- דף קל"ח - יום רביעי - ראש חודש א' מנחם-אב תש"פ
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
שנינו במשנה שחכמים אומרים שאין תולים את המשמרת אף ביום טוב[]
ג שנינו במשנה שחכמים אומרים שאין תולים את המשמרת אף ביום טוב. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם תלה את המשמרת בשוגג מאי [מה] דינו? אמר רב יוסף: אם תלה — חייב חטאת, ככל עושה בשבת מלאכה האסורה מן התורה בשוגג.
אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, אם סבור אתה שדבר כעין זה קרוי בנין, ואסור, אם תלא כוזא בסיכתא הכי נמי דמיחייב [תלה כד ביתד, כך גם כן שיתחייב] משום עושה אוהל?!(קל״ח א) אלא אמר אביי: הלכה זו מדרבנן [מדברי סופרים] היא וגזרו כך כדי שלא יעשה בשבת ויום טוב כדרך שהוא עושה בחול.
מנקיט [היה מלקט] אביי את חומרי מתניתא [כללי הברייתות] בענין עשיית אהל בשבת, ותני [והיה שונה]: הגוד (כעין נאד גדול), והמשמרת של יין, כילה שעל גבי מטה, וכסא גלין (כסא מתקפל שכיסויו נפרד מרגליו) לא יעשה (ירכיב אותם) משום איסור יצירת אוהל עראי. ואם עשה כן בשוגג — פטור מדין תורה ואינו חייב להביא חטאת, אבל אסור מדברי חכמים. אהלי קבע — לא יעשה, ואם עשה — חייב חטאת, משום בונה. אבל מטה וכסא טרסקל (כסא מתקפל שכיסויו צמוד לרגליו), ואסלא של בית הכסא שהיא מתקפלת מותר לנטותן (לפרשם) לכתחילה, כיון שהם מוכנים מבעוד יום.
שאר פרקי התלמוד[]
א שנינו במשנה שאין נותנין יין לסינון אף למשמרת התלויה מכבר בשבת. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם שימר נתן את היין לסינון בשוגג מאי [מה] דינו? אמר רב כהנא: אם שימר — חייב קרבן חטאת.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: מי איכא מידי דרבנן מחייבי [האם יש דבר שחכמים מחייבים] על עשייתו קרבן חטאת, ואילו ר' אליעזר שרי [מתיר] את עשייתו לכתחילה?! שאין אנו מוצאים חילוקי דעות קיצוניים כל כך במשנה אחת!
מתקיף לה [מקשה עליה] על קושיה זו רב יוסף: אלמה [מדוע] לא? והרי יש מחלוקת כעין זו בענין הוצאת תכשיט הקרוי עיר של זהב מרשות אחת לרשות אחרת על ידי אשה בשבת, שר' מאיר מחייב חטאת את המוציאה, ור' אליעזר שרי [מתיר] להוציאו אף מלכתחילה.
מאי [מה] היא מחלוקת זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא תצא אשה בשבת בתכשיט הקרוי עיר של זהב, ואם יצאה — חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מלכתחילה לא תצא, ואולם אם יצאה — פטורה מחטאת. ר' אליעזר אומר: יוצאה (יוצאת) אשה בעיר של זהב אף מלכתחילה. הרי שמצאנו חילוקי דעות בין חכם המחייב מן התורה ואחר המתיר לחלוטין!
אבל אם לא היתה דעה ממוצעת לא היתה אפשרית מחלוקת כזו מקצה לקצה
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי סברת [האם סבור אתה] כי ר' אליעזר על ר' מאיר קאי [עומד, מתייחס], שר' מאיר אמר שהיא חייבת חטאת? לא כי, אלא אדרבנן קאי, דאמרי [לדברי חכמים הוא עומד, מתייחס, שהם אומרים] פטור אבל אסור, ואמר להו איהו [להם הוא] שלדעתו מותר לכתחילה. אבל אם לא היתה דעה ממוצעת לא היתה אפשרית מחלוקת כזו מקצה לקצה.
