'- דף קמ"ב - יום ראשון - ה' מנחם-אב תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

מי שהוציא בשבת לרשות הרבים תינוק חי וכיס (כעין שקיק לכסף) תלוי בצוארו של התינוק (משנה מדף קודם)[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב גמרא אמר רבא: מי שהוציא בשבת לרשות הרבים תינוק חי וכיס (כעין שקיק לכסף) תלוי בצוארו של התינוק — חייב משום הוצאת כיס. ואם הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו — פטור.
ועל מה ששנינו שאם הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו — חייב משום כיס, שואלים: וליחייב נמי [ושיתחייב גם כן] משום נשיאת התינוק עצמו!
ומשיבים: רבא כשיטת ר' נתן סבירא ליה [סבור הוא], שאמר ר' נתן: חי נושא את עצמו, ולכן המוציא חי מרשות לרשות אינו חייב על הוצאתו.
ושואלים: וליבטל [ושיתבטל] הכיס לגבי התינוק, ויהא פטור אף על הכיס. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] שהמוציא בשבת את החי במטה — פטור אף על הוצאת המטה, לפי שהמטה טפילה לו. ומדוע לא נאמר כן לגבי הכיס והתינוק?
ומשיבים: מטה לגבי חי — מבטלי ליה [מבטלים אותה], שהרי דרושה המטה להוצאתו והיא טפילה לו, ואולם כיס לגבי תינוק — לא מבטלי ליה [אין מבטלים אותו], שהוא חשוב לעצמו.

אמרנו כי אם הוציא בשבת תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו — פטור על הוצאתו
. ושואלים: וליחייב [ושיתחייב] משום הוצאת התינוק עצמו! ומשיבים: רבא כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור] שאמר : כל מלאכה שאין צריך לגופה — פטור עליה אם עשה אותה בשבת, ומשום כך המוציא את המת, כיון שאין מוציאו משום שהוא נזקק למת אלא לצורך המת, כגון לקבורה או שלא ישאר במקום של בזיון — אין זו מלאכה האסורה מן התורה. ועל הכיס פטור משום שמתוך צערו ואבלו מבטל הוא אותו לגבי התינוק.

תנן [שנינו במשנתנו]: נוטל אדם בשבת את בנו והאבן בידו, נמצא שאנו סבורים כי האבן בטלה לתינוק ומדוע יחייבו בתינוק חי שכיס תלוי בצוארו? אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: אין להבין שהאבן בטלה ואין איסור בטלטולה, אלא שמדובר כאן בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו, ואם לא יטלנו בידיו עלול התינוק לחלות, ומשום כך התירו לו את טלטול האבן.
ומקשים: אי הכי [אם כך],(קמ״ב א) מאי איריא [מדוע שייך] דווקא אבן, אפילו דינר נמי [גם כן]! ואם כן אלמה [מדוע] אמר רבא: לא שנו אלא שהתינוק מחזיק אבן בידו, אבל אם מחזיק התינוק בידו דינר — אסור לטלטלו עמו! ומשיבים: לא בגלל האיסור להגביה את התינוק כשדינר בידו אסרו, אלא אבן, אי [אם] נפלה לה מיד התינוק — לא אתי אבוה לאיתויי [יבוא אביו להביאה], ואולם דינר, אי נפיל [אם יפול] — אתי אבוה לאתויי [יבוא אביו להביאו].

המוציא בשבת לרשות הרבים את כליו (בגדיו) כשהם מקופלים ומונחים על כתפו
תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: המוציא בשבת לרשות הרבים את כליו (בגדיו) כשהם מקופלים ומונחים על כתפו, וכן את סנדליו וטבעותיו כשמחזיקם בידו (ולא על אצבעו) — חייב משום הוצאה. ואם היה מלובש בהן — פטור על כולם, שהם בטלים לו.
המוציא אדם וכליו עליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידיו, שהוא לבוש בכל בגדיו ותכשיטיו כראוי — פטור על הכל, ואילו הוציאן כמות שהן, שהוציא אדם המחזיק את בגדיו בידיו — חייב משום הוצאת הבגדים, וזה ממש כדברי רבא.

