'- דף קמ"ג - יום שני - ו' מנחם-אב תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

1143SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

תמצית[עריכה | עריכת קוד מקור]

א משנה בית שמאי אומרים: מעבירין (מורידים) בידים מעל השלחן שאכלו עליו עצמות וקליפין (קליפות) שנותרו עליו מן הסעודה בשבת. ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה של כיסוי השולחן ומנערה, אבל לא יטול עצמות בידים, שאסור לטלטלן משום מוקצה.
מעבירין מלפני השלחן פירורין של לחם אפילו שיעורם פחות מכזית, ושער של אפונין ושער עדשים (חלקי הצמח הדקים הדומים לשערות), שאף שאינם ראויים למאכל אדם מותר לטלטלם מפני שהוא מאכל בהמה.
ואמרו עוד: ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה — מקנחין בו את השולחן, ואם לאו [לא] — אין מקנחין בו, שמא יבוא בשעת אחיזתו לסחוט ממנו את הנוזל. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, גם אם אין לו בית אחיזה, ניטל בשבת כשהוא יבש, ואינו מקבל טומאה, לפי שאין הספוג בין החומרים המקבלים טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

שאר פרקי התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב גמרא אמר רב נחמן: אנו איננו מקבלים את הגירסה הזאת שבמשנה ואין לנו אלא שיטה זו: בית שמאי כשיטת ר' יהודה סבורים הם, ולכן הם אוסרים טלטול מוקצה. ובית הלל כשיטת ר' שמעון שאינו סובר דין מוקצה סבורים הם. ולפי זה צריך להפוך את שיטות בית שמאי ובית הלל שבמשנה.

ג שנינו במשנה שמעבירין בשבת מלפני השלחן פירורין. ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לשיטת ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן : פירורין אף על פי שאין בהן כזית — אסור לאבדן ביד משום כבוד האוכלים.
בהמשך המשנה שנינו ששער של אפונין ועדשים מותרים בטלטול בשבת, ושואלים: מני [של מי היא] משנה זו? — כשיטת ר' שמעון היא, דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] איסור מוקצה,
אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: ספוג, אם יש לו בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו [לא] אין מקנחין בו. אתאן [הגענו] לשיטת ר' יהודה שאמר : דבר שאין מתכוין — אסור, שהרי בודאי אינו מתכוין לסחוט את הנוזלים מן הספוג!
ומשיבים: בהא [בזה] אפילו ר' שמעון מודה שאסור, שכן אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", שכאשר התוצאה מחוייבת מן המעשה אף ר' שמעון מודה שגם כשאינו מתכוין אסור, ולכן אסור לקנח בספוג כזה.

אותם גרעינים של תמרים ארמיים שאינם משובחים ולעתים ניתנים לבהמה, מותר לטלטלם
ד הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו [אותם גרעינים של תמרים ארמיים שאינם משובחים ולעתים ניתנים לבהמה, מותר לטלטלם], הואיל וחזיין [וראויים] התמרים אגב אמן, התמר השלם, שהרי היו מוכנים לבהמה אף קודם לכן. ודפרסייתא [וגרעינים של תמרים פרסיים] — אסור, שאין התמרים מוכנים לבהמה, והגרעינים לא היו מוכנים לצורך זה.
ומסופר כי שמואל היה מטלטל להו [להן] אגב ריפתא [לחם]. (אותיות שרנ"ם שפ"ז הם סימן לחכמים המוזכרים: שמואל, רבה, הונא, אמימר, ששת, פפא, זכריה). ומעירים כי שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת ואינו סבור שיש בכך ביזוי הפת, אם אפשר יהא לאכלה אחר כך.
רבה היה מטלטל להו [אותם] אגב לקנא דמיא [ספל מים]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עביד להו [היה עושה אותם] כגרף של ריעי, שהרי התירו חכמים ליטול כלי מאוס של צואה מלפניו, ואף כאן היה שם את כל גרעיני התמרים יחד וזורקם אחר כך משום מאיסות. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה? שאמנם התירו לטלטל גרף של ריעי המונח לפניו, אבל לא התירו לעשות לכתחילה דבר שייחשב אחר כך כגרף של ריעי כדי להתיר לעצמו לטלטלו.
רב ששת זריק להו בלישניה [היה זורק אותם את הגרעינים בלשונו]. רב פפא זריק להו [היה זורק אותם] אחורי המטה שהיה מסב עליה בשעת אכילה, כי לא רצה לטלטלם כדרך אחרת. אמרו עליו על החכם ר' זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן.(קמ״ג ב)

