורנס שהתעקמה כתוצאה מכך. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה — חייב, שכן מרדדי טסי משכן היו עושין כן.(רש"י - עושין כן - מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק ובעלי מטבע במקומנו ראיתי עושין כ)ן
שאר התוכן[]
ב משנה החורש בשבת, שיעורו כדי להתחייב הוא בכל שהוא. וכן המנכש ומוציא את העשבים, והמקרסם (המוריד ענפים יבשים) והמזרד (חותך זרדים רעננים מן האילן לתקן את צורתו) כל שהוא — חייב. המלקט עצים, אם עשה זאת לתקן את האילן או את הקרקע — שיעורו כדי להתחייב בכל שהן, ואם לצורך היסק — שיעורו בכדי שיהיה בהן כדי לבשל ביצה קלה. וכן המלקט עשבים, אם עשה זאת כדי לתקן את פני הקרקע או את הצמחים — הריהו מתחייב בכל שהוא, ואם כדי להאכיל אותם לבהמה — שיעורו כמלא פי הגדי.
ג גמרא שואלים: חרישה כל שהוא למאי חזי [למה ראויה]? ומשיבים: ראויה היא להכנת מקום הראוי לביזרא דקרא [לזרע דלעת] אחד. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן ראוי לזרוע קלח אחד של סמנין (סממנים) לצבע.
עוד שנינו במשנה: המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא — חייב. תנו רבנן [שנו חכמים] בדומה לכך בברייתא: התולש עולשין הצומחים כעשב רע, והמזרד זרדים, אם עשה כך לצורך אכילה לאדם תלשם — חייב בכגרוגרת. ואם לצורך אכילת בהמה — כמלא פי הגדי. אם להיסק — בכדי שיהיה בהן כדי לבשל ביצה קלה. אם לייפות את הקרקע — בכל שהן.
ושואלים: אטו כולהו [וכי כולם] לא ליפות את הקרקע נינהו [הם] עשויים? והרי עם כל קלח שהוא תולש נמצא שהוא מתקן את הקרקע בכך! רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כהסבר לדבר: בשטח שליד אגם שנו בברייתא, ושם אין תולשים עשבים כדי ליפות את הקרקע. אביי אמר : אפילו תימא [תאמר] שהברייתא מדברת שעשה זאת בשדה דלאו [שאינו] אגם, ואולם אפשר לומר כי מדובר בכגון דלא קמיכוין [שאינו מתכוין] ליפות את הקרקע. ושואלים: והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון הסבור בדרך כלל שאין מתחייבים אלא על מלאכה שנתכוין לעשותה, שבכל אופן חייב במקרה של "פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, בכל מקרה שהתוצאה מן ההכרח שתבוא מאליה, ואם כן אף שלא התכוין לייפות את הקרקע, מאחר וזו התוצאה ההכרחית יש לחייבו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו של אביי אלא לכגון דקעביד בארעא דחבריה [שעשה באדמה של חבירו], שמאחר שלא התכוון ואף אין הדבר מביא לו תועלת אם מתקן את הקרקע, אינו מתחייב על מלאכה מסוג זה.
ד משנה הכותב בשבת שתי אותיות, בין שכתב ביד ימינו בין בשמאלו[]
ד משנה הכותב בשבת שתי אותיות, בין שכתב ביד ימינו בין בשמאלו, בין שהן משם אחד (אות אחת - שתיהן שוות) בין משתי שמות, בין משתי סמניות (חומרי צבע), בכל לשון — חייב. אמר ר' יוסי: לא חייבו בכתיבת שתי אותיות משום כתיבה ממש אלא משום רושם סימן, שכך היו כותבין על קרשי המשכן סימן בקרש אחד ובקרש הסמוך לו לידע איזו קרש הוא בן זוגו. אמר ר' יהודה: מצינו (מצאנו) שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול, כגון אותיות "שם" מ"שמעון" וכן "שם" מ"שמואל", "נח" מ"נחור", "דן" מ"דניאל", "גד" מ"גדיאל".