שנינו במשנה שמותר להוציא כלכלה (סל) והאבן בתוכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

א שנינו במשנה שמותר להוציא כלכלה (סל) והאבן בתוכה. ושואלים; ואמאי [ומדוע]? תיהוי [תהיה] הכלכלה בסיס לדבר האסור, ובסיס לדבר האסור הוא עצמו מוקצה ואסור בטלטול בשבת! אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הכא [כאן] בכלכלה מלאה פירות עסקינן [עוסקים אנו], שיש בכלכלה גם דברים מותרים, ואין הכלכלה בסיס לאבן לבדה. ושואלים: בכל זאת מדוע יטלטל את הכלכלה והאבן? יש דרך אחרת, ולישדינהו לפירי [ויזרוק את הפירות], ונישדי [ויזרוק] את האבן, ונינקטינהו [ויקח אותם, את הפירות] בידים, ולא יצטרך לטלטל אבן! ומשיבים: כפי שאמר ר' אלעי שכך אמר רב בענין אחר, שמדובר שם בפירות המיטנפין, הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר כי מדובר בפירות המיטנפין שאם ישליכם, יתלכלכו וימאסו לאכילה.

שהאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וסותמת את החור ולכן אינו יכול להשליכה
ושואלים: ולינערינהו נעורי [ושינערם] עד שתהא האבן בצד אחד של הכלכלה וישליכנה משם! אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רבא: הכא [כאן] בכלכלה פחותה (שיש בה חור) עסקינן [עוסקים אנו], שהאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וסותמת את החור ולכן אינו יכול להשליכה.