משום מלאכת בורר, שהרי הוא מברר את היין מן השמרים. ר' זירא אמר: משום מלאכת מרקד (מסנן קמח בנפה), שאף היא סוג מסויים של ברירה.
ולמעשה שואלים על ההלכה: "משמר" זה משום מאי [מה], איזה אב מלאכה מתרינן ביה [מתרים אנו בו]? רבה אמר: משום מלאכת בורר, שהרי הוא מברר את היין מן השמרים. ר' זירא אמר: משום מלאכת מרקד (מסנן קמח בנפה), שאף היא סוג מסויים של ברירה.
אמר רבה: כוותי דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר], שכן מה דרכו של בורר — שהוא נוטל את האוכל ומניח את הפסולת, אף הכא נמי [כאן ביין גם כן] נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
מה דרכו של מרקד שלבסוף הפסולת נשארת מלמעלה בנפה ואוכל מלמטה
אמר ר' זירא: כוותי דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] שאין כאן ברירה סתם, אלא סוג מסויים של ברירה: , אף הכא נמי [כאן ביין גם כן] הפסולת נשארת מלמעלה ואוכל (כלומר, יין) מלמטה.
טלית כפולה לא יעשה אדם בשבת
ב תני [שנה] רמי בר יחזקאל: טלית כפולה לא יעשה אדם בשבת, שאסור לאדם לשטוח טלית על חבל ולנטותה לצדדים שתהווה כעין כילה לשכב מתחתיה (גאונים, רי"ף), ואם עשה כן — פטור מדין תורה ואינו חייב חטאת, אבל אסור מדברי חכמים. ואם היה כרוך עליה חוט או משיחה והיתה הטלית מונחת על החבל כשהיא מכווצת מותר לנטותה ולפרשה לכתחילה.
כילה מהו דינה, האם מותר לנטותה בשבת
ובענין דומה במקצת בעא מיניה [שאל ממנו] רב כהנא מרב: כילה מהו דינה, האם מותר לנטותה בשבת? אמר ליה [לו]: אף מטה אסורה. ושאל: מטה מהו? אמר ליה [לו]: אף כילה מותרת. וחזר ושאל: כילה ומטה מהו? אמר ליה [לו]: כילה אסורה ומטה מותרת.
ומעירים: ולא קשיא [ואינו קשה] שבאמת אין התשובות סותרות זו את זו. אלא, הא דקאמר [זה שאמר] אף מטה אסורה — הרי הוא כדקרמנאי (כעין המטות המתקפלות שעושים בני אותו מקום), שפרישתה הריהי יצירת אהל. הא דקאמר ליה [זה שאמר לו] אף כילה מותרת — הרי זה באופן שהסביר רמי בר יחזקאל, שהיה כרוך עליה חוט מבעוד יום. ומה שאמר כילה אסורה ומטה מותרת — הרי הוא כדדידן [כמו שלנו], שהמטה אין בה קיפול ולא שייכת בה בניה, ובכילה יש מעין יצירת אוהל.
ראיתי אותן את הכילות של בית שמהערב היו פרושות ובבוקר היו מושלכות ומוטלות
אמר רב יוסף: חזינא להו לכילי דבי [ראיתי אותן את הכילות של בית] רב הונא דמאורתא נגידו ומצפרא חביטא רמיא [שמהערב היו פרושות ובבוקר היו מושלכות ומוטלות], הרי שמותר לפרקן ואף לפורשן בשבת.
וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, שמכיון שאין בו גג אין בו איסור עשיית אוהל
אמר רב משום (בשם) ר' חייא: וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, שמכיון שאין בו גג אין בו איסור עשיית אוהל.
ואמר שמואל משום ר' חייא (קל״ח ב) כילת חתנים שאין לה גג מלמעלה אלא כולה משופעת מותר לנטותה ומותר לפורקה בשבת.
אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: לא אמרן [אמרנו] כך אלא כשאין בגגה רוחב טפח, אבל אם יש בגגה טפח — אסורה. ועוד: וכי [וכאשר] אין בגגה טפח נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שמותר אלא שאין בפחות משלשה טפחים סמוך לגגה רוחב טפח, אבל אם יש בפחות משלשה טפחים סמוך לגגה רוחב טפח — אסור. וכן לא אמרן [אמרנו] היתר זה אלא כשאין בשיפועה רוחב טפח, אבל אם יש בשיפועה רוחב טפח — אסור, לפי הכלל ששפועי אהלים כאהלים דמו [נחשבים]. ולא אמרן [אמרנו] שכילה זו מותרת אלא כשלא נחית מפוריא [יורד חלק מן הכילה למטה מן המטה] טפח, אבל אם נחית מפוריא [יורד מן המטה] טפח — אסור, שהמיטה עצמה נעשית כגג והיריעה כקיר.
כובע זה של לבד מותר לחובשו בשבת, אף שיש לו שוליים רחבים ודומה כמין אוהל
א ועוד אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: האי סיאנא שרי [כובע זה של לבד מותר] לחובשו בשבת, אף שיש לו שוליים רחבים ודומה כמין אוהל. ומקשים, והאיתמר [והרי נאמר] במקום אחר: סיאנא אסור ללובשו בשבת! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה]: הא [זה] ששנינו שאסור ללובשו הרי זה באופן דאית ביה [שיש בו, בשוליו] טפח ודומה יותר לאוהל, הא [זה] שאמר רב ששת שמותר ללובשו הרי זה באופן דלית ביה [שאין בו] טפח.
שירבב את הגלימה שלו טפח מחוץ לראשו כך גם כן תאמר שהוא חייב
ותוהים: אלא מעתה, אם שרביב בגלימא [שירבב את הגלימה שלו] טפח מחוץ לראשו הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שהוא חייב] משום עושה אוהל? אלא לא קשיא [אין הדבר קשה], ויש לדחות את מה שאמרנו ולומר כי לא משום עשיית אוהל נאסר הדבר, כי אם מחשש שמא תפריח הרוח את הכובע מראשו ויבוא לטלטלו בידו. ונבין את הדעות השונות כך: הא [זה] שאמר רב ששת שמותר ללובשו הרי זה באופן דמיהדק [שהוא מהודק] בראשו, הא [זה] ששנינו שאסור ללובשו הרי זה באופן דלא מיהדק [שאינו מהודק].
שלח ליה [לו] רמי בר יחזקאל לרב הונא: אימא לן איזי הנך מילי מעלייתא [אמור לנו אותם דברים מעולים] שאמרת לן משמיה [לנו משמו] של רב, תרתי [שתים] בענין שבת וחדא בענין תורה.
הגוד (כעין נאד גדול) בכיסנא [ברצועותיו] מותר לנטותה בשבת
שלח ליה [לו] רב הונא בתשובה: הא דתניא [זה ששנינו בברייתא] הגוד (כעין נאד גדול) בכיסנא [ברצועותיו] מותר לנטותה בשבת. אמר רב: לא שנו שמותר אלא בשעושים זאת שני בני אדם ביחד, שאינם מותחים אותו כעין אוהל אלא מניחים אותו בלא לנטותו, אבל באדם אחד — אסור, שיש לחשוש שמא תוך כדי הנחה יעשהו כעין אוהל.
אמר אביי: וכילה אפילו בעשרה בני אדם אסור לפורסה בשבת. וטעם הדבר — שכן אי אפשר דלא מימתחא פורתא [שלא תמתח מעט] ותיעשה כאוהל במשך זמן מסוים.