ה גמרא על מה ששנינו בתחילת המשנה שואלים: בשלמא [נניח] על כתיב ביד ימין ליחייב [שיתחייב] משום שדרך כתיבה בכך, אלא על כתיבה בשמאל אמאי [מדוע] יחויב? הא [הרי] אין דרך כתיבה בכך! אמר ר' ירמיה: מה ששנינו שחייב על כתיבה בשמאלו — באטר יד שנו כן. ושואלים: אם כן, ותהוי [ותהיה] שמאל דידיה [שלו] כיד ימין דכולי עלמא [של כל העולם], ואם כן על כתיבה בשמאל — ליחייב [שיתחייב], ואילו על כתיבה בי מין — שלא ליחייב [יתחייב]! אלא אמר אביי: משנה זו מדברת באדם השולט בשתי ידיו בשווה, והוא המתחייב בכתיבה בכל יד.
רב יעקב בריה [בנה] של בת יעקב אמר: הא מני [משנה זו דעת מי היא] — דעת ר' יוסי היא, שאמר : לא חייבו בכתיבת שתי אותיות אלא משום רושם. וכיון שכך, כל אות, אפילו כתבה בשמאל ואינה עשויה כצורתה וכדיוקה — חייב עליה. ושואלים: והא מדסיפא [והרי מתוך שסופה של המשנה] שיטת ר' יוסי היא, וכפי ששנינו, ר' יוסי אומר לא חייבו שתי אותיות וכו', מכאן שרישא לאו [ראשה לא] משל ר' יוסי היא! ומשיבים: אין זה מחייב, אלא כולה בשיטת ר' יוסי היא, ונתפרשו דבריו בסוף להדגשה בלבד.
ו שנינו במשנה שאמר ר' יהודה: מצינו שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול. ושואלים: אלא לשיטת ר' יהודה רק על כתיבת שתי אותיות והן שני שמות (שונות זו מזו) הוא דמחייב [שמתחייב], אבל בשתי אותיות והן שם אחד (אותיות זהות) — לא מחייב [אינו יתחייב]?
(ברייתא ארוכה - להבנה)
והתניא [והרי שנינו בברייתא]: את הנאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (ויקרא ד, כב) דרשו חכמים: יכול אינו בכלל אשם עד שיעשה מלאכה שלמה, וכגון עד שיכתוב כל השם שרצה לכותבו, ועד שיארוג כל הבגד, ועד שיעשה את כל הנפה הקלועה מנצרים שתי וערב — תלמוד לומר: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב), ובהדגשת הלשון "מאחת" בא לומר שכדי להתחייב די בעשיית חלק מתוך עבירה אחת שלמה.
ואולם אי [אם] לומד אתה זאת מהדגשת לשון הכתוב "מאחת", יכול נחייב אותו אפילו לא כתב אלא אות אחת בלבד, וכן אם לא ארג אלא חוט אחד, וכן אם לא עשה אלא בית אחד בנפה, שלאחר שערך כראוי את הנצרים כשתי ארג ביניהם נצר אחד כערב — יתחייב,(ק״ג ב) תלמוד לומר: "אחת", כלומר, מלאכה שלימה. הא [הרי] כיצד ניתן ליישב את שני המקראות — אלא ודאי יש לומר שאינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול, וכגון "שם" מ"שמעון" ומ"שמואל", "נח" מ"נחור", "דן" מ"דניאל" "גד" מ"גדיאל". ר' יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב, וכגון "שש" "תת", "רר", "גג", "חח".
אמר ר' יוסי: וכי משום מלאכת כותב הוא חייב?! והלא עיקר המלאכה אינו חייב אלא משום רושם, שכן רושמין סימן על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו. לפיכך, אם שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד — חייב.