שאר פרקי התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב שנינו במשנה שמטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהתרומה הטהורה למטה והטמאה למעלה, שאם רצונו בטהורה חייב הוא בעל כרחו לקחת גם את הטמאה. אבל אם הטהורה למעלה וטמאה למטה — שקיל ליה [נוטל אותה] את הטהורה ושביק ליה [ועוזב אותה] את הטמאה.
ושואלים: וכי [וכאשר] הטהורה למטה נמי [גם כן], לישדינהו ולינקטינהו [שישליכם את הפירות הטמאים ויקח אותם, את הטהורים]! אמר ר' אלעי שכך אמר רב: בפירות המיטנפין עסקינן [עוסקים אנו], שאי אפשר להשליכם מן הסל.
על עיקר דבריו של רב חסדא מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין, בין שטהורה למעלה וטמאה למטה, בין שטמאה למעלה וטהורה למטה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב חסדא!
ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא: מתניתין [משנתנו], שאמר רב חסדא שהיא מתירה רק כאשר הטהורה מלמטה, עוסקת — כשצריך את הכלכלה לצורך גופו, שרוצה לאכול את הפירות, ואילו הברייתא עוסקת — כשצריך את הכלכלה לצורך מקומו, שרוצה לסלק את הסל ממקומו, ואז גם אם היה הכל תרומה טמאה מותר לו לטלטל.
ושואלים: מאי דוחקיה [מה דוחקו] של רב חסדא לאוקמי מתניתין [להעמיד את המשנה] ולהסבירה בשצריך את הכלכלה לצורך גופו, ומדוע לא יפרש שהיא מדברת בכל מקרה שהוא?
אמר רבא: מתניתין כוותיה דייקא, דקתני סיפא [משנתנו כשיטתו היא מדוייקת, ששנוי בסופה] במשנה הבאה: מעות שעל הכר — מנער את הכר והן נופלות. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו שמנער את הכר אלא כשצריך את הכר לצורך גופו, אבל כשצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו, ואף על פי שהמעות עודן עליו. ומדסיפא [ומכיון שסופה של המשנה] בשצריך את החפץ (הכר) לצורך גופו — רישא נמי [ראשה גם כן] בשצריך את החפץ (הכלכלה) לצורך גופו.
ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אף מעלין את התרומה המדומעת באחד ומאה. ושואלים: ואמאי [ומדוע]?! הא קא [הרי בכך הוא] מתקן, וכל תיקון גזרו בו חכמים שלא יעשנו בשבת!
ומשיבים: לדעתו אין בכך תיקון, כי ר' יהודה כשיטת ר' אליעזר סבירא ליה [סבור הוא], שאמר : תרומה בעינא מחתא [התרומה בעינה היא מוטלת] ואינה נחשבת כמעורבת, אלא מניחים שלא היתה תערובת כלל, ואותה כמות שהוא מעלה — היא היא אותה תרומה שנפלה.
דתנן [שכן שנינו במשנה]: סאה תרומה שנפלה למקום שהיו בו פחות ממאה שיעורים כמותו, ונדמעו (נתערבו), וכיון שהיו פחות ממאה לא ביטלו את הסאה שנפלה לתוכן, ונפל מן המדומע למקום אחר, ר' אליעזר אומר: מדמעת הסאה שנפלה מן התערובת כתרומת ודאי, שאנו חוששים שמא סאת התרומה שנפלה מתחילה, היא שנפלה שנית ולא נתערבה כלל, וצריכה ביטול התרומה.
וחכמים אומרים: אין המדומע מדמע שנית אלא לפי חשבון. כלומר, כל סאה מן המדומע נחשבת כמעורבת היטב ויש בה רק אחוז מסויים של תרומה, לפי חשבון התרומה שנפלה, ויש צורך לבטל רק כנגד אחוז זה של אותה תרומה המצוי בתערובת שנפלה. ונראה ששיטת ר' אליעזר היא שהתרומה שנפלה אינה נחשבת כמעורבת אלא כאילו היתה כמוטלת לעצמה ודומה הדבר לשיטת ר' יהודה, שאין תיקון בהעלאה מן המדומע.
ודוחים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר לענין זה רק לחומרא [לענין להחמיר], ואולם לקולא מי שמעת ליה [להקל האם שמעת אותו] שמחזיק בסברה זו?! שאמנם חושש הוא שמא לא נתערבה התרומה שנפלה ואוסר משום כך את החולין, אבל אינו בטוח בכך עד כדי להתיר מטעם זה.
אלא נדחה הסבר זה, ומציעים: ר' יהודה הוא שאמר את דבריו כשיטת ר' שמעון, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: סאה פירות תרומה שנפלה למאה סאים של חולין, ולא הספיק להגביה סאה מן המדומע עד שנפלה לשם סאה אחרת של תרומה — הרי זו, כל התערובת כולה, אסורה, שיש בה סאתים תרומה למאה סאים חולין. ור' שמעון מתיר. נמצא שסבור ר' שמעון שהסאה הראשונה שנפלה אין דינה כמעורבת, אלא כמונחת במקומה, וכשנפלה השניה אף היא כמונחת במקום מיוחד, ואינן מצטרפות יחד.