אידך [ההלכה האחרת בענין שבת מאי [מה] היא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כירה שנשמטה אחת מירכותיה (רגליה) — מותר לטלטלה בשבת, משום שיש לה עדיין דין כלי המותר בטלטול לצורך מקומו. אבל אם נשמטו שתים — אסור, שנעשתה כשבר כלי. רב אמר: אפילו כאשר נשמטה רק חד [אחת] נמי [גם כן] אסור לטלטלה, גזירה שמא יתקע וישים בחזקה את הרגל שנשמטה במקומה, ויתחייב משום מתקן כלי.
עתידה תורה שתשתכח מישראל
ובענין תורה — הוא שאמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל, וכפי שנאמר בסוף הקללות שבתוכחה: "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים" (דברים כח, נט), ולשון הפלאה זו שנאמרה בכתוב כתוספת על הענשים המפורשים איני יודע מהו. ואולם כשהוא אומר: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יד) הוי אומר: הפלאה זו הרי היא שכחת התורה.
ב תנו רבנן [שנו חכמים] מעין זה בתוספתא: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, וכפי שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'"(עמוס ח, יא), וכתיב [ונאמר]: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח, יב).
"דבר ה'" יש לו משמעויות רבות: "דבר ה'"— זו הלכה, "דבר ה'"— זה הקץ, "דבר ה'"— זו נבואה, שכל אלה יאבדו מישראל.
ומאי [ומה הוא] "ישוטטו לבקש את דבר ה'"? אמרו: עתידה אשה שתטול ככר לחם של תרומה ותחזור (תסתובב) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין.
ושואלים: כיצד ייתכן שלא ידעו לענות על שאלה פשוטה כזו אם טהורה היא ואם טמאה היא שבהדיא כתיב ביה [במפורש ובמישרין כתוב בה]: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד) ואין ספק בדבר טומאת לחם! אלא מבארים: שתרצה האשה לידע אם בדרגות הטומאה ראשונה היא לטומאה ואם שניה היא, ואין מבין.
ותוהים: הא נמי מתניתין [זו גם כן משנה] מפורשת היא, וכיצד ייתכן שלא ידעו משנה מפורשת? כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: השרץ המת שנמצא באויר התנור — הפת שבתוכו, שניה לטומאה, שהתנור נטמא מחמת השרץ (שהוא אב הטומאה) ונעשה תחילה (ראשון לטומאה) והפת שניה.
ואומרים: מסתפקא להו הא [מסופק להם כעין זה] שאמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי [שיראו את התנור הזה כמי שמלא] טומאה ותיהוי [ותהא] הפת ראשונה לטומאה, שכן אין צורך שיגע השרץ בפת, אלא כל מאכל הנמצא באוירו (חללו) של כלי חרס שיש בו שרץ מת — נטמא באופן ישיר מן השרץ!
אמר ליה [לו]: לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי [אין אנו אומרים שיראו את התנור כמי שמלא] בטומאה. יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי חרס שיש בתוכו שרץ, תלמוד לומר: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו. מכל האכל אשר יאכל וגו'" (ויקרא יא, לג–לד). ומסמיכות הכתובים אנו למדים: אוכלין מטמאין באויר כלי חרס, ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס. הרי שאין חלל התנור נחשב כמלא טומאת השרץ, שאלמלא כן היו אף הכלים טמאים.
תניא [שנויה ברייתא] אחרת, ר' שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא), אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" — שלא ימצאו (קל״ט א) הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, אלא יהיו חלוקי דעות בין החכמים.
עתידה תורה שתשתכח מישראל[]
למדנו בתלמוד - ובענין תורה — הוא שאמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל, וכפי שנאמר בסוף הקללות שבתוכחה: "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים" (דברים כח, נט), ולשון הפלאה זו שנאמרה בכתוב כתוספת על הענשים המפורשים איני יודע מהו. ואולם כשהוא אומר: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יד) הוי אומר: הפלאה זו הרי היא שכחת התורה.