ר' שמעון אומר: ממה שנאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (ויקרא ד, כב), ומלשון "אחת" יכול אתה ללמוד כי לא יתחייב עד שיכתוב את כל השם שרצה לכתוב, או עד שיארוג את כל הבגד שרצה לארוג, או עד שיעשה את כל הנפה — תלמוד לומר: "מאחת". ואולם אי [אם] לומד אתה מהמלה "מאחת" יכול נחייב אותו אפילו אם לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה — תלמוד לומר: "אחת". הא [הרי] כיצד, כלומר, באיזה אופן ניישב את שני המקראות? — אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת, וכיון שכיוצא בה משאירים — הרי זו מלאכה גמורה.
ר' יוסי אומר: נאמר "ועשה אחת מהנה", ולשון בלתי רגילה זו מתפרשת כאילו היה כתוב כפול: "ועשה אחת" "ועשה הנה", ומזה נלמד שפעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאות הרבה (הנה) על כל אחת ואחת.
ומעתה שבים לענין שבשלו הובאה הברייתא: קתני מיהא [שנינו בכל אופן] שר' יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב. הרי שאינו מקפיד שתהיינה שתי אותיות שונות! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה], אלא הא [דעה זו, אחת] — היא דידיה [שלו עצמו], ואילו הא [דעה זו האחרת] — היא דרביה [של רבו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר משום (בשם) רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות, והן של שם אחד — חייב, וכגון "שש" "תת" "רר", "גג", "חח". הרי שדעה זו דעת רבן גמליאל היא, ור' יהודה עצמו סבור שאינו מתחייב אלא בכתיבת שתי אותיות שונות.
על ברייתא זו שואלים: ודעת ר' שמעון בברייתא היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שלכאורה אומרים הם אותו דבר עצמו!? וכי תימא [ואם תאמר] כי בדבר אל"ף אל"ף של מלה כגון "אאזרך" (ישעיה מה, ה), איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שאם כתב רק אל"ף אל"ף מן המלה "אאזרך" לא מיחייב [אינו מתחייב], כיון ששתי אותיות אלה לעצמן אינן מהוות מלה בפני עצמה, ואילו ר' שמעון סבר [סבור] כי כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא [כיון שישנו לצירוף זה בקמיעות סתם] — חייב, והרי זה נקרא צירוף המתקיים, ואולם סברה זו אינה יכולה להתקיים כי למימרא [האם נאמר] שר' שמעון סבור בענין זה לחומרא [להחמיר]?
והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הקודח כל שהוא בשבת — חייב, המגרר (מגרד ומחליק) כל שהוא — חייב, המעבד עור כל שהוא — חייב, הצר בכלי צורה כל שהוא — חייב. ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיקדח את כולו, או עד שיגרור את כולו, עד שיעבד את כולו, או עד שיצור את כולו.
אלא, ר' שמעון הא אתא לאשמעינן [דבר זה בא להשמיענו], שדבר המתקיים הוא רק עד שיכתוב את השם כולו. ושואלים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כן] והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש שר' שמעון אומר: מלשון הכתוב "ועשה אחת" האם יכול היית ללמוד כי אינו חייב אלא עד שיכתוב את השם כולו — תלמוד לומר: "מאחת", והרי שהוא חולק על המצריך לכתוב את כל המלה כולה! ומשיבים: תריץ ואימא הכי [יישב את הדברים ואמור כך]: יכול אינו חייב אלא עד שיכתוב את הפסוק כולו שרצה לכתוב — תלמוד לומר: "מאחת", לומר שדי אף בפחות מזה, ואולם ודאי שאינו חייב אלא עד שיכתוב מלה שלמה.
(מחמירה - שני סימנים; שתי אותיות שונות; את כל המילה ועוד)
בברייתא הובאו דברי ר' יוסי האומר כי לשון הכתוב "ועשה אחת מהנה" שהיא בלתי רגילה יש לפרש את הכתוב כאילו היה כתוב כפול: "ועשה אחת" "ועשה הנה", ומכאן נלמד כי פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת.
ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — כיון שכתוב "מאחת מהנה" מוצא הוא כאן גם לשונות מיעוט וגם כפל לשון. כי לכאורה די היה לכתוב "אחת" וכתב "מאחת", ודי היה לכתוב "הנה" וכתב "מהנה". אלא מכפל הלשון הוא לומד תחילה שיש כאן הוראה שיש מקרה של עשיה אחת שהיא "הנה" (רבות) וכן גם "הנה" שהיא אחת.
וכיוצא בזו למד: לו היה כתוב "אחת" היינו אומרים כי אינו מתחייב עד שיעשה עבירה שלמה, וכגון שיכתוב בשבת "שמעון", "מאחת" — בא ללמדנו שמתחייב אף על מקצתה, וכגון שכתב "שם" מ"שמעון". "הנה" משמעו — העבירות עצמן, וכגון אבות מלאכות בשבת. "מהנה" משמעו — אפילו תולדות. ומסבירים: איזו מלאכה היא בגדר אחת שהיא הנה — כגון שהיה בידו זדון שבת ושגגת מלאכות, שידע ששבת היום ואסורה בו עשיית מלאכה ואולם לא ידע שמלאכה זו היא בין המלאכות האסורות, שאם עשה באותו העלם כמה פעמים אותה מלאכה — מביא חטאות הרבה כמספר העשייות. הנה שהיא אחת — כגון שגגת שבת וזדון מלאכות, שלא ידע ששבת היום, אף שידע שמלאכה זו אסורה בשבת, שאינו מביא אלא חטאת אחת על כל מה שעשה.
ב שנינו במשנה שאמר ר' יהודה: מצינו (מצאנו) שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר את כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול, וכגון שכתב "שם" מ"שמעון". ושואלים: מי דמי [והאם דומה]? והלא מ"ם של "שם" סתום (סופי) ומ"ם של "שמעון" פתוח! אמר רב חסדא: זאת אומרת שסתום (סופי) שעשאו פתוח — כשר אף בכתיבת ספר תורה, ואין זה נחשב לפגם בכתיבה התמה, ומטעם זה מתחייב על מלה ששינה בה וכתב פתוח במקום סתום.
על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא הדורשת את הכתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט), והדגישו: "וכתבתם" — שתהא כתיבה תמה (כתב תם) ללא שגיאות ובכתב ברור, כגון שלא יכתוב אל"פין עיי"נין, עיי"נין אל"פין, בי"תין כ"פין, כ"פין בי"תין, ג"מין צ"דין, צ"דין ג"מין, דל"תין רי"שין, רי"שין דל"תין, הי"הין חי"תין, חי"תין הי"הין, ו"וין יו"דין, יו"דין ו"וין, זיי"נין נו"נין, נו"נין זיי"נין, טי"תין פי"פין, פי"פין טי"תין,
ושלא יכתוב כפופין (אותיות שבאמצע המלה, כגון כ"ף ונו"ן) פשוטין (כאותיות סופיות), וכן לא פשוטין כפופין. שלא יכתוב מ"מין הבאים בסוף מלה סמ"כין, ולא סמ"כין מ"מין, שלא יכתוב מ"מין סתומין (כמ"ם סופית) פתוחין, ולא יכתוב פתוחין סתומין. וכן פרשה פתוחה שבתורה לא יעשנה סתומה, וסתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה למזוזה או שאר דברי תורה כדרך המיוחדת שכותבים את השירה שבתורה או שכתב את השירה כיוצא בה, כפי שכותבים מזוזה, או שכתב שלא בדיו אלא בחומר אחר, או שכתב את האזכרות (שם ה') בזהב — הרי אלו יגנזו. נמצאנו אם כן למדים לענייננו שאין לעשות אותיות סתומות פתוחות ושלא כדברי רב חסדא!
