- דף קל"ט - יום חמישי - ב' מנחם-אב תש"פ
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
אם ראית דור שצרות רבות באות עליו — צא ובדוק בדייני ישראל שמא חטאיהם גרמו[]
אם ראית דור שצרות רבות באות עליו — צא ובדוק בדייני ישראל שמא חטאיהם גרמו
א תניא [שנוייה ברייתא], ר' יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו — צא ובדוק בדייני ישראל שמא חטאיהם גרמו. שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל שקלקלו, וכפי שנאמר: "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בנה ציון בדמים וירושלם בעולה. ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה" (מיכה ג, ט-יא).
ומעירים: רשעים הן, אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם, בקדוש ברוך הוא. לפיכך, בשל חטאיה מביא הקדוש ברוך הוא עליהן שלש פורעניות כנגד שלש עבירות שבידם, וכפי שנאמר בהמשך הדברים: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער" (מיכה ג, יב).
ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל
ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך. ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א, כה-כו).
אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, וכפי שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).
שאר פרקי התלמוד[]
אם יתבטלו הדיינים של שקר — בטלי תבטלו שוטרי המלך ונוגשיו
ב אמר רב פפא: אי בטלי יהירי [אם יתבטלו היהירים, הגאוותנים] — בטלי אמגושי [יבטלו האמגושים, כהני האש הפרסיים]. אי בטלי דייני [אם יתבטלו הדיינים] של שקר — בטלי גזירפטי [יתבטלו שוטרי המלך ונוגשיו].
ומסביר: אי בטלי יהירי [אם יתבטלו היהירים, הגאוותנים] — בטלי אמגושי [יבטלו האמגושים] — דכתיב [שכן נאמר]: "ואצרוף כבר סגיך ואסירה כל בדיליך", שכאשר יצאו אלה שהם סיגים (מתגדלים ומתייהרים), יבטלו גם כהני האש המובדלים מיראת השם.
ומה שאמר אי בטלי דייני [אם יתבטלו הדיינים] של שקר בטלי גזירפטי [יתבטלו שוטרי המלך ונוגשיו] — דכתיב [שכן נאמר]: "הסיר ה' משפטיך פנה אויבך" (צפניה ג, טו).
אלו הדיינין שנעשו מקל לחזניהם (שמשיהם), שהשמשים מתעללים בשאר אנשים והדיינים משמשים להם כעזר וכתמיכה
אמר ר' מלאי משום (בשם) ר' אלעזר בר' שמעון: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שבר ה' מטה רשעים שבט משלים" (ישעיה יד ה), ומסבירים: "שבר ה' מטה רשעים" — אלו הדיינין שנעשו מקל לחזניהם (שמשיהם), שהשמשים מתעללים בשאר אנשים והדיינים משמשים להם כעזר וכתמיכה. "שבט משלים" — אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינין, שמתוך שהם תלמידי חכמים הם מסייעים לקרוביהם הדיינים להעלים את מומיהם. מר זוטרא אמר: אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור. כלומר, שמלמדים מעט תורה ודרך התנהגות לדיינים בורים, ועל ידי כך אין אנשים יודעים עד כמה בורים הם, ומשאירים אותם במשרתם.
אלו הדיינין הנוטלים שוחד בידם...אלו סופרי הדיינין הכותבים שקר באצבעותיהם...שפתותיכם דברו שקר" — אלו עורכי הדיינין..."לשונכם עולה תהגה" — אלו בעלי הדינין עצמם
אמר ר' אליעזר בן מלאי משום ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעון, שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה" (ישעיה נט, ג).
ומבאר: "כי כפיכם נגאלו בדם" — אלו הדיינין הנוטלים שוחד בידם. "ואצבעותיכם בעון" — אלו סופרי הדיינין הכותבים שקר באצבעותיהם. "שפתותיכם דברו שקר" — אלו עורכי הדיינין. "לשונכם עולה תהגה" — אלו בעלי הדינין עצמם.