המהר"ל מפרש
וביאור זה, כי ראוי שתקרא שכחת התורה מישראל הפלאה, וזה כי לשון והפלא בא על מכה גדולה בתכלית, והיא מופלאת, ודבר זה הוא שכחת התורה. וזה כי הדבר והחרב והרעב והשבי, מפני שהם מכות בגוף האדם הגשמי, לא נחשב המכה כל כך. אבל התורה, לפי מעלתה ומדרגתה העליונה שהיא שכלית נחשב המכה והחסרון בה מכה מופלאת.
ועוד כי לשון והפלא בא על מכה תמוהה שהיא פלא, וזהו על דבר שיש לו מציאות גדול ונחרב ונפסד ונתבטל. ואין לך דבר שיש לו יותר מציאות כמו התורה, לכך היא מכה מופלאת, כי לפי מה שנחשב מציאות התורה כך יחשב הפקדה. ודבר זה מבואר.
ואמר כשנכנסו לכרם שביבנה אמרו עתידה שתשתכח תורה מישראל לגמרי. פירוש בסוף הקץ והגלות יהיה ארוך, והשם יתברך נתרחק מישראל לגמרי בגלות הארוך. ומאחר שנתרחק מישראל לגמרי, דבר זה שכחת התורה, כמו שנתבאר לך למעלה.
כי כאשר היה התורה עם ישראל, מיד היה השם יתברך עימהם. ולפיכך מיד אחר נתינת התורה אמר הכתוב וייקחו לי תרומה, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
וכמו שבארנו למעלה שהיא משל למי שיש לו בת יחידה וכו', וזה מורה כי הקשור בתורה קשור בו יתברך והתורה היא עמו, ולכך גם כן כאשר נתרחק הקדוש ברוך הוא מישראל לגמרי, כמו שיהיה בסוף הגלות שייקח הקדוש ברוך הוא עמו התורה ותשתכח תורה מישראל, וזה שאמרו עתידה שתשתכח התורה מישראל.
[ארבע סיבות לשכחת התורה]
ויש לך לדעת כי שכחת התורה על ידי ארבע סיבות.
- האחת קוצר המשיג,
- והשני עומק המושג,
- השלישי קושי המזונות והפרנסה שהאדם צריך שיהיה טורח בפרנסתו ואין לו פנאי לעסוק בתורה,
- הרביעי כובד הגלות והעול מן האומות.
וכנגד ארבע אלו סיבות אמר לעתיד:
כאשר יהיה הגלות ארוך וקושי הגלות מוסיף תמיד ולכך תשתכח תורה מישראל,
וכנגד קוצר המשיג זכר שתיטול אישה כי האישה דעתה קצרה וכך יהיה האדם דעתו קצרה להשיג.
וכנגד עומק המושג זכר תרומה, שהוא מדין טהרות שידוע כי סדר טהרות יש בו מן עומק יותר, בפרט תרומה ששיעור שלה אחד מחמישים מורה זה על עומק המושג, וזהו ידוע לחכימין.
וכנגד כובד הפרנסה אמר שתיטול ככר לחם, שבשביל קושי המזונות תיטול ככר לחם ותחזיר אותו בכל בתי כנסיות ומדרשות, כי קשה לטמא אותו מפני כובד הפרנסה.
לכך זכר ארבעה דברים אלו בפרט.
[חס ושלום שתשתכח תורה מישראל]
ומה שאמר רבי שמעון ח"ו שתשתכח תורה מישראל, רצה לומר כי אי אפשר שתשתכח תורה מישראל, כי התורה היא כמו הצורה לישראל, ואי אפשר שתתבטל צורתן, ולכך מספר בני ישראל כמו מספר המצוות שהם תר"ג מצוות ועוד עשרה, שהם עשרת הדיברות, סך הכל תרי"ג, ועשרת הדיברות בו נכללו כל תרי"ג מצוות. ועשרה הם כמו אחד במספר קטן, עד שהתורה היא אחד לגמרי, כמו שהתחלת עשרת הדיברות באל"ף, לומר שהתורה היא אחת, כי התורה היא הברית בין השם יתברך שהוא ציווה עליהם, ובין ישראל שקבלו המצוות. ועשרת הדיברות שכוללים כל התורה יש להם ייחוס אל השם יתברך שהוא אחד, כמו שנאמרו כל עשרת הדיברות בדיבור אחד.