א משנה חבית יין או שמן שנשברה בשבת מצילין הימנה (ממנה) מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: באו והצילו לכם (עבורכם). ובלבד שלא יספוג את היין או השמן בספוג או במטלית משום איסור סחיטה. אין סוחטין את הפירות בשבת כדי להוציא מהן משקין. ואם יצאו המשקים מעצמן — אסורין להשתמש בהם בשבת. ר' יהודה אומר: אם לאוכלין (לאכילה) הוכנו הפירות — הרי המשקה היוצא מהן בשבת מותר, שכן אין לחשוש שמא יבוא לכתחילה לסחוט פירות שנועדו לאכילה. ואם נועדו מתחילה הפירות למשקין — המשקה היוצא מהן בשבת אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת, ויצאו הדבש והשעוה מעצמן בשבת — אסורין, ור' אליעזר מתיר.
ב גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: לא יספוג ביין ולא יטפח (ישים ידו ויספיגנה) בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא כעין זה: נתפזרו לו בשבת פירות בחצר — מלקט על יד על יד, כלומר, מיד, ואוכל, אבל לא ילקט לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ג שנינו במשנה כי אין סוחטין את הפירות בשבת, ומשקים שיצאו מהם מעצמם — אסורים
ג שנינו במשנה כי אין סוחטין את הפירות בשבת, ומשקים שיצאו מהם מעצמם — אסורים. ור' יהודה מבדיל בין אם נועדו הפירות מתחילה לאכילה שמותר, או שנועדו למשקים שאסור. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מודה היה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים שאפילו הועידם לאכילה, שהמשקים היוצאים מהם אסורים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כיון שלסחיטה נינהו [הם] נועדים כרגיל — יהיב דעתיה [נתן דעתו] עליהם מתחילה שישמשו גם לצורך זה. ועולא אמר בשם רב: חלוק היה ר' יהודה אף בזיתים וענבים. ור' יוחנן אמר: הלכה כר' יהודה בשאר פירות, ואין הלכה כר' יהודה בזיתים וענבים.
אמר רבה שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מודה היה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות.
אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבא: אם כן, שמודים הם זה לזה, אלא במאי פליגי [במה נחלקו]? אמר ליה [לו] לר' אבא: לכי תשכח [לכאשר תמצא], כלומר, עיין ותמצא דברים שיש בהם מקום למחלוקת. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא [מסתבר] לומר כי בתותים ורמונים פליגי [נחלקו], שהם מקרה ביניים בין פירות סתם וזיתים וענבים.


דתניא [שכן שנינו בברייתא]: זיתים שמשך (סחט) מהן שמן מבעוד יום (תוס'), וכן ענבים שמשך מהן יין, והכניסן אחר כך לביתו, בין שהכניסן לצורך אוכל, בין שהכניסן לצורך משקין — היוצא מהן מעצמו בשבת אסור. ואילו תותים שמשך מהן מים (מיץ תותים), ורמונים שמשך מהן יין (מיץ רמונים), והכניסן, יש לחלק: אם הכניסן מתחילה לאוכלין — היוצא מהן מותר. הכניסן למשקין, וכן אם הכניסן לסתם בלא לפרש את כוונתו — היוצא מהן אסור, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: בין הכניסן לאוכלין בין למשקין — היוצא מהן אסור.
על הברייתא הזו מקשים: וסבר [וכי סבור] ר' יהודה שסתם, כלומר, דבר שלא נועד למטרה מסויימת הרי הוא אסור?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון, כלומר חלב האשה בין שיצא ממנה לרצונה, בין שיצא שלא ברצונה — נחשב כמשקה ומכשיר, ודברי מאכל שנפל עליהם חלב זה נעשים מוכשרים לקבל טומאה. ואילו חלב בהמה אינו מטמא אלא לרצון, שאם יצא מעצמו ללא חליבה — אינו מכשיר לטומאה.

ומה חלב האשה שאינו מיוחד אלא לילדים קטנים נחשב כמשקה
אמר ר' עקיבא: אפשר לומר כי קל וחומר הוא, שאין הדבר כן, ומה חלב האשה שאינו מיוחד אלא לילדים קטנים נחשב כמשקה, ומטמא לרצון ושלא לרצון, חלב הבהמה שהוא משקה מקובל, שמיוחד בין לקטנים בין לגדולים, אינו דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון? אמרו לו: יש מקום לסתור קל וחומר זה, כך: אם ראינו שטמא חלב האשה שלא לרצון, שכן אף דם מגפתה (דם היוצא מפצע שלה), גם הוא טמא (מכשיר לקבל טומאה) כמשקה, ואולם אין לומר שיטמא חלב הבהמה

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.