ואמר ר' מלאי משום ר' יצחק מגדלאה: מיום שפירש (נפרד) יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, דכתיב [שכן נאמר]: "תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מט, כו), שולשון הכתוב מרמז על שנהג יוסף בנזירות ולא שתה יין.
ר' יוסי בר' חנינא אמר: אף הן, האחים, לא טעמו טעם יין מתוך חרטה, דכתיב [שכן נאמר]: "וישתו וישכרו עמו" (בראשית מג, לד), ומכלל זה אתה למד שעד האידנא [עכשיו] לא הוה [היתה] שיכרות, אלא נמנעו משתיה. ואידך [והאחר, ר' מלאי] סבור כי אמנם שיכרות הוא שלא הוה [היתה], ואולם שתיה מיהא הוה [לפחות היתה].
בשכר "וראך ושמח בלבו", שלא קינא אהרן בגדולת אחיו, זכה להיות כהן ולחשן המשפט על לבו
ועוד אמר ר' מלאי: נאמר "ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד), ודרשו: בשכר "וראך ושמח בלבו", שלא קינא אהרן בגדולת אחיו, זכה להיות כהן ולחשן המשפט על לבו.
כילה מהו דינה לענין לפרסה בשבת...כשות בכרם מהו דינה, האם יש בה משום כלאיים...אדם שמת ביום טוב מהו הדין בכגון זה, כיצד נטפל בו?
ג וחוזרים עתה להלכה בדיני כילה. שלחו ליה [לו] בני העיירה בשכר ללוי: כילה מהו דינה לענין לפרסה בשבת? וכן: כשותא בכרמא [כשות בכרם] מהו דינה, האם יש בה משום כלאיים? אדם שמת ביום טוב מהו הדין בכגון זה, כיצד נטפל בו?
אדאזיל נח נפשיה [עד שהלך נחה נפשו, נפטר] לוי. אמר שמואל לרב מנשיא: אי חכימת [אם חכם אתה] ויודע לענות, שלח להו [להם] בתשובה לשאלותיהם: כילה — חזרנו על כל צידי כילה ולא מצינו לה צד היתר.
ושואלים: ולישלח להו [שישלח להם] שיש היתר כדברי רמי בר יחזקאל! ומשיבים: לא רצה לגלות להם היתר זה לפי שאינן בני תורה ולא יבחינו בין אופן מותר ואסור.
ובענין כשותא בכרמא — הרי זה עירבובא [כשות בכרם כלאיים]. ושואלים: ולישלח להו [ושישלח להם] כדברי ר' טרפון? דתניא [שכן שנינו] בתוספתא: כישות, ר' טרפון אומר: אין הם כלאים בכרם. וחכמים אומרים: כישות הם כלאים בכרם. וקיימא לן [מוחזק בידינו]: כל המיקל בדיני כלאיים בארץ, אפילו אין הלכה כמותו באותה הלכה, הרי הלכה כמותו בחוץ לארץ, שדין כלאיים שם מדברי סופרים בלבד! ומסבירים: לא גילה להם את ההיתר לפי שאינן בני תורה.
ובענין זה של כישות בכרם מספרים שהיה מכריז רב ואומר: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא [מי שרוצה לזרוע כשות בכרם] — ליזרע [שיזרע]. רב עמרם חסידא [החסיד] היה מנגיד עילויה [מלקה על כך], על מי שזרע כשות בכרם.
ומסופר: רב משרשיא יהיב ליה [נתן לו] פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה [והיה זורע לו] ושואלים: וליתן ליה [ושיתן אותה את הפרוטה] לתינוק ישראל, שהרי אף הוא אינו מחוייב במצוות! ומשיבים : אתי למיסרך [יבוא להימשך בדבר] ויעשה כן גם כשיגדל. ושואלים: וליתן ליה [ושיתן אותה את הפרוטה] לגדול גוי! ומשיבים: אתי לאיחלופי [יבוא להחליפו] בישראל.
ולגבי מת שלח להו [להם] תשובה: מת לא יתעסקו ביה [בו] לא יהודאין [יהודים] ולא ארמאין [נכרים] לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני.