כי כבר התבאר למעלה כי כל ברית הוא בין שני דברים:
האחד כורת הברית
והאחד המקבל.
והברית שהוא התורה מצד אחד קרוב אל כורת הברית, ומצד אחד קרוב אל מקבל הברית, ולפיכך עשרת הדיברות שנאמרו מפי השם יתברך קרוב אל כורת הברית הוא השם יתברך, ובכל עשרת הדיברות כל התורה כולה ועשרת הדיברות הם כמו אחד, לומר שהתורה היא אחת, כמו השם יתברך אשר כורת הברית, ותר"ג מצוות קרובים אל מקבל הברית, ומפני שקרובים אליהם הם צורתם, לכך עולים אלו מצוות שהם תר"ג כמספר בני ישראל. ובכל המצוות הפרטיים האלו יש בהם הכלל, שהם י' הדיברות, כמו שהפרט בתוך הכלל כך הכלל הוא בפרט, שהמצוות הם תר"ג, שהוא מספר בני ישראל. והכלל הוא עשרת הדיברות כי עשרת הדיברות מתייחסים אל השם יתברך הנותן הברית שהוא אחד, ותר"ג מצוות פרטיים הם כנגד ישראל שקבלו המצוות, ולכך התורה היא צורת ישראל ולא תשתכח מישראל.
וזה שאמר רבי שמעון בן יוחאי ח"ו שתשתכח תורה מישראל, אלא שלא תמצא הלכה ברורה במקום אחד, רצה לומר כי בוודאי כך הוא, כי התורה היא צורת ישראל, וכפי מה שהם ישראל בעצמם כך התורה. וכאשר גזר השם יתברך גלות על ישראל, והם מפוזרים ומפורדים בכל העולם, כך לא תמצא התורה רק מפוזר ומפורד, ולא תמצא הלכה ברורה במקום אחד כמו שהם ישראל. ומביא הכתוב ישוטטו לבקש דבר ה' וגו', רצה לומר כי נתרחק השם יתברך לגמרי מישראל.
כי הקרוב אל השם יתברך הוא על ידי שלושה דברים:
האחד הוא על ידי האמצעי שהיא התורה שהיא אמצעי בין השם יתברך ובין ישראל כמו שהתבאר למעלה דבר זה באריכות.
והדבר השני הוא מצד הנמצאים שמצד גדולתם ורוממותם ומעלתם יש להם דבקות בו יתברך וזהו כאשר יהיה הקץ ויחזרו ישראל לרוממותם וגדולתם כאשר היו בראשונה.
והשלישי מצד השם יתברך היא הנבואה שנתן השם יתברך רוחו ומוריד אותה על האדם וכל אחד ואחד בחינה מחולקת לעצמו.
ואלו שלושה דברים כוללים כל חלקי הדבקות כאשר תבין כי הדבקות הוא על ידי האמצעי שהוא הברית, שהוא התורה. ואם אין תורה אין כאן דבקות, וגם על ידי השם יתברך הוא הדבקות שהוא מתחבר להם, ואז באה הנבואה על ישראל. וכאשר אין כאן נבואה, אין השם יתברך מתחבר להם. וצריך שיהיה המקבל גם כן מוכן לזה, וזה כאשר ראויים לחשיבות ומעלה וזה כאשר יהיה הקץ, שאז ישראל מוכנים ולכך אמר כי כל אלו אינם נמצאים.