את ההשוואה דוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שזה הוא בסיס המחלוקת? דילמא התם בהא קמיפלגי [שמא שם בדבר זה נחלקו], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי אף על גב [אף על פי] שנפלו שתי הסאים של תרומה בזה אחר זה — כמאן [כמי] שנפל בבת אחת דמי [הוא נחשב]. והא לחמשין [וזו לחמישים סאים] נפלה, והא לחמשין [וזו לחמישים סאים] נפלה, ואינן בטלות בחמישים בלבד. ואילו ר' שמעון סבר [סבור]: קמייתא בטיל [הראשונה בטלה] מיד עם נפילתה במאה, והא תיבטיל [וזו השניה תיבטל] במאה וחד [ואחד], ואין כל קשר למחלוקת זו עם השיטה שהמעלה את המדומע לא עשה ולא כלום.
אלא דוחים הסבר זה, ומציעים: שר' יהודה הוא שאמר כשיטת ר' שמעון בן אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין אדם צריך להפריש מיד סאה אחת מן המדומע אלא דיו שנותן עיניו בצד זה ומחליט בלבו להפריש מפירות הנמצאים באותו צד, ואוכל מצד אחר ויפריש אחר כך. נמצא שהעלאת הסאה מן המדומע אין בה תיקון, שהרי אף בלא העלאה מותר לאכול מן המדומע והוא טעמו של ר' יהודה.
ומקשים: ומי סבר ליה כוותיה [והאם סבור ר' יהודה כשיטתו]?
קמ״ב ב
והא מיפליג פליג עילויה [והרי הוא חולק עליו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: מעלין את המדומע באחד ומאה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.
ודוחים: בכל זאת בעיקרו של דבר מסכימים שני התנאים, אלא שהשיטה של ר' יהודה עדיפא [עדיפה, קיצונית] משיטת ר' שמעון בן אלעזר, שר' יהודה אומר שמאחר שמחשבה מספקת הרי אין תיקון בהעלאה, ומוטב שיעשה אותה אפילו בשבת.
א משנה האבן שהיתה מונחת על פי החביות שאסור לטלטלה משום מוקצה — מטה את החבית על צדה, והיא, האבן, נופלת. היתה החבית בין החביות, ואם תיפול האבן עלולה לשבור את החביות האחרות — מגביה חבית זו ומוציאה מבין החביות ואחר מטה על צדה, והיא, האבן, נופלת.
מעות שהיו על הכר — מנער את הכר והן נופלות. היתה עליו על הכר לשלשת (צואת עופות. ערוך) — מקנחה בסמרטוט, אבל אינו רוחצה במים משום איסור כיבוס. ואם היתה הכר של עור שאין בו חשש כיבוס — נותנין עליה מים עד שתכלה הלשלשת.
ב גמרא אמר רב הונא שכך אמר רב: לא שנו הלכה זו באבן אלא בשוכח את האבן על החבית, אבל במניח מדעתו — נעשה החבית בסיס לדבר האסור, ואף היא בעצמה אסורה בטלטול כל השבת.
שנינו במשנה שאם היתה החבית שעל גביה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביהה ואחר משליך מעליה את האבן. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שבכל היכא דאיכא איסורא והיתרא [מקום שיש איסור והיתר] — בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן [בהיתר אנו טורחים, באיסור אין טורחים]? שהרי מטריחים את האיש להגביה את החבית ואין מתירים לו לקחת את האבן, ולמעט בטירחה.
אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים: בורר אוכל (הראוי לאכילה) ואוכל אותו מיד ומשאיר את הפסולת. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו, ואף יכול להשליך את הפסולת ולהשאיר את האוכל בחיקו ובתמחוי (כלי גדול).
ותניא [ושנויה ברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל — באופן שהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — לדברי הכל בורר אוכל, שלא להרבות בטירחה בטלטול הפסולת שהיא בדבר האסור בטלטול כשלעצמו. וכן הוא כאן שמתירים לטלטל את החבית ולא את האבן, שהיא כפסולת.
ומקשים: והא הכא, דכי [והרי כאן, שכמו] אוכל מרובה על הפסולת דמי [נחשב], שהרי החבית שהיא אוכל גדולה וכבדה מן האבן, וקל יותר להזיז את האבן, ובכל זאת אין מתירים לעשות זאת על פי שיטת בית הלל!
ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה [שאם רוצה ליטול את היין אין יכול להילקח] היין עד דשקיל לה [שיטול אותה], את האבן — הרי כפסולת מרובה על האוכל דמי [נחשב], ואין הדבר דומה לברירה, לפי שכאן עליו לטלטל בכל אופן את האבן שאינו יכול לקחת את החבית לעצמה.
שנינו במשנה שאם היתה החבית עליה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביה את החבית. תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר (מחסן) בין חביות אחרות, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, שאינו יכול להטותה על צדה ולהפיל את האבן — מגביה אותה ומעבירה למקום אחר, ומטה על צדה, והיא, האבן, נופלת. ונוטל הימנה (ממנה, מן החבית) מה שצריך לו, ומחזירה למקומה.