ושואלים: איני [וכי כן הוא] והאמר [והרי אמר] ר' יהודה בר שילת שכך אמר ר' אסי: עובדא הוה בבי כנישתא [מעשה היה בבית הכנסת] של היישוב מעון ביום טוב הסמוך לשבת שמת אדם אחד,(קל״ט ב) ולא ידענא אי [ואיני יודע אם] חל היום טוב מלפניה אי [אם] מלאחריה, כלומר, ביום הששי או ביום הראשון, ואתו לקמיה [ובאו לפני] ר' יוחנן ואמר להו [להם]: יתעסקו ביה [בו] עממין (גויים).
מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בו עממין ואם מת ביום טוב שני שתקנו חכמים לגלויות — יתעסקו בו ישראל, ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה
וכן אמר רבא: מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בו עממין ואם מת ביום טוב שני שתקנו חכמים לגלויות — יתעסקו בו ישראל, ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה. מה שאין כן בביצה, שלגבי ביצה שנולדה ביום טוב מחשיבים את שני ימי ראש השנה כיום ארוך אחד, ואין מחלקים ביניהם, אבל משום כבוד המת הקילו בעניינו בשני. ואם כן, מדוע לא התיר רב מנשיא לבני בשכר לטפל במת ביום טוב? ומשיבים: לפי שאינן בני תורה.
מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה [רצועותיה] ויוצא כשהוא עטוף בה לרשות הרבים בשבת, ואינו חושש משום נשיאת משא
א. אמר רב אבין בר רב הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה [רצועותיה] ויוצא כשהוא עטוף בה לרשות הרבים בשבת, ואינו חושש משום נשיאת משא.
ושואלים: מאי שנא [במה שונה] הדבר ממה שאמר רב הונא, שאמר רב הונא שכך אמר רב: היוצא בשוגג לרשות הרבים בטלית שאינה מצויצת כהילכתה בשבת, וכגון שציצית אחת חסרה בה — חייב קרבן חטאת, משום ששאר הציציות אינן מגוף הטלית, וכיון שאינן משמשות באותו זמן מצוה הרי הן כמשאוי שאסור להוציאו! ומשיבים: יש להבדיל ולומר כי ציצית לגבי טלית — חשיבי, ולא בטלי [חשובות ואינן בטלות] ונחשבות כחפץ לעצמו ולכן אסור להוציאן. הני לא חשיבי, ובטלי [אלה רצועות הכילה אינן חשובות ובטלות].
ב אמר רבה בר רב הונא: לדעת חכמים האוסרים לתלות את המשמרת ביום טוב, עדיין יכול שיהא מערים אדם על איסור תליית המשמרת ביום טוב, בכך שנוטל אותה ביום טוב ותולה אותה כדי לתלות בה רמונים, ודבר זה מותר, ומאחר שהיא כבר תלויה יכול הוא כבר שיהא תולה בה יין כדי לסננו מן השמרים, שהרי אמרו שמותר לעשות כן ביום טוב במשמרת התלויה כבר. אמר רב אשי: והיתר זה הוא דווקא באופן שתלה בה רמונים קודם לפני שתלה בה שמרים, שהכל רואים שעשה בה שימוש של היתר.
ושואלים: מאי שנא מהא דתניא [במה שונה הדבר מהלכה זו ששנינו בברייתא]: מטילין (מתחילים לעשות) שכר בחול המועד לצורך המועד, ואולם שלא לצורך המועד — אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואף על פי שיש להן שכר ישן — הריהו מערים ואומר שרצונו להיות שותה מן החדש ולצורך זה עושה הוא שכר בחול המועד. נמצא שמותר להערים אף בלי להוכיח במעשה שעושה לצורך היתר ולא כדברי רב אשי!
ומשיבים: התם לא מוכחא מילתא [שם אין הדבר מוכח וניכר], שכשרואים אותו מטיל שכר אין יודעים שיש לו בביתו שכר מוכן, ועצם מעשהו אינו אסור בכל מקרה, אבל הכא [כאן] במשמרת — מוכחא מילתא [מוכח הדבר], שרואים שהוא תולה משמרת ויש איסור בדבר.