אמנם עיקר פירוש זה כאשר פירשנו במקומו, כי מ"ש דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו הנבואה - אין הפירוש כמו מ"ש התוספות דכתיב דבר ה' מפי ירמיה, שאין זה קץ כי הקץ הוא קץ משיחנו.
אבל הפירוש דבר ה' כולל תורה נביאים וכתובים, כי כל אלו שלושה הם דבר ה'. לכך אמר זו הלכה, היא התורה שיש בה כל המצוות, ובירור המצווה היא ההלכה. ואמר כי אף אם יודעים התורה לא יהיו יודעים בירור ההלכה.
וכנגד הנביאים אמר דבר ה' זו נבואה, שלא יהיה בהם הנבואה וזה כנגד נביאים.
ואמר דבר ה' זה הקץ, וזה כנגד כתובים, כלומר כי אף שיהיו יודעים להבין כתובים, מכל מקום הקץ שהוא שייך אל כתובים, והוא נרמז נכתב בספר דניאל לא יהיו יודעים.
[הקץ בספר דניאל]
ובפרק קמא דמגילה (ג' א) איתא בהדיא
כשבא יונתן בן עוזיאל לתרגם כתובים אחר שתרגם נביאים,
יצאת בת קול ואמרה: דייך.
וקאמר מאי טעמא?
משום שיש בו הקץ.
פי' בספר דניאל הוא הקץ,
ולא קאמר, שלא רצה לתרגם דניאל מפני הקץ,
אלא הקץ ראוי שיהיה דווקא בכתובים,
והוא סוד עמוק ומופלג.
ואילו היה מתרגם כתובים, אף אם לא היה מתרגם דניאל, היה מתחיל לתרגם דבר שבו הקץ הזה והיינו כתובים.
ונגד אלו זכר אלו שלושה דברים שכל אחד הוא עיקר, כי ההלכה הוא עיקר בתורה, והנבואה עיקר בנביאים, והקץ עיקר בכתובים והוא פירוש ברור ואמת.
אמנם רבי שמעון בן יוחאי סבר, כי דבר זה אי אפשר שתשתכח תורה מישראל כי התורה צורת ועצם ישראל, וכמו שלא יתבטל עצם ישראל כי איך יסולק מהם דבר שהוא עצם ישראל, וכך מוכח בפרק גיד הנשה (חולין ק"א ב)
שלא נקרא להם שם ישראל עד סיני שקבלו התורה,
ואז נקרא להם שם ישראל,
והכי איתא התם?
אמרו ליה לרבי יהודה: וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב גיד הנשה,
והלא לא נאמר אלא בני ישראל. לא נקראו בני ישראל אלא בסיני,
אלא שנכתב במקומו וכו'.
עד כאן.
הרי בפירוש כי לא נקראו בני ישראל רק בשביל התורה. ומורה זה כי בני ישראל בגימטריא תר"ג נגד תר"ג מצוות בלא עשרת הדברות.
אך בזמננו זה היה עוד סיבה נוספת, ונמשלנו כאדם הסכל שאין לו ממון רב, כמו אדם אחר שיש לו ממון רב לעסוק בו בסחורה, ואותו שיש לו ממון רב משתכר בחריצותו ובהשתדלותו, וזה שאין לו ממון רב מחשב בלבו: בממון זה המועט אשר יש לי, אינני מגיע לעשירות גדול, ולכך הוא יושב בטל מבלי אשר הוא עושה דבר מ,ה ומפזר כל אשר לו, ועוסק בדבר שאין לו תועלת כלל, ומתייאש עצמו מן העשירות. ובוודאי זה סכלות גדול, כי אם היה חכם היה חושב בלבו אם לא אוכל להגיע אל העשירות הגדול בממון המעט שיש בידי, אגיע להיות כאחד מן הבינוניים, או לכל הפחות למדרגת העניים שאין חוזרין על הפתחים. מכל מקום לא אהיה חוזר על הפתחים והיה לו דבר מה להתפרנס בו.