ג שנינו במשנה שמעות שהיו מונחות על הכר — מנער את הכר והן נופלות. אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: לא שנו אלא בשוכח את המעות על הכר, אבל במניח — נעשה הכר עצמו בסיס לדבר האסור ואין לטלטלו כלל.
אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל שצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן (המעות) עליו. וכן תני [שנה] בברייתא חייא בר רב מדיפתי: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל כשצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן עליו.
ד שנינו במשנתנו: מעות שעל הכר — מנער את הכר והן נופלות. ובענין זה אמר ר' אושעיא: שכח בערב שבת ארנקי (ארנק) של כסף בחצר ובשבת נזכר בו ורוצה להכניסו לבית — מניח עליה ככר לחם או תינוק ומטלטלה, שנעשה הארנק כבסיס לדברים שמותר לטלטלם. וכן אמר רב יצחק: אם שכח לבינה בחצר — מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר ר' יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי: פעם אחת שכחו דסקיא (שק כפול) מלאה מעות בסרטיא [ברחוב], ובאו ושאלו את ר' יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק, וטלטלוה.
אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא [הלכה ככל האמרות הללו] בשוכח, אבל אם הניח מדעת אפילו חפץ יקר בערב שבת — אסור לטלטלו למחרת על ידי הערמה זו. רב אשי אמר: אפילו בשכח נמי [גם כן] — לא התירו, ולא אמרו היתר טלטול על ידי הנחת ככר או תינוק אלא לטלטול מת בלבד.
ומסופר: אביי מנח כפא אכיפי [היה מניח כף על עומרים של תבואה] כדי לטלטלם בשבת אגב הכף. רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה [היה מניח סכין על בן יונה שחוט ומטלטלו]. אמר רב יוסף בלגלוג: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי [חריפה ההלכה של התינוקות, התלמידים]! אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] היתר זה דווקא בשוכח, ואולם לעשות כך מלכתחילה מי אמור [האם אמרו]?!
אמר אביי והסביר את עצמו: אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני], כפא אכיפי [כף על העומרים] למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו [הרי ראויים הם להישען עליהם] ויכול הייתי לטלטל את העומרים גם בלא נתינת הכף! אלא כיון שהחמרתי על עצמי עשיתי עוד פעולה נוספת שלא ילמדו ממנו להתיר.
וכן אמר רבא: אנא [אני], אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני] — סכינא אבר יונה [סכין על בן יונה] למה לי? הא חזי [הרי ראוי] לי לאומצא [לאוכלו כבשר חי].
ומקשים: טעמא [הטעם] דווקא — דחזי לאומצא [שראוי מכל מקום לאכילה כשהוא חי], הא לא חזי לאומצא [הרי אם אינו ראוי לאכילה כשהוא חי] — לא. למימרא [האם לומר] שרבא כר' יהודה שאין מטלטלים בשבת מאכל שנועד מתחילה לאדם כשהוא ראוי עתה לאכילת בעלי חיים בלבד?
והאמר [והרי אמר] רבא לשמעיה [לשמשו] ביום טוב: טווי לי בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא [צלה לי ברווז וזרוק את מעיו לחתול], ונמצא שהתיר לטלטל את מעי הברווז לצורך החתול, ובאותו אופן היה צריך להתיר טלטול בן יונה לא משום אומצא, אלא משום שהוא ראוי לאכילת כלב.
קמ״ג א
אלא יש לומר כי התם [שם] כיון דמסרח [שמסריחים] המעיים אם משהה אותם, ואם כן דעתיה עילויה [דעתו עליהם] כבר מאתמול, מבעוד יום ליעדם לחתול.
ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שרבא כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שכן דרש רבא: אשה לא תכנס ביום טוב לבית (מחסן) העצים ליטול מהן אוד (קרש לחתות בו את האש). ואוד שנשבר — אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין ביום טוב בכלים שהם מותרים בטלטול, ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום, שהם אסורים משום מוקצה. שמע מינה [למד ממנה] שקיבל רבא את שיטת ר' יהודה בדיני מוקצה.
א

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.