כיון שדובר בענין הערמה מסופר שאמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: חזי מר האי צורבא מרבנן [יראה אדוני תלמיד חכם] ורב הונא בר' חיון שמיה [שמו], ואמרי לה [ויש אומרים] שרב הונא בר' חלוון שמיה [שמו] דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא, ואמר: לאצנועיה קמיכוינא [שלוקח בן שום, פלח שום, ומניחו בנקב החבית ואומר: להצניע אותו, את השום, אני מתכוון] והריהו סותם נקב בשבת. וכן אזיל ונאים במברא, ועבר להך גיסא וסייר פירי, ואמר: אנא למינם קמיכוינא [הולך וישן במעבורת שעל הנהר, ובעל המעבורת משיטו ועובר לצד השני של הנהר, ומסייר ובודק פירות כרמו, ואומר: אני מתכוון לישון], ונמצא שנסע בשבת בסירה באיסור!
אמר להו [להם] רב אשי: הערמה קאמרת [אמרת]? הערמה בדרבנן [בדברי חכמים] היא, שהרי לא עבר על איסור מן התורה, וצורבא מרבנן [ותלמיד חכם] לא אתי למיעבד [יבוא לעשות] לכתחילה בלא הערמה, ואין לאסור עליו.
ג משנה נותנין בשבת מים על גב השמרים התלויים במשמרת בשביל שיצולו (שיהיו צלולים ונקיים). וכן מסננין את היין בסודרין, ובכפיפה (סל) מצרית העשויה מעלי דקל. שכיון שראויים המשקים הללו לשתיה אף בלא הסינון אין בכך משום מלאכת בורר האסורה.
וכן נותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלבון והחלמון, ועושין אנומלין (משקה יין) בשבת. ר' יהודה אומר: בשבת אין עושין אנומלין אלא בכוס קטנה, ביום טוב — בלגין שהוא כלי גדול יותר, ובמועד — אפילו בחבית. ר' צדוק אומר הכל לפי האורחין, ואם מרובים הם מרבים באנומלין.
ד גמרא אמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש משום איסור בורר, שהרי היין ראוי לשתיה גם בלא סינון זה, אבל עכורין — לא.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: טורד (מערב) אדם חבית של יין על יינה ושמריה, ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש, נמצא שמותר לשים בתוך המשמרת גם יין עכור! תרגמה [הסביר אותה קושיה] החכם זעירי: בין הגיתות שנו, שהיין עדיין לא תסס והוא נשאר עכור בין כה וכה, וגם לאחר סינון לא יצטלל לגמרי.
שנינו במשנה שמסננין בשבת את היין בסודרין. אמר רב שימי בר חייא: ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לשפוך בו את היין, וזאת כדי לשנות ממעשהו בחול.
עוד שנינו במשנה שהתירו לסנן בשבת את היין בכפיפה מצרית, אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: ובלבד שלא יגביה את הכפיפה מקרקעיתו של הכלי התחתון טפח וישנה גם בדבר זה (רבינו יונה).
אמר רב: האי פרונקא [כיסוי זה] שיש בו נקבים לסינון, אפלגיה דכובא [על חצי החבית] — שרי [מותר] לפורסו, ואולם אכוליה כובא [על כל החבית] — אסור, שלא יסנן דרכו (ר"ח).
אמר רב פפא: לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא [אל יהדק אדם צרור קש בפי משפך החבית], משום דמיחזי [שנראה] כמשמרת.
מסופר: דבי [בני בית] רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא [היו שופכים בזהירות שיכר מכלי לכלי] כדי שהפסולת המצויה בכלי אחד לא תעבור לשני. אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא [הרי יש] ניצוצות, טיפות המשקה האחרונות, שכן בסופה של פעולה זו רואים שהשופך התכוון לברר את שארית השיכר מן הפסולת שבכלי, ויש כאן משום ברירה! ענה לו: בבית רב פפא היו משאירים את הניצוצות בכלי הראשון ולא ניסו לבררם, כי ניצוצות לבי [בבית] רב פפא לא חשיבי [היו חשובים], שהיה שיכר מצוי תמיד בביתו.
ה