ומשיבים: הוא, רב חסדא, שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה בן בתירה אומר: נאמר בקרבנות היום השני של סוכות בשינוי נוסח משאר הימים "מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (במדבר כט, יט). ונאמר גם ביום הששי בשינוי "מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכיה" (במדבר כט, לא), ונאמר ביום השביעי בשינוי נוסח "במספרם כמשפטם" (במדבר כט, לג) הרי הרי האותיות היתירות על הנוסח הרגיל בכתוב הן מ"ם (מ"נסכיהם"), יו"ד (מ"נסכיה"), מ"ם (מ"כמשפטם"), והן מצטרפות למלה "מים", ומכאן רמז לניסוך המים מן התורה שהיו מנסכים על המזבח גם מים ולא רק יין בימי חג הסוכות.
אולם בדרשה זו רואים אנו שהמ"ם הסתומה של "ונסכיהם" נקראת כאילו היתה מ"ם פתוחה בתחילת המלה, הרי שפתוח ועשאו סתום — כשר (שאפשר לכתוב גם "מים"). ומכאן נלמד: סתום נמי [גם כן] אם עשאו פתוח — כשר, ויש אם כן סיוע לדעת רב חסדא ממדרש זה.
ודוחים את ההשוואה: מי דמי [האם דומים] הדברים? שהרי פתוח ועשאו סתום —(ק״ד א) עלויי קא מעלי ליה [עושה לו עילוי], וכפי שאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות הברית בנס היו עומדין, שהיו האותיות חקוקות בלוחות בכל עוביים ואות כסמ"ך או מ"ם סופית החקוקה מכל צד וחלולה מן הקצה אל הקצה אינה יכולה לעמוד אלא בדרך נס, ומכאן למדים אנו שבלוחות ודאי היתה האות מ"ם סופית. ואם כן כשעושה מהפתוחה סתומה הריהו מחשיב אותה יותר מכפי שהיתה. אלא סתום ועשאו פתוח — גרועי קא מגרע ליה [מגרע, מפחית הוא אותו] מדרגתו, וכפי שאמר ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא: ההבדל בין הפתוחות והסתומות באותיות מנצפ"ך צופים (נביאים) אמרום. והרי שהאותיות בצורת פתוחות חידוש נביאים הן, ואינן מעולות כאותיות הסתומות!
ודוחים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]?! והכתיב [והרי נאמר]: "אלה המצות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד), ומן ההדגשה "אלה" למדים שאין הנביא רשאי לחדש דבר הקשור בתורה ובמצוותיה מעתה! אלא יש לומר שלא חידשו הנביאים את אותיות אלה, והפתוחות והסתומות הללו מיהוה הואי [היו] כבר קודם לכן, ואולם מידע [לדעת] לא הוה ידעין [היו יודעים] הי [איזו] מהן צריכות להיכתב באמצע תיבה, הי [איזו] בסוף תיבה, ואתו [ובאו] צופים תקנינהו [ותקנו אותם], את סדר כתיבתם. ושואלים: ואכתי [ועדיין] יש להקשות; הלא מלשון הכתוב "אלה המצות" למדו חכמים שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואיך אם כן קבעו את סדר כתיבתם! אלא יש לומר כי שכחום במשך הדורות וחזרו הנביאים ויסדום. ואם כן בסיכום הדבר אין יתרון לאותיות הסתומות על הפתוחות.
ומעתה מביאים גופא [את גוף] הדברים שאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. ועוד אמר רב חסדא: הכתב שבלוחות נקרא מבפנים הלוחות ונקרא מבחוץ בסדר הפוך, כגון המילים שנאמרו במקומות אחרים במקרא: "נבוב" נקראת "בובן" בהיפוך הסדר, וכן "רהב" — "בהר", "סרו" — "